שיחה לפר' בלק: חשיבות לחיות חיים רחבים של תורה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הציבור שלנו דן ומתלבט בנושא פתיחות וסגירות לעולם הרחב, כי מצד אחד אנו רוצים להיות חלק מהמפעל הציוני, להיות חלק מחזון הנביאים, אך מצד שני אנו עלולים להיות מושפעים ולא משפיעים. פתיחות יתר יכולה לגרום לריחוק מה' ולבלבול. וצריך לדון מהו האיזון הנכון בין הפתיחות לבין הסגירות לעולם הרחב.
בפרשתנו יש מסרים חשובים שקשורים לדיון בנושא זה.
בלעם מציע בסוף הפרשה לאחר שלא הצליח לקלל את ישראל כבקשת בלק:
"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במדבר פרק כד פסוק יד)
רש"י כותב מה העצה:
"לכה איעצך" - מה לך לעשות ומה היא העצה אלהיהם של אלו שונה זמה הוא כו' כדאיתא בחלק תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (רש"י במדבר פרק כד פסוק יד)
בלעם מייעץ להוריד את עם ישראל לצורת התנהגות כמו הגויים, ואז יפסידו את המיוחדות שבהם וממילא לא יזכו להשגחה מיוחדת, ואז ניתן יהיה לקלל אותם.
כתוב בפרשתנו:
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר פרק כה פסוקים א-ג)
וכותב רש"י:
"לזנות אל בנות מואב" - ע"י עצת בלעם כדאיתא בחלק"
"וישתחוו לאלהיהן" - כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמעי לי והיא מוציא לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה: (רש"י במדבר פרק כה פסוקים א-ב)
כל עוד עם ישראל ישמור על ייחודו תהיה השגחת ה', אך ברגע שהוא יעבוד ע"ז ויתנהג כמו הגויים כבר לא תהיה השגחת ה' ויהיה ניתן לקלל אותם.
כיצד באמת עם ישראל שקיבל את התורה הגיע למדרגה כזו שפלה?
עונה הגמ':
"אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר (יין של עמוני ולא) יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. - אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור" (סנהדרין קו:)
עם ישראל נכשל והגיע לצערנו לזנות בזמן שהם לא עבדו את ה' אלא כשהיו עסוקים בקלות ראש באכילה, שתיה, טיולים. וכאן התחילה ההידרדרות, כאשר לא חיו חיים רחבים של תורה. ההידרדרות נעשתה בדברים המותרים.
ברגע שהאדם פועל בדבר אחד לא נכון זה גורם להתדרדרות.
עלינו להיות במקום של אווירה נכונה ולשאוף להיות מה שאנחנו באמת, ולא לסטות מהאמת כלל.
כותב הרב חרל"פ:
"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב - ההבדלה שבין ישראל לעמים אינה הדרגתית בלבד, כי אם הבדלה תהומית ממש כמו ההבדל שבין האור והחשך, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, היינו שאין ישראל נכנסים כלל בחשבון עם האומות, שלישראל ישנה מהות אחרת לגמרי מאשר לעמים, ולא רק מצד נשמתם, כי אם גם מצד גופם. שאע"פ שלכאורה לזה רמ"ח אברים ושס"ה גידים ולזה רמ"ח אברים ושס"ה גידים, אלו אוכלים ושותים, ואלו אוכלים ושותים, בכל זאת יש לדעת ולהרגיש כי אברי וגידי ישראל הם אברים וגידים אחרים מאשר אברי וגידי אומות העולם, אכילתם שונה, שתייתם שונה, ושינתם שונה. וכאשר כל צרכיהם נעשים על פי התורה אז נעשה גופם גויל ומעשיהם אותיות" ("מי מרום"-פר' בלק)
חשוב ב"בין הזמנים" לטייל ולאהוב את הארץ, חשוב להיפגש ולהיות עם חברים, אך אין לצרוך תרבות זולה ולהתחבר אליה, כי כך מאבדים רגישות ויוצרים חוסר זהות.
