פר' בלק - מהות התפילה-שלמות האדם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור מהות התפילה-שלימות האדם
פרשתנו עוסקת בסיפורים של בלק ובלעם. השאלה העיקרית היא מה אנחנו לומדים מזה לעבודת ה' שלנו-לבניית האישיות. היות ובחודש הבא נצא ל"בין הזמנים", אתמקד גם בשאלה מה פרשתנו יכולה ללמד אותנו כיצד נתרומם ונקדש שם שמים ב"בין הזמנים"?
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ב, ב-ג)
מדוע בלק בלחץ, בפאניקה? הרי הוא יודע שאסור לישראל להילחם עם מואב, וא"כ הרי אין לו ממה לדאוג? "וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי". מדוע מלחמת ישראל והאמורי גורמת לבלק ואנשיו לחרדה? לעומת זאת כשהוא שומע על קריעת ים סוף ועשרת המכות זה לא גורם לא לחרדה?
"ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא, ויקץ מואב מפני בני ישראל". אומר רש"י: ויגר לשון מורא, ויקץ מואב – קצו בחייהם. הרי על ישראל נאסר להילחם עם מואב, אז מדוע מואב בלחץ? מדוע קצו בחייהם?
"וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה... הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (במדבר כ"ב, ד'- ה').
בפרשה מובא משל הדורש ביאור: "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה". מהו המשל זה. ואח"כ נאמר: "הנה עם יצא ממצרים ויכס את עין הארץ" – מה הפשט של המילים "ויכס את עין הארץ"?
בהתחלה ה' אומר לבלעם:"לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא". לאחר מכן ה' אומר לו "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם". מדוע ה' כביכול משנה את דעתו? וכן הרי ה' מרשה לו ללכת ואילו כאשר הוא הולך הקב"ה כועס – "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא" – מדוע ה' כועס, הרי הוא אמר לו ללכת?
המפתח להבנת הפרשה אלו הפסוקים:
"וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ. כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן. עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן" (במדבר כ"א כה-כז)
הייתה עיר בשם חשבון השייכת למואב, עם ישראל לא יכול לכבוש אותה כי לעם ישראל אסור להילחם במואב. מה עשה הקב"ה? הקב"ה גרם שהאמוריים יכבשו את העיר, ואחרי שהעיר שייכת לאמוריים עם ישראל בא וכובש אותה. בהסתכלות הראשונית נראה שהצבא של האמוראים חזק בכך שניצח את מואב וכבש את חשבון, וכך בודאי הרגיש הרמטכ"ל של צבא האמוראי. אך כאשר ישראל כובשים את חשבון, מתברר שזה שהצבא האמוראי כבש את סיחון היה רק למען שזה יגיע לעם ישראל, והכל זו תוכנית אלוקית ארוכת טווח.
בלק מתחיל להבין שהעולם מסתובב סביב ישראל ומסתובב סביב חשבונות רוחניים, ממילא אין לו שליטה עליהם והוא לא יכול לנבא את העתיד. הוא מפסיק להיות בראש הפירמידה. זו הכוונה במילים: "כיסה את עין כל הארץ" – עם ישראל מכסה את התהליך הגשמי הפשוט, ישנו כוח רוחני וחשבונות אלוקיים והם יוצרים את הדבר. בראות זאת בלק כך הוא נכנס ללחץ. הוא מבין שהוא לא שולט, הוא לא יכול להחליט ולתכנן מעצמו, כי הקב"ה הוא מנהל את העולם, והוא מנהל אותו לטובת עם ישראל, לכן מואב קצו בחייהם. לאור זאת נבין את המשל שאומרים זקני מואב לזקני מדין "כלחוך השור את ירק השדה"
כותב "עקידת יצחק:
"כל ימיי הייתי תוהה בזה המשל, עד שראיתי הפרות רועות וידעתי כוונתו... וזה- שדרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה יותר, ולשלחה לאורכה סביבות פניו, ובשעיריותה שהיא נעשית כמגל הוא תולש כל ירק עשב אשר לוחכו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה ומוציאה ועושה כן תמיד... והנה מקום הנחת פיו הוא בטוח, וסביביו שערה מאוד... והוא עצמו המכוון מהם, כי אף שיובטחו שלא יתגרו בם מלחמה, מכל מקום יגורו שיקרה לסביבתם, מה שיקרה לסביבות פי השור" (עקידת יצחק)
השור לא אוכל את הדשא שנמצא מולו אלא את הרחוק יותר. מואב בפנייה לזקני מדיין מפנים אצבע מאשימה כלפי ישראל שהם יזיקו לעולם כולו לא למואב עצמו ישירות, כי הוא הרי מוגן מעצם האזהרה שישראל לא יכולים להתגרות בהם במלחמה. בלק בא לזקני מדיין ואומר להם: אתם תינזקו מישראל- אתכם הם יכבשו וילחמו ולא איתי. אך תפקידי לעזור לכל העולם, ולכן רצוני שבלעם יקלל את ישראל.
