שיחה לפר' חוקת: "בהתרבות השמחה-הנשמה מתלהטת בכל כוחותיה"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
"בהתרבות השמחה-הנשמה מתלהטת בכל כוחותיה" (הרמח"ל)
הייתי הבוקר בהלוויה של בוגרנו הרב יהונתן כהן ז"ל. הרב יהונתן היה תלמיד ואברך בישיבה. אהב כל אדם ואת הארץ. רצה להשפיע על כל סובבים אותו ושכנע אותם לעלות ארצה. ה' יחזק את אשתו הוריו ואת אחיו בוגרי הישיבה. יהיו דברי תורה אלו לעילוי נשמתו.
בפרשתנו כתוב:
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם.... יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר פרק כ פסוקים ט-יב)
מה היה החטא של משה ואהרן? מהו הקידוש ה' שמשה רבינו ואהרן לא עשו? מה המסר שאנו צריכים ללמוד מכך?
מסביר הסבא מנובהרדוק:
"הנה פרשה שלמה נאמרה בתורה ללמד דעת עד כמה צריך האדם להיות חזק כדעתו לקיים המצוה כמו שהיא בלי שום חשבונות ואף שנראים לו ברורים וחזקים אין לו לנטות אף נטיה קלה מצווי ה' מאחר שאינם מתאימים לציווי ה' המפורש... ואיתא במדרש רבה יודע משה חוק הסלע אם הוא מבקש להוציא מים יוציא מסלע אחר ונמצא משה רבינו עומד בספק אמר משה אם אשמע להם אני מבטל דברי המקום ,עכ"ל. נמצא שגרמו למשה בהרהורי לבם ובטענותיהם ספק עצום ומבוכה גדולה אם לעשות כדבריהם ולדבר לסלע אחר כדי שלא יהא חילול השם מהחשד שלהם ובנפול חשדם יגדל קידוש שם שמים או לדבר אל הסלע שיחד לו ה' כדי שלא לבטל צווי המקום ואף שיצא מזה חילול השם יהיה מה שיהיה.. ואיך הכריע הספק הנה מבואר ברש"י ז"ל שהם דברו לסלע אחר כי הכריע בדעתו כי הקידוש השם יהיה דוקא אם ידבר אל הסלע שבקשו כל ישראל שלא יהיה להם שום הרהור ופתחון פה לטעון עליו ועל ידי זה יכירו כולם כי אין עוד מלבדו וגם יהיה להם התלמדות מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מ"מ מקים דיבורו של מקום ק"ו אנו. ובחר באופן זה מלבחור בקיום דברי המקום בשביל הפחד מפני חילול השם שאם יעשה כמו שהוא מצווה מצבה ישארו עם חשדות ואין לך חילול השם גדול מזה אשר על כן באמת דיבר מתחילה אל הסלע ולא נתן מים כיון שלא על הסלע הזה ציוהו המקום אלא מכח החשבון הטהור הניצל מכל נגיעה עצמית לברוח מחילול השם ולהגדיל הקידוש השם חגר לו עוז ותעצומות שלא להביט על זה והכה אותו פעמיים עד שיצאו מים.. אמנם ע"ז היתה התוכחה מה' על משה רבינו כי במקום שכלתה עין השכל לראות שם מתחלת האמונה בדבר ה' וכיון שהיה לו ציווי ה' מפורש היה לו להאמין כי ודאי יסתבב מזה קידוש ה' והיה צריך להרחיק מלבו המשתוקק לקדש שם שמים את ההרהור הזה שיתכן ח"ו לצמוח חילול ה' מציווי ה' כי זה הוא דבר נמנע בהחלט. כשם שלא יצא חושך מאור כן לא יתכן שיצא מציווי חילול ה' ואף כי ששים רבוא בני אדם הסכימו בדעה אחת לחשוד הדברים ואין לך חילול ה' גדול מזה היה צריך לבטל כל דעות בני אדם לעומת ציווי מפורש של המקום והיה צריך להאמין באמונה שלמה כי בודאי יהיה קידוש ה'" (הסבא מנובהרדוק פר' חקת)
ה' ביקש ממשה שידבר אל סלע מסוים ואילו העם דרש שמשה יוציא מים מסלע אחר, כדי לבחון את ה' האם ה' יכול להוציא מים מהסלע שהעם דרש ולא מהסלע שה' ביקש.
משה היה בקונפליקט. מצד אחד הוא רוצה לשמוע לריבונו של עולם ולהוציא מים מהסלע שה' ביקש, אך מאידך הוא חשב שאם כך יעשה אז לא יהיה קידוש ה' אלא חילול ה' כי העם יטען שה' יכול להוציא מים רק מהסלע שהוא תכנן להוציא ממנו מים. משה מחליט בסוף לשמוע לעם ובכך טעה ונענש כי הוא לא התבטל לציווי ה'.
