שיחה לפרשת בלק-פתיחות וסגירות-המינון הנכון-אתגר 'הציונות הדתית'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור הציונות הדתית חרתה על דגלה מספר דגלים חשובים מאד: שותפות בהקמת המדינה וצרכיה, השפעה על העם כולו, ועוד.
יחד עם זאת בנושא של פתיחות וסגירות לתרבות הכללית, אין לציונות הדתית משנה סדורה וברורה הנוהגת בכל שורותיה, ולדעתי יש לכך מחיר כבד מאד.
המחקרים מראים שחלק גדול מהדתלשי"ם נובע מההשפעה של התרבות החילונית. ולדעתי אם היתה משנה סדורה מונהגת בכל מקום אזי הדברים היו נראים אחרת.
הגיע אלי בחור מישיבה תיכונית מצויינת לראיון קבלה בישיבה. וכאשר שאלתי אותו מה רצונו לקבל בישיבה הוא אמר לי "אני חי בשני עולמות ומרגיש שאין לי זהות ואני מבקש שאהבת הלימוד בישיבה תגרום שאחיה רק בעולם אחד", וכמוהו יש רבים.
חובה שיהיה לנו אמות מידה ברורות ומדוייקות, מתי ניתן להיפתח לעולם הכללי לתכניו וחכמתו ומתי לא. ועל כך נדבר בשיחתנו היום.
קיבלתי היום מבוגר של ישיבתנו מכתב והנני רוצה להקריא כמה נקודות ממנו:
אין זה סוד שהנוער הדתי לאומי פתוח יותר לעולם הגדול, צורך מדיה ותכנים לועזיים מערביים שתכנם הם הפך קדושת נשמתם היהודית.
הם מתחנכים בבתים טובים ובמסגרות מעולות, אבל עוצמתם של כלי המדיה חזקה הרבה יותר.
לימדתי במשך שנים רבות בישיבות הסדר בחורים שסיימו יב' ונדהמתי (כמובן שלא באשמתם) על החוסר שלהם בנושא "הזהות".
ולא זו, אלא שדברים פסולים כגון אלו כבר 'שוכנים אחר כבוד' בלבם מתוך השלמה ואדישות. מסיבה מאוד פשוטה וכואבת - הם צרכו במודע ושלא במודע במשך כל גיל ההתפתחות שלהם, דעות זרות ונפסדות ותוכן פסול ורקוב שמהותו לא ציונות ולא יהדות, לא ערכים בריאים של תא משפחתי ולא הגדרה עצמית ברורה. ושמבחינתם כל העולם הפרוגרסיבי הוא בסדר ונורמלי.
מכתב זה מראה עד כמה המצב דורש תיקון יסודי ומהו התיקון והמינון. על כך נדבר היום בשיחתנו.
בלעם מציע בסוף הפרשה לאחר שלא קילל את ישראל כבקשת בלק:
"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במדבר פרק כד פסוק יד)
כותב רש"י מה העצה:
"לכה איעצך" - מה לך לעשות ומה היא העצה אלהיהם של אלו שונה זמה הוא כו' כדאיתא בחלק תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (רש"י במדבר פרק כד פסוק יד)
בלעם מייעץ להוריד את עם ישראל לבור תחתיות בהתנהגותם כמו הגויים, ואז יפסידו את המיוחדות שבהם וממילא לא יזכו להשגחה מיוחדת, ואז ניתן יהיה לקלל אותם ולהילחם בם.
כתוב בפרשתנו:
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר פרק כה פסוקים א-ג)
וכותב רש"י
"לזנות אל בנות מואב" - ע"י עצת בלעם כדאיתא בחלק" (רש"י במדבר פרק כה פסוק א)
"וישתחוו לאלהיהן" - כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמעי לי והיא מוציא לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה" (רש"י במדבר פרק כה פסוק ב)
כל עוד עם ישראל שומר על ייחודו ישנה השגחת ה'. ברגע שהוא מתנהג כמו הגויים אין השגחת ה' וניתן לקלל.
כיצד אכן עם ישראל שקיבל את התורה הגיע למדרגה כה נמוכה?
על כך עונה הגמ' בסנהדרין:
"אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר (יין של עמוני ולא) יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. - אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור" (סנהדרין קו:)
עם ישראל נכשל והגיע לצערנו לזנות בזמן שהם לא עבדו את ה' אלא כשהיו עסוקים בקלות ראש באכילה, שתיה, טיולים. וכאן התחילה ההידרדרות, שלא חיו חיים רחבים של תורה. בחיים רחבים של תורה האכילה השתיה והטיול נעשים אך קשורים לחיי תורה וקידוש ה'.