הדבר מזכיר את האנטישמיות בגרמניה, כשטענה שהיהודים ישלטו על העולם, ולכן מחובת גרמניה להילחם בהם.
הפחד והפאניקה במואב בפרט ואצל הגויים בכלל נובע מכך, שיש חשבונות של מעלה- רוחניים בעולם, יש השגחה מיוחדת על עם ישראל, והקב"ה מנהל את העולם ולא האדם, ולכן אין לאדם שליטה. ובלק לא יכול לחיות עם הדבר הזה, לכן הוא מבין שהדרך להילחם בעם ישראל היא דרך רוחנית, לכן הוא לוקח את בלעם כדי שיקלל את ישראל ויפגע בכוחם הרוחני.
נתבונן מה צריכה להיות ההתייחסות שלנו לכך שהעולם מתנהל ע"י ריבונו של עולם בחשבונות רוחניים? ידיעה זו צריכה ליצור בנו ביטחון בה' והרגשת שלווה וביטחון. כי אנחנו בני ה', וכל דבר שהוא עושה זה לטובתנו והנקודה הזו שגורמת לחץ לגויים, היא היא שצריכה לגרום לנו הרגשת ביטחון ושלווה.
הרמב"ם כותב שאפילו בשעת מלחמה האדם צריך לכוון כל הזמן להשגחת ה' ולדעת שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה ולהתרכז בזה, ואז הקב"ה שומר עליו.
הידיעה שה' הוא הוא המשגיח ומנהל את כל מה שקורה בעולם והכל לפי חשבונות רוחניים, היא מהות התפילה.
כותב הרב וולבה:
תפילה זו היא תכלית עצמית. אין אנחנו מתכוונים שהקב"ה ימלא בקשתנו בדוקא, אלא אנו בוטחים בו שיעשה לנו את הטוב לנו באמת. די לנו לבקש ממנו ית' ולהחיות בזה את אמונתנו. הרי התפילה היא עבודה שבלב בזה שאנו מבקשים שהוא ית' ימלא את חסרונותינו, אבל לשלמות אמונתנו אנו מתכוונים ולא לשלמות הצלחתנו. כך רצה הקב"ה, ולזה הוא נתן לנו את מצוות התפילה, והרשה אותו לבקש ממנו על כל חסרון שנתחדש לנו. כיון שרצונו ית' הוא בתפילתנו, הוא נתן לתפילה מקום לפעול בהשגחה העליונה" (עלי שור)
עיקר התפילה להפוך אותנו לרוחניים יותר וממילא נזכה להשגחת ה' גדולה יותר. מהות התפילה היא: א. להבין שהכל מתנהל בהשגחת ה' לאור חשבונות רוחניים. ב. להיהפך להיות רוחניים יותר, וככל שנעשים רוחניים יותר כך זוכים להשגחת ה' גדולה יותר.