המחשבה שמקיום מצוות ה' בעולם יכול להיגרם חילול ה' היא מחשבה לא נכונה. לא יכול להיות שה' יצווה מצוה שממנה תצא חילול ה'. קידוש ה' בעולם היה קורה אם משה היה שומע בקול ה' ולא בקול עם ישראל וזו הכוונה "יען לא האמנתם בי להקדישני"-משה היה צריך להאמין שכאשר ה' מצווה זה מביא לידי קידוש ה'.
המסר הנלמד מהסבר זה הוא, שצריך לעשות בדיוק את ציווי ה' ולהבין שזה הדבר הנכון ביותר ולא יוצא מזה חילול ה' אלא קידוש ה' בלי שום חשבונות נוספים. אם ה' מצווה להוציא מסלע מסוים מים אז צריך להוציא מאותו סלע מים ולא מסלע אחר ואין כאן חשש של חילול ה'. לא קיים מציאות ללכת נגד רצון ה' בעולם. אי עשיית רצון ה' היא חילול ה' וזה גורם לחוסר אמונה.
לפי הסבא מנובהרדוק המסר הוא שבכל התלבטות קטנה וגדולה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה רצון ה' ולא מה טוב לנו, לעשות רצונו בלי חשבונות אישים. האמת (רצון ה') חייבת תמיד לנצח ועם האמת אפשר לפתור הכל. אילוצים לא משנים מהאמת.
הרמב"ם כותב:
"וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות..."שמעו נא המורים". דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. וכגון זה בחוק האיש ההוא חלול השם, לפי שתנועותיו כולן ודיבוריו נלקחים למופת, ומקווים להגיע בהם להצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך ייראה ממנו הכעס, והוא מפעולות הרע.... וכל מה שיעשה או יאמר - יבחנוהו. וכאשר ראוהו שכעס, אמרו שהוא עליו השלום אינו מי שיש לו פחיתות מידה, ואלמלא ידע שה' קצף עלינו בבקשת המים, ושאנו הכעסנוהו יתעלה - לא היה כועס. ולא מצאנו בדברי ה' יתעלה אליו בזה הענין לא כעס ולא קצף" (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד)
משה במילים: "שמעו נא המורים" מביע כעס. העם תירגם את כעס משה שה' כועס עליהם, וזה גרם להם להתרחק מה' במקום לקרב אותם ולכן משה נענש. מטרת הנס היתה לקרב את עם ישראל לבורא עולם, ומשה גרם בכעסו שמעמד האמונה והקירבה לה' לא היה. היה נס אך הוא לא גרם להתעלות בני ישראל. כעסו של משה גרם שמעמד הנס לא הגיע לייעדו, המעמד לא יצר יותר אמונה ויותר שמחה אלא להיפך, זה גרם ריחוק של עם ישראל מהקב"ה.
המהר"ל כותב:
"ופירוש זה כאשר אמר משה שמעו נא המורים דרך כעס, וכן מה שהכה הצור פעמיים הכל דרך כעס, ודבר זה לא היה ראוי לו כי מאחר שעשה הקדוש ברוך הוא נס ראוי היה לו להתחזק ולהתגבר באמונה בהקדוש ברוך הוא. ואם היה מתחזק ומתגבר באמונה, היה מתחדש לו השמחה לא לעשות דרך הכעס... כי הנס שנעשה להם להוציא המים מביא האמונה, והיה למשה ולאהרון להתחזק באמונה במקום הזה וזה לא היה כן כמו שאמרנו, וזהו יען אשר לא האמנתם בי להקדישני... וזהו אשר לא האמנתם בי, שהיה ראוי למשה להיות חזק באמונתו, ואם היה חזק באמונתו בהקדוש ברוך הוא היה נוטה אל מעלה נבדלת והיה עושה בשמחה ולא היה מתפעל לכעוס, ואז היה זה קדושה לעיני ישראל, שהיה משה ואהרן מראים האמונה בו יתברך ואז היה שמו מקודש לעיניהם על ידי האמונה. וזהו שאמר יען אשר לא האמנתם בי להקדישני, כלומר היה לכם להתחזק באמונה. ואם עשיתם זה לא היה לכם לכעוס, כי האמונה מביא לידי שירה ושמחה, ומשה הכה פעמים דרך כעס ואמר שמעו נא המורים וזה הפך האמונה. כלל הדבר כי הנס שנעשה להם להוציא המים מביא האמונה, והיה למשה ולאהרן להתחזק באמונה