שיחה לפר' קרח: מה יגרום לאדם לבחור נכון בהחלטותיו?
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
אנחנו מתקרבים לבחירות ותהיינה מחלוקות בעם ישראל. איך מנהלים מחלוקות? מהי מחלוקת לשם שמים ומהי מחלוקת שהיא לא לשם שמים? יש הבדלים בין בעל לאשה שיכולים לגרום למחלוקת. איך מנהלים מחלוקת כזו?
כתוב במשנה:
"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (מסכת אבות פרק ה משנה כא)
שלש שאלות:
1)מהי מחלוקת לשם שמים ומהי לא לשם שמים?
2)מה הכוונה סופה להתקיים שאין סופה להתקיים?
3)מדוע לא כתוב שהמחלוקת היתה בין קורח ועדתו לבין משה, ולעומת זאת כתוב מחלוקת קרח וכל עדתו?
הרמב"ם בפירוש המשניות כותב על מחלוקת שמאי הלל -זוהי מחלוקת לחיפוש האמת, ואילו מחלוקת קרח ועדתו לא היתה חיפוש האמת אלא נבעה מאינטרס אישי.
אם קורח היה מחפש את האמת, הוא היה מבין שלא כולם שווים וכל אחד נמצא במדרגה שונה ויש ערך רב למנהיג.
כותב הסבא מנובהרדוק:
"כשנתבונן בכל עניני העולם ובכל עניני התורה, נמצא כי כל דבר אשר יבוא האדם לעשותו, לא יתחיל כי אם אחר שיש לו שני מחייבים: טעם ואמת. המחייב של טעם זה שאדם מוצא בענין הרגשה טובה, מרגיש הרגש של חיים, הרגש של מעלות, אשר נעים וערב אליו הדבר מאד. המחייב השני זה של האמת, שהטעם לבד לא מספיק לזרז אותו לעשות, אלא הוא יבקש לנמק את המעשה גם בזה, גם באמת, שהוא מחויב לעשות את הדבר הזה גם מצד האמת ולא מצד הטעם בלבד. לדוגמא מי אשר בחר להיות רופא נימוקיו בזה הם שנים: האחד מה שהוא מרגיש בזה טעם מה שע"י האומנות הזאת יפתור כל שאלות החיים שלו, כמו ממון וכבוד וכדומה. ושנית שעצם האומנות בזה מחויב שיימצאו כאלו בעולם כי זולתם ישאר החולה באין אונים ולא ידעו במה להושיעו...אבל יש בזה הבדל גדול, כי העיקר תלוי מה קודם ומה מאוחר, אם הטעם נולד מהאמת או שהאמת נולדה מהטעם.....הרשע רצונותיו הם שיוצרים אצלו את "האמת" שלו. ויש אשר הטעם ממציא לו את האמת כי בא קודם אל הטעם , עינו ראה את הטעם וחמדה ליבו ולקח את הטעם בעצמו, והטעם הזה בדה לו כי גם האמת איתו, והוא לא בחר בטעם מפני האמת, אלא בחר באמת מפני הטעם. אצל קרח רדיפת הכבוד הטעתה אותו ויצרה את מעשיו... קרח הרגיש הטעם של השררה כמו שמפורש בתורה אשר עיקר תביעתו היתה "מדוע תתנשאו על קהל ה', אם כן היה לו טעם בההתנשאות. והטעם הזה יצר לו האמת שעשה לו החשבון אשר רק הוא ראוי כיון שהוא מיוחד כל כך עד שיצא ממנו שמואל הנביא. ולולא שהיה הטעם קודם לא היה נולד האמת הזה"
הסבא מנובהרדוק מסביר שיש שני גורמים המשפיעים על החלטות האדם:
1)אמת- סיבה אידאולוגית שגורמת לאדם לבחור בהחלטה זו.
2)טעם- הנאה אישית שתהיה לאדם מההחלטה שהחליט (הנאה, ממון, ועוד)
ההבדל בין מי שמכוון לרצון ה' ומי שלא, הוא השאלה מה קודם למה? אם ההרגשה קודמת לאידיאולוגיה אזי האידיאולוגיה לא תהיה אמיתית כי היא תהיה נובעת מהרגשה ואז האדם כבר לא אובייקטיבי וכל מטרת האידיאולוגיה להצדיק את ההרגשה. וזה מה שהיה אצל קרח, ולכן הוא לא כיוון לרצון ה'.
כדי לכוון לרצון ה', צריך ראשית לחשוב מהו רצונו יתברך ואז להרגיש קשר אישי לזה.
מחלוקת לשם שמים שורשה אמת. הדיון בה מה רצון ה' בעולם. ולכן סופה להתקיים. מחלוקת שאינה לשם שמים שורשה מנגיעות אישיות מאינטרסים אישיים שמביאות לאידיאולוגיה, ולכן אין סיבה שהיא תתקיים כי היא תלויה באנשים וכשהם לא יהיו לא תישאר האידיאולוגיה.
כותב אבן עזרא:
"הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.... גם קרח בכור היה" (אבן עזרא במדבר פרק טז פסוק ג)
הקנאה של קרח במשה והעובדה שהוא נפגע אישית, כי הוא ציפה שבגלל שהוא בכור הוא יעבוד במקדש ומשה החליף זאת בכהנים לאחר חטא העגל, זה מה שגרם לקרח להרגשה לא טובה שגרמה לאידיאולוגיה מוטעית.
כותב הרש"ר הירש:
"ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם; אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד" (רש"ר הירש במדבר פרק טז פסוק ג)
קנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם וגורמים לאדם להיות סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. כאשר המניעים הם אישיים מתוך קנאה תאווה וכבוד אין עם מי לדבר כי זה לא בירור האמת.
ההרגשה של קורח קדמה למחשבה והוא בנה אידיאולוגיה שנבנתה על פי הרגשתו. "ויקח קרח"-קרח לוקח את המחלוקת, הוא זה שיצר המחלוקת, היא לא מחלוקת אמיתית.
כתוב בפרשתנו:
"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר פרק טז פסוק ג)
קרח בא אל משה בדרישה אידיאולוגית, שמשה יתפטר מהנהגת עם ישראל בטענה שהיות וכולם קדושים ונמצאים באותה מדרגה כמו משה אז אין צורך במנהיגות משה.
כותב ר' צדוק:
"וזה שטען כי כל העדה כולם קדושים וכולם שמעו בסיני אנכי ה' א-להיך.... ובתוכם ה' והיינו כמו שיהיה לעתיד שהקב"ה יושב ביניהם והם סביב במחול וכאמור ובעיגול אין שום מדריגות.... וכן הוא באמת כשיש התגלות...כמו שהיה ההתגלות בשעת מתן