הרב הוטנר כותב לסטודנט:
"הרושם הכללי המתקבל מדבריך הוא כי זו היא הנחה פשוטה אצלך כי "secular life" היא "double life". למותר להגיד לך כי מעולם לא הייתי מסכים בשום אופן ל – "double life". אמנם מי ששוכר לו חדר לחיות בו חיי תושב, ושוכר לו עוד חדק במלון לחיות בו חיי אורח, בודאי שיש לו "double life", אבל מי ששוכר לו דירה בת שתי חדרים יש לו "broad life not double life". זכורני שביקרתי פעם בירושלים בבית החולים של ד"ר וואלאך שליט"א וראיתיו כשהוא ניגש לחולה שהיה עומד להיכנס לחדר-ניתוח ושאל לו על שם אמו בכדי להתפלל עליו לפני הניתוח. כשסיפרתי את זה לאחד מגדולי ירושלים זצוק"ל התבטא "כמה צריך לקנאות ביהודי זה שיש לו הזדמנות לשמש כלי שרת לכבוד שמים!" הגידה נא לי האמת, אהובי חביבי, האם אמירת פרק תהילים לשלומו של חולה על ידי הרופא העומד לעשות את הניתוח, האם זה הוא double life? ואתה חביבי יקרי חלילה לך מלראות את עצמך בראי כפול של חיים כפולים. כל המאריך ב"אחד" מאריכין לו ימיו ושנותיו. אדרבא, כל חייך צריכים להיות בבחינת המאריך ב"אחד" – אחד ולא כפל. צר לי מאוד עליך חביבי אם נקודה זו נעלמת היא מעיניך. המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בוודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי זה עיגול א ח ד. זו היא, חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה"אחד" ואז אין עליך לדאוג כלל לכפלות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העיגול אבל האחדות אינה זזה ממקומה"
עלינו לחיות חיים רחבים של תורה ולא חיים כפולים (שיש בהם סתירה) והכל למען קידוש שם ה'. גם כשהאדם אוכל ושותה (דברי רשות) הכל צריך להיעשות על פי דרך התורה ובקידוש החומר מתוך הבנה שכל חייו שליחותו היא לקדש שם שמים.
הרב הוטנר אומר שיש שתי שיטות לחיות- צורה של קו וצורה של עיגול. קו- יש דברים הקרובים לה' ויש דברים הרחוקים, ואז האדם חי בסתירה תמידית. ויש צורה של עיגול- הקב"ה במרכז והוא קשור לנקודה הזאת ולנקודה הזאת. אנחנו צריכים לחיות בצורה של חיים רחבים של תורה, בידיעה שהקב"ה קשור לכל מעשינו ללא יוצא מן הכלל.
כתוב בפרשתנו:
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְקֹוָק בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ" (במדבר פרק כב פסוקים כ-כא)
מדוע ה' כועס על בלעם הרי הוא נתן לו רשות ללכת?
כותב ר' נתן:
"עִקַּר כָּל כֹּחַ הַבְּחִירָה רוֹאִין בְּפָרָשָׁה זֹאת שֶׁל בִּלְעָם בְּעִנְיַן הִלּוּכוֹ לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם. וְאֵיךְ הִתְנַהֵג הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמּוֹ. כִּי הָיָה רְצוֹנוֹ חָזָק מְאֹד לְקַלְּלָם וְאָמַר לָהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה. כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁגִּלָּה שֶׁהַכֹּל בְּיַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲבָל הָלַךְ בְּדַרְכּוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנוֹ. אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָמַל עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם וְכוּ'. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ לְגַמְרֵי וְאָמַר כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם , וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁרָמַז לָהֶם שֶׁיִּשְׁלַח שָׂרִים רַבִּים וּגְדוֹלִים מֵהֶם. כִּי סָבַר אוּלַי יוּכַל לְהִתְגַּבֵּר בְּרָצוֹן חָזָק כָּל כָּךְ עַד שֶׁיַּמְשִׁיךְ רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כִּרְצוֹנוֹ חַס וְשָׁלוֹם לְקַלֵּל חַס וְשָׁלוֹם אֶת יִשְׂרָאֵל. וְאָז כְּשֶׁבָּאוּ שֵׁנִית וְרָאָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֹצֶם רְצוֹנוֹ הַטָּמֵא לֵילֵךְ, אָמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קוּם לְךָ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר וְכוּ', וְאַף-עַל-פִּי-כֵן וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם וְכוּ'. אָמַר שֶׁמָּא אֲפַתֶּנּוּ וְיִתְרַצֶּה, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהָלַךְ עָמַד אֲתוֹנוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּלְחָצוֹ עַל-יְדֵי הַמַּלְאָךְ שֶׁיָּצָא לִקְרָאתוֹ לְעַכְּבוֹ. וְהוּא לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ הָרָע עַד שֶׁגַּם אַחַר כָּךְ כְּשֶׁפָּתַח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וְדִבֵּר עִמּוֹ וְהוֹכִיחוֹ וְאַחַר כָּךְ גִּלָּה ה' עֵינָיו וְרָאָה אֶת הַמַּלְאָךְ נִצָּב לִקְרָאתוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וְאָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי וְכוּ', אַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא רָצָה לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ וְאָמַר וְאִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה, כְּמַתְרִיס לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֵשִׁיבוֹ כִּרְצוֹנוֹ לֵךְ עִמָּהֶם, וְהַכֹּל מֵחֲמַת הַבְּחִירָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפָרָשָׁה זֹאת בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, וּמִי שֶׁרוֹצֶה לָתֵת לֵב בְּפָרָשָׁה זֹאת יָכוֹל לְהָבִין הֵיטֵב עַד הֵיכָן כֹּחַ הַבְּחִירָה, וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְהָבִין מִזֶּה עַתָּה גַּם עַתָּה כִּי מֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. כִּי גַּם עַתָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּחָכְמָה עֲמֻקָּה בְּדֶרֶךְ זֶה כִּי מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וְהוּא בִּכְלָל וּבִפְרָט" (ליקוטי הלכות או"ח-ברכת השחר)
למרות שה' מרשה לבלעם ללכת הוא כועס עליו, כי הרשות (ולאור שאין ציווי ללכת) לא מורידה מבלעם את האחריות לעשות את רצון ה' ובלעם לא עושה את רצון ה' ונעול בדרכו וה' לא חוסם את מעשיו, כי "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" ויש בחירה חופשית.
אדם לפעמים מרמה את עצמו וחושב שאם ה' נותן לו רשות לעשות דבר מה זה סימן שזה טוב, ובאה פרשתנו ומלמדת אותנו פרק חשוב על הבחירה החופשית שניתן לאדם.
הגר"א עונה אחרת:
"ומקשים כל המפרשים כיון שאמר מתחילה לא תלך עמהם איך נתן לו אח"כ רשות לילך ההוא אמר ויתנחם, גם קשה מאד כיון שנתן לו רשות בפה מלא שילך אם כן אמאי חרה לו, אמנם יבואר כי יש חילוק בין תיבת עם או עמו, ובין תיבת את או אתו, כי תיבת עם יורה השיווי בדבר ההוא דקמיירי ופעולת שניהם על כוונה אחת ממש, וכל דבר ששניהם עושים זה הדבר על כוונה ורצון אחד וגם אין אחד נפעל מחבירו שייך לשון עם, אך תיבות את או אתו יורה שהגם שהם עושים זה הדבר ביחד אך לא על כוונה אחת ובלבם אינם שוים....והנה כאן מתחלה אמר לו השי"ת לא תלך עמהם, עמהם דייקא.. לכן הזהירו שלא ילך בכוונה זו לקללם.. ואחר כך כשהתאמץ בלעם לילך אז נתן לו רשות לילך אתם.... ובאם היה בלעם עושה כך לא היה חרון עליו כלל, אך בלעם מחמת רשעו לא עשה כן רק וילך עם שרי מואב, עם דייקא" ("קול אליהו"-פר' בלק)
ה' אמר לבלעם לך איתם לא עם אותם מחשבות ורצונות של שרי מואב. ה' נתן אישור לבלעם ללכת איתם כשמחשבותיו יהיו מחשבות אחרות משרי מואב ורק פיזית ילך איתם. אבל בלעם הלך עמם וחשב כשרי מואב ולכן ה' כעס.
חשוב מאד שהחברה של האדם תהיה דומה לו בנושא של פתיחות וסגירות, כי קשה לאדם ללכת נגד החברה. אם אדם עמל בתורה וחלק אלוק ממעל הוא יוכל להיות איתם ואם לא הוא יהיה עם החברה ויהיה מושפע ולא משפיע. כאשר מחוייב האדם להיות בחברה שונה ממנו אז הוא צריך ללכת כמו פירוש הגר"א ולהיות כלפי חוץ כמו החברה אך בעומק הנפשי הרוחני להיות שונה.
יה"ר שנזכה לחיות חיים רחבים של תורה ונקרין שמחתה של תורה. אמן כן יהי רצון.