במקום הזה וזה לא היה כן כמו שאמרנו. וזהו יען אשר לא האמנתם בי להקדישני, ולא שהיה החטא להם הכעס בעצמו רק שהכעס הזה מורה שחטא משה באמונה, ופירוש זה אמת ונכון מאוד והבן הדברים.... והוא בעצמו ענין האמונה כמו שאמרנו, כי האמונה בו יתברך מחדש שמחה. וכדי שיהיה הכל דרך שמחה המורה על האמונה, יהיה מדבר משה אל הסלע, ויהיה הסלע נמשך אל רצון בוראו מעצמו. ומשה עשה הכל דרך כעס, והיה כועס ואמר "שמעו נא המורים", גם הכה הסלע, עד שהיה הסלע נמשך אל דבר השם יתברך בכח, ועל ידי זה אין מחדש אמונה, כי אין אמונה רק שיהיה הכל דרך רצון ושמחה" (גבורות ה' פרק ז)
המהר"ל בהמשך לדברי הרמב"ם מסביר שמשה היה צריך להבין שע"י המעמד הנ"ל צריך לקרב את העם לבורא בשמחה ובאמונה והיה צריך להפוך את המעמד להעצמת האמונה בה', לאירוע שכל תפקידו לרומם את בני ישראל ולהתקרב לבורא העולם. אך משה כעס על בני ישראל שהם מבקשים לבחון את ה' בכך שיוציא מים מסלע אחר ואמר "שמעו נא המורים" וכעסו גרם לבני ישראל להתרחק מה' וכך התפספס כל המעמד כי מטרת הנס היה לקרב את בני ישראל אל ה'.
לפי הרמב"ם והמהר"ל המסר כאן שכשאנו כועסים זה בגלל חוסר אמונה. אם נדע שהכל תחת השגחת ה' לא נגיע לידי כעס אלא לשמחה עצומה ואמונה בה'. פרשתנו מלמדת אותנו לא להגיע לידי כעס, ולדעת שהכל לטובה גם כשאנו לא מבינים. צריך להבין שהמצוות גורמות לשמחה ואמונה עצומה. אם נקרין שמחתה של תורה ומשמעות לחיים זה יגרום לקרב בנים לאביהם שבשמים.
הזכות ללמוד תורה גורמת לשמחה. יש רבים שלא זוכים לכך. האמונה וההשגחה שהכל מאת ה' גורמת לשמחה.
בעל התניא כותב:
אדם שמאמין לא מגיע לידי כעס. אדם שחי בתודעה שהכל מריבונו של עולם אף פעם אינו כועס גם אם הוא לא מבין את מה שעשה לו ה'. לכן האדם לא צריך להגיע בכלל לידי כעס ולא להיות מתוסכל.
המהר"ל כותב:
"השמחה היא שמוציאה אל הפועל. אם האדם עוסק בתורה והוא יושב דומם זה מפני שהאדם בכח ולא בפועל, אבל בעת שמחה כל אדם בפועל כי זהו עניין השמחה מוציאה נפש האדם לפועל" (חידושי אגדה ג רלד)
אדם לא יכול להיות בשמחה אם הוא לא אקטיבי. אם אדם הוא פסיבי ולא פעיל הוא לא מגיע לשמחה.
הרמח"ל כותב:
"בהתרבות השמחה – הנשמה מתלהטת בכל כוחותיה" (רמח"ל פתחי חכמה נב)
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", חובה על האדם להיות בשמחה כל הזמן. על האדם להיות במצב של שלימות נפשית פנימית שגורמת לנשמתו כל הזמן להתפרץ החוצה- זה הכוונה להיות בשמחה תמיד.
ר' צדוק הכהן כותב:
"וזהו עיקר שמחת אמת כאשר יש לו טובת עין להנות מחלקו לאחרים" (רסיסי לילה)
הקב"ה ברא את האדם בצורה שכאשר הוא נותן הוא בשמחה אדירה. כשאדם נותן הוא מרגיש שמחה.
אור החיים הקדוש כותב:
"המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו... על כן ישרי לב שמחים תמיד"
"ולישרי לב שמחה"- מי שליבו ישר הוא שמח. אדם צריך לשמוח במה שיש לו ולא להסתכל במה שאין לו.
מהר"ל כותב:
"כאשר אדם בשמחה הוא בשלמות ואז מקבל התורה שהיא שלמות האדם" (דרך החיים)
הרב קוק כותב:
"כאשר אדם מגיע לדרגה של 'עשה רצונו כרצונך' שרצונו הוא תמיד לעשות רצון ה' – הרי הוא מיושר ע"פ הרצון האלוקי- אדם כזה שרוי בשמחה משום שרצונו האמיתי מתגלה באורחותיו" (עולת ראיה)
אדם שעושה שליחותו של ה' הוא שרוי בשמחה. אם אדם פועל והוא לא שמח סימן שזו לא שליחותו.