כותב הרב חרל"פ:
"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב - ההבדלה שבין ישראל לעמים אינה הדרגתית בלבד, כי אם הבדלה תהומית ממש כמו ההבדל שבין האור והחשך, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, היינו שאין ישראל נכנסים כלל בחשבון עם האומות, שלישראל ישנה מהות אחרת לגמרי מאשר לעמים, ולא רק מצד נשמתם, כי אם גם מצד גופם. שאע"פ שלכאורה לזה רמ"ח אברים ושס"ה גידים ולזה רמ"ח אברים ושס"ה גידים, אלו אוכלים ושותים, ואלו אוכלים ושותים, בכל זאת יש לדעת ולהרגיש כי אברי וגידי ישראל הם אברים וגידים אחרים מאשר אברי וגידי אומות העולם, אכילתם שונה, שתייתם שונה, ושינתם שונה. וכאשר כל צרכיהם נעשים על פי התורה אז נעשה גופם גויל ומעשיהם אותיות" ("מי מרום"-פר' בלק)
עלינו לחיות חיים רחבים של תורה ולא חיים כפולים והכל למען קידוש שם ה'. לכן גם כשהאדם אוכל ושותה הכל צריך להיעשות על פי דרך התורה ובקידוש החומר מתוך הבנה שכל חייו שליחותו היא לקדש שם שמים.
חשוב ב"בין הזמנים" לטייל ולאהוב את הארץ, חשוב להיפגש ולהיות עם חברים, אך אין לצרוך תרבות זולה ולהתחבר אליה, כי כך מאבדים רגישות ויוצרים חוסר זהות.
אני מבקש להביא מספר מקורות שמהם נוכל ללמוד את המינון הנכון של פתיחות וסגירות.
א) הגר"א:
"אלא כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר וכן במלבושים" (ביאור הגר"א סימן קעח ס"ק ז)
ב)הרב הוטנר:
"המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בוודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי זה עיגול אחד. זו היא, חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה"אחד" ואז אין עליך לדאוג כלל לכפלות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העיגול אבל האחדות אינה זזה ממקומה" (הרב הוטנר)
אנחנו צריכים לחיות בצורה של חיים רחבים של תורה, בידיעה שהקב"ה קשור לכל מעשינו ללא יוצא מן הכלל.
ג) כתוב בפרשתנו:
"וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹקִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ" (במדבר פרק כב פסוקים כ-כא)
כותב הגר"א:
"בפסוק (במדבר כב. יב) ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם... ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם וגו'?... וילך עם שרי מואב ויחר אף ה' כי הולך הוא וגו'. ומקשים כל המפרשים כיון שאמר מתחילה לא תלך עמהם איך נתן לו אח"כ רשות לילך ההוא אמר ויתנחם, גם קשה מאד כיון שנתן לו רשות בפה מלא שילך אם כן אמאי חרה לו, אמנם יבואר כי יש חילוק בין תיבת עם או עמו, ובין תיבת את או אתו, כי תיבת עם יורה השיווי בדבר ההוא דקמיירי ופעולת שניהם על כוונה אחת ממש, וכל דבר ששניהם עושים זה הדבר על כוונה ורצון אחד וגם אין אחד נפעל מחבירו שייך לשון עם, אך תיבות את או אתו יורה שהגם שהם עושים זה הדבר ביחד אך לא על כוונה אחת ובלבם אינם שוים....והנה כאן מתחלה אמר לו השי"ת לא תלך עמהם, עמהם דייקא.. לכן הזהירו שלא ילך בכוונה זו לקללם.. ואחר כך כשהתאמץ בלעם לילך אז נתן לו רשות לילך אתם.... ובאם היה בלעם עושה כך לא היה חרון עליו כלל, אך בלעם מחמת רשעו לא עשה כן רק וילך עם שרי מואב, עם דייקא" (הגר"א- "קול אליהו"-פר' בלק)
ה' אמר לבלעם לך איתם לא עם אותם מחשבות ורצונות של שרי מואב, אלא לך בלעם יהיו מחשבות אחרות ורק פיזית תלך איתם. אבל בלעם הלך עמם וחשב כשרי מואב ולכן ה' כעס.
חשוב מאד שהחברה של האדם תהיה דומה לו בנושא של פתיחות וסגירות, כי קשה לאדם ללכת נגד החברה. נושא זה משפיע על מקום מגורים וחינוך ילדים. קשה וכמעט בלתי אפשרי לחנך ילד נגד החברה שבה הוא נמצא.
במקרים מקומיים וחד פעמים צריך ללכת כמו פירוש הגר"א ולהיות כלפי חוץ כמו החברה אך בעומק הנפשי הרוחני להיות שונה. אך כדרך חיים חשוב להיות בסביבה תורנית מחזקת הדומה לשאיפותינו בנושא זה.
אם ניקח את שלשת המקורות הללו וניישם אותם בחיינו, נזכה למינון הנכון של הפתיחות והסגירות ונקדש שם שמים.