בהלכות שבת אנחנו אומרים שאם אדם הורס במקום אחד ובונה במקום אחר אינו חייב. אדם חייב רק אם הבניה וההרס היו באותו מקום. נשאלת השאלה הרי זה לא היה המצב כך במשכן, ומלאכות שבת נלמדו מהמשכן? אלא הפשט הוא שמכיוון ש"על פי ה' ייסעו ועל פי ה' יחנו" אנחנו תחת מטרייה של הקב"ה, נוסעים תחת הקב"ה וחונים תחתיו, אז יוצא שאנו במצב הבניה וההרס נמצאים כביכול באותו מקום.
גיסי היקר, הרב שמעון אדלר זצ"ל היה מאוד חולה וידע לקראת מה הוא הולך, ודיבר על זה בצורה מפורשת, שאם זה מה שהקב"ה רוצה אז הוא מקבל את הדין. בשבילי זה היה שיעור גדול מאוד כי ראיתי שכל היחס שלו למחלה ולמוות הוא אחר, ברגע שיש לו מבט אמוני והבנה שזה רצון ה'.
ה"אש קודש" יושב בגטו ורשה, אשתו וילדיו נרצחים בערב פרשת מצורע, והוא דורש בהקשר לרש"י:
כי תבואו אל ארץ כנען וכו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם", ופרש"י "בשורה היא לכם וכו' לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב וכו' וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן"...
אז ח"ו ספק חשש עולה בקרבנו, האפשר שגם עתה כוונתו ית' לטובה, אם לטובה, הי' לו ליסרנו בדברים שיקרבו אותנו אליו, ולא ביטול תורה ותפילה ח"ו כמעט כל התורה, והאם אין זאת ח"ו יסורים של וישליכם וכו', לכן רואים בתורה שהגם שנגע הבתים טמאה ומטמאה הייתה, ומ"מ עשה בה ד' שליחות לטובת ישראל" (האדמו"ר מפיאסצסנה - מתוך "אש קודש")
אדם שמבין מה זה השגחה, זו ההתייחסות שלו לשואה. הכל בא מאת ה' ו"כוונתו לטובה", גם אם אין באפשרות האדם להבין זאת.
אם נסכם את החלק הראשון של שיחתנו, והמסרים החשובים הנלמדים מפרשתנו:
א)העולם מנוהל כולו ע"י ה' לפי חשבונות רוחניים (הדוגמא שהאמוראים כובשים את סיחון כדי שעם ישראל יקבל עיר זו ע"י שהם יכבשו אותה מהאמוראים)
ב)האדם קובע את רמת ההשגחה של ה' עליו על פי מדרגתו הרוחנית. ככל שיהיה רוחני יותר, יזכה להשגחה צמודה יותר של ריבונו של עולם.
ג)מטרת התפילה היא "שלימות האדם", שיידע ויפנים את ידיעות אלו, ובתפילה עצמה יתרומם ויהיה רוחני יותר ע"י דביקות בבורא, וכך יזכה להשגחה קרובה מריבונו של עולם.
כל הבקשות הרבות בתפילה באים, כדי שנחדד בנו את ההבנה שמילוי הבקשות תלוי ברצון ה'. תפקדינו בעולם לבנות את הצינורות שדרכם יגיע שפע אלוקי. אך איננו מעניקים את השפע עצמו, אלא רק בונים את כלי הקיבול. השפע כולו בא ממרום.
כעת נעבור לחלק השני של השיחה, ולמסרים הקשורים ל"בין הזמנים".
בלעם רוצה לקלל ולא מצליח, הוא מציע לבלק לגרום לעם ישראל להפסיד את הייחוד שלו- לירידת הרוחניות, וממילא לא תהיה השגחה מיוחדת על עם ישראל ואז יחזרו ישראל להיות ככל האומות.
"עַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במדבר כד יד)
וכותבת הגמ' בסנהדרין:
"אמר להם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר (יין של עמוני ולא) יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. - אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור" (סנהדרין ק"ו.)