אדם שחי בסתירה פעם קרוב לה' ופעם רחוק מה' לעולם לא יהיה שמח. רק אדם שחי בהרמוניה ורואה לפניו "שויתי ה' לנגדי תמיד" הוא חי בשמחה.
ברכת יצחק כותב:
"שלא מצינו שמשה ואהרן התפללו שקב"ה ישלח להם מים. והיה קידוש השם גדול מאוד, שהקב"ה שומע תפלת צדיקים..... אבל לא באו להתפלל בעדם כי לא האמינו שהקב"ה ישמע תפילתן יען ששאלו מים שלא כהוגן. אבל בנ"י המה בניו למקום אף שאינם ראוים כמו שאמר ר' מאיר בקידושין לו. "בנים משחיתים", 'בנים' נקראו אף 'לא אמון בם'. והיו מזלזלין בתפלה והיו מזלזלין גם כן בבני ישראל, לכן שניהם חטאו. ואמר "יען לא האמנתם בי להקדישני", שאני שומע תפילותיכם בעד בניי"
משה לא מספיק חווה את האהבה לכל יהודי וגם כאשר הם סרים מן הדרך הם עדיין בבחינת בנים, ולכן יש חובה לאהוב כל יהודי ויהודי. משה היה צריך לדון את העם לכף זכות.
כותב קדושת הלוי:
"והנה יש שני בחינות במוכיח שמוכיח את ישראל שיעשו רצון הבורא ברוך הוא, אחד שמוכיח בדברים טובים דהיינו שאומר לכל איש ישראל גודל מעלתו ומקום מקור מחצב נשמתו אשר באמת נשמת ישראל חצובה למעלה מכסא כבוד וגודל הנחת רוח אשר להבורא יתברך כביכול ממצות כל איש ישראל וגודל השמחה אשר בכל העולמות בעשות איש ישראל מצות הבורא בזה, ובזה התוכחה מטה את לב בני ישראל לעשות רצון הבורא ב"ה לקבל כל איש מישראל עול מלכות שמים עליו. ויש שמוכיח את ישראל בדברים קשים ובדברי ביושים, עד שהם מוכרחים לעשות רצון הבורא. והחילוק שביניהם, זה שמוכיח את ישראל בטוב מעלה את נשמת ישראל למעלה למעלה ומספר תמיד בצדקת ובגדולת ישראל כמה גדול כוחם למעלה, וראוי הוא להיות מנהיג על ישראל, וזה שמוכיח את ישראל בדברים קשים אינו בבחינה הזאת. והנה זה שמוכיח את ישראל בטוב ומספר תמיד בגדולי ישראל וצדקתם, אז כל הדברים הנבראים בעולם צריכין לעשות מעצמם הרצון של ישראל לדבר שנבראו דהיינו בשביל ישראל, אבל אם אינו מספר ומעלה צדקת ישראל אז צריך להכריח כל הנברא בהכרח גדול לעשות מה שנברא, דהיינו לעשות רצון ישראל. והנה משה אמר בכאן שמעו נא המורים, הוכיח את ישראל בדברים קשים, ולכך הוצרך להכות את הסלע לעשות מה שנברא, כי אילו היה מעלה את ישראל כנ"ל וכמו שהיה כוונת הקדוש ברוך הוא ודברתם אל הסלע, כי אז היה מדבר אל הסלע: "אתה שנבראת בשביל ישראל והם במעלה גדולה צריך אתה לעשות מה שנבראת"- דהיינו להוציא מים לישראל. אבל עתה שהוכיח את ישראל בדברים קשים שמעו נא כו', הוצרך להכות את הסלע לעשות רצון ישראל, ונמצא זה גרם את זה, וטעם אחד הוא" (קדושת לוי פרשת חקת)
דרך התוכחה צריכה להיות ע"י אמון ושבחים ולא דרך נזיפה וכעס. היות ומשה כעס והעם הרגישו רחוקים מה', לכן כל הבריאה נהיתה רחוקה מה', ולכן משה היה צריך להכות בסלע פעמיים כדי שיצא מים. אם משה היה מצליח באמצעות הנס לרומם את העם והם היו מרגישים קרובים לה', אז כל העולם היה מתקרב לה' והיה מספיק לדבר אל הסלע. ולכן הכעס וההכאה על הסלע קשורים יחד.
לפני שאדם מבקר את עצמו או אחרים הוא צריך לראות תחילה במה הוא או אאחר בסדר וכך הוא יוכל להתרומם ולרומם ולא רק להסתכל במה הוא או האחר לא בסדר כי זה יגרום לנפילה ולא להתרוממות.
יה"ר שנרומם את עם ישראל על ידי שנקרין שמחתה של תורה. אמן כי"ר.