כותב ר' נתן:
"עִקַּר כָּל כֹּחַ הַבְּחִירָה רוֹאִין בְּפָרָשָׁה זֹאת שֶׁל בִּלְעָם בְּעִנְיַן הִלּוּכוֹ לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם. וְאֵיךְ הִתְנַהֵג הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמּוֹ. כִּי הָיָה רְצוֹנוֹ חָזָק מְאֹד לְקַלְּלָם וְאָמַר לָהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה. כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁגִּלָּה שֶׁהַכֹּל בְּיַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲבָל הָלַךְ בְּדַרְכּוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנוֹ. אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָמַל עַל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם וְכוּ'. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ לְגַמְרֵי וְאָמַר כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם , וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁרָמַז לָהֶם שֶׁיִּשְׁלַח שָׂרִים רַבִּים וּגְדוֹלִים מֵהֶם. כִּי סָבַר אוּלַי יוּכַל לְהִתְגַּבֵּר בְּרָצוֹן חָזָק כָּל כָּךְ עַד שֶׁיַּמְשִׁיךְ רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כִּרְצוֹנוֹ חַס וְשָׁלוֹם לְקַלֵּל חַס וְשָׁלוֹם אֶת יִשְׂרָאֵל. וְאָז כְּשֶׁבָּאוּ שֵׁנִית וְרָאָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֹצֶם רְצוֹנוֹ הַטָּמֵא לֵילֵךְ, אָמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קוּם לְךָ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר וְכוּ', וְאַף-עַל-פִּי-כֵן וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם וְכוּ'. אָמַר שֶׁמָּא אֲפַתֶּנּוּ וְיִתְרַצֶּה, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהָלַךְ עָמַד אֲתוֹנוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּלְחָצוֹ עַל-יְדֵי הַמַּלְאָךְ שֶׁיָּצָא לִקְרָאתוֹ לְעַכְּבוֹ. וְהוּא לֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ הָרָע עַד שֶׁגַּם אַחַר כָּךְ כְּשֶׁפָּתַח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וְדִבֵּר עִמּוֹ וְהוֹכִיחוֹ וְאַחַר כָּךְ גִּלָּה ה' עֵינָיו וְרָאָה אֶת הַמַּלְאָךְ נִצָּב לִקְרָאתוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וְאָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי וְכוּ', אַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא רָצָה לְבַטֵּל רְצוֹנוֹ וְאָמַר וְאִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה, כְּמַתְרִיס לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֵשִׁיבוֹ כִּרְצוֹנוֹ לֵךְ עִמָּהֶם, וְהַכֹּל מֵחֲמַת הַבְּחִירָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפָרָשָׁה זֹאת בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ, וּמִי שֶׁרוֹצֶה לָתֵת לֵב בְּפָרָשָׁה זֹאת יָכוֹל לְהָבִין הֵיטֵב עַד הֵיכָן כֹּחַ הַבְּחִירָה, וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְהָבִין מִזֶּה עַתָּה גַּם עַתָּה כִּי מֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. כִּי גַּם עַתָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג עוֹלָמוֹ בְּחָכְמָה עֲמֻקָּה בְּדֶרֶךְ זֶה כִּי מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וְהוּא בִּכְלָל וּבִפְרָט" (ליקוטי הלכות או"ח-ברכת השחר)
למרות שה' מרשה לבלעם ללכת הוא כועס עליו, כי הרשות (ולאור שאין ציווי ללכת) לא מורידה מבלעם את האחריות לעשות את רצון ה' ובלעם לא עושה את רצון ה' ונעול בדרכו וה' לא חוסם את מעשיו, כי "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" ויש בחירה חופשית.
אדם לפעמים מרמה את עצמו וחושב שאם ה' נותן לו רשות לעשות דבר מה זה סימן שזה טוב, ובאה פרשתנו ומלמדת אותנו פרק חשוב על הבחירה החופשית לטוב ולמוטב שניתן לאדם.
שלשת הקדושים, תלמידנו: יקיר יעקב לוי הי"ד, שלום מנחם הי"ד, ואליהו משה צימבליסט הי"ד שעלו בסערה השמימה בט' סיון שבת פרשת נשא השתמשו בבחירה החופשית לבניית אישיותם המרוממת הן לעמלה ועוצמתה של בניין אישיות כעבד ה' והן להרבות ולהקרין שמחתה של תורה. יהי רצון שנלמד רבות מהקדושים הי"ד.
יה"ר שנדע איך לנווט באיזון בין הפתיחות והסגירות, ולא נאבד רגישות, ונזכה לחיות חיים רחבים של תורה, ולקדש שם שמים. אמן כי"ר.