בלעם מציע להכשיל את עם ישראל בזמן שהם עוסקים בקלות ראש בדברים של העולם הזה: אכילה, שתיה, טיולים, ולא עוסקים בלימוד תורה. כשהם עסוקים בקלות דעת, קל יותר להכשיל אותם, ואז כבר לא יהיה להם ייחוד משלהם.
רואים מגמ' זו כיצד נגרמת הירידה. הירידה לא קורת בבת אחת אלא בשלבים. השלב הראשון הוא קלות הראש. השלב השני הוא הדיבור עם הזקנה, השלב לאחר מכן הוא הכניסה לבית, ולאחר מכן הדיבור עם הילדה, ולאחר מכן שתיית היין.
חובה עלינו לדאוג כל השנה כולה ובדגש על "בין הזמנים" לא לרדת ברוחניותנו. לדאוג לא לרדת אפילו במעט, כי ברגע שנתחיל לרדת אפילו קצת, לא נדע היכן זה יסתיים.
חשוב ב"בין הזמנים" לטייל ולאהוב את הארץ, חשוב להיפגש ולהיות עם חברים, אך הכל כחלק מעבודת ה' ולא מתוך קלות ראש. ברגע שנהיה באווירת קלות ראש, בהרגשה שאין מיקוד בעבודת ה', אזי נתחיל לרדת ולאבד מרוחניותינו, וזה אסור שיקרה.
כותב הרב הרב חרל"פ:
"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב - ההבדלה שבין ישראל לעמים אינה הדרגתית בלבד, כי אם הבדלה תהומית ממש כמו ההבדל שבין האור והחשך, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, היינו שאין ישראל נכנסים כלל בחשבון עם האומות, שלישראל ישנה מהות אחרת לגמרי מאשר לעמים, ולא רק מצד נשמתם, כי אם גם מצד גופם. שאע"פ שלכאורה לזה רמ"ח אברים ושס"ה גידים ולזה רמ"ח אברים ושס"ה גידים, אלו אוכלים ושותים, ואלו אוכלים ושותים, בכל זאת יש לדעת ולהרגיש כי אברי וגידי ישראל הם אברים וגידים אחרים מאשר אברי וגידי אומות העולם, אכילתם שונה, שתייתם שונה, ושינתם שונה. וכאשר כל צרכיהם נעשים על פי התורה אז נעשה גופם גויל ומעשיהם אותיות" (מי מרום פר' בלק)
"בין הזמנים" הוא זמן שהאדם עסוק בגשמיות, אך חשוב שנופשים שגם גופינו צריך שיהיה קדוש. ולכן גם כשהאדם אוכל ושותה הכל צריך להיעשות על פי דרך התורה ובקידוש החומר בשונה מאומות העולם.
ברצוני להציע מספר הצעות כדי שאכן נצליח להתרומם ב"בין הזמנים" ונזכה לקדש שם שמים:
1)להתחיל כל יום בלימוד תורה בחברותא לאחר התפילה. בסוף היום להיות מוסר תורה-להתקשר לחבר או קרוב משפחה ולשתף אותו בדבר תורה הטומן מסר שמתאים לו.
2)להשתמש בכוח הבחירה שלנו. לא הכול מותר ולא הכול ראוי.
הגר"א על "בחוקותיהם לא תלכו" מנחה מה מותר ומה אסור. לדעתו צריך האדם לשאול את עצמו, אילו כל התורה מבריאתו היו בו רק בני תורה, האם הדבר הזה היה קיים? ובלשונו:"כל דבר שהיינו עושין זולתם, מותר". כלומר גם אם הגויים לא היו קיימים, האם היינו עושים מעשה זה? או שזה תוצר של תרבות זרה.
גם אם לא נקבל את הגר"א בהלכות חוקות הגוי, ונפסוק שחוקות הגוי קשור רק למנהגי ע"ז, כדאי בכל זאת לקבל את דרכו של הגר"א ביחס לעבודת ה'. חובה עלינו לבדוק האם כל דבר שאנו צורכים היה קיים גם אם כל העולם היו בני תורה.
כמו כן, חשוב שנזכור את כלל הרב יצחק הוטנר באגרותיו, שחובה עלינו לחיות חיים רחבים, ולחיות את כל חיינו ומעשינו שיהיו קשורים לריבונו של עולם.
וכך כותב הרב הוטנר:
"המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בוודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי זה עיגול אחד. זו היא, חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה"אחד" ואז אין עליך לדאוג כלל לכפלות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העיגול אבל האחדות אינה זזה ממקומה"
3)חשוב לא להיות במצב נפשי של קלות ראש, וכל דבר שייעשה יהיה מחובר לעבודת ה'.
4) אנחנו נפגשים עם כל מיני אנשים ב"בין הזמנים", ולא כולם ברמה הרוחנית שבה אנו נמצאים, וזה מהווה אתגר. מצד אחד חשוב שלא נפרוש מן הציבור ולא ניבדל, אלא עלינו להיות מעורים בחברה ולהשפיע עליה, ומאידך חשוב שנשמור על ייחודנו. הגר"א בפרשתנו, יכול לעזור לנו באתגר זה.
כתוב בפרשתנו:
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְקֹוָק בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ" (במדבר כ"ב כ-כא)
כותב רש"י:
עם שרי מואב - לבו כלבם שוה (רש"י שם)
כותב על כך הגר"א (קול אליהו על הפרשה):
"בפסוק (במדבר כב. יב) ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם... ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם וגו'?... וילך עם שרי מואב ויחר אף ה' כי הולך הוא וגו'. ומקשים כל המפרשים כיון שאמר מתחילה לא תלך עמהם איך נתן לו אח"כ רשות לילך ההוא אמר ויתנחם, גם קשה מאד כיון שנתן לו רשות בפה מלא שילך אם כן אמאי חרה לו, אמנם יבואר כי יש חילוק בין תיבת עם או עמו, ובין תיבת את או אתו, כי תיבת עם יורה השיווי בדבר ההוא דקמיירי ופעולת שניהם על כוונה אחת ממש, וכל דבר ששניהם עושים זה הדבר על כוונה ורצון אחד וגם אין אחד נפעל מחבירו שייך לשון עם, אך תיבות את או אתו יורה שהגם שהם עושים זה הדבר ביחד אך לא על כוונה אחת ובלבם אינם שוים....
והנה כאן מתחלה אמר לו השי"ת לא תלך עמהם, עמהם דייקא.. לכן הזהירו שלא ילך בכוונה זו לקללם.. ואחר כך כשהתאמץ בלעם לילך אז נתן לו רשות לילך אתם.... ובאם היה בלעם עושה כך לא היה חרון עליו כלל, אך בלעם מחמת רשעו לא עשה כן רק וילך עם שרי מואב, עם דייקא"
הקב"ה מרשה לבלעם ללכת "אתם" ולא "עמם". הוא צריך ללכת אך לחשוב שונה מזקני מדיין, ואילו הוא הולך "עמם" וחושב כמותם, ולכן ה' כועס עליו. בהתחלה כשה' אסר הוא אסר ללכת "עמם"- באותה כוונה. כשהתיר הוא התיר "אתם"-בצידם ולא באותה כוונה, ולכן כשבלעם הלך "עמם", ה' כעס.
גם אנחנו צריכים להיות מעורים בחברה, אך לשמור על ייחודנו. חובה עלינו לדעת עם מי נהיה "עמם", ועם מי נהיה "אתם".
יהי רצון שנזכה להבין שכל העולם הוא רוחני והתפקיד שלנו הוא להיות רוחניים ובכך נקבע את השגחת ה' עלינו. יהי רצון שכל מעשינו יהיו על פי התורה,ובכך נזכה בעזרת ה' כל חיינו לקדש שם שמים.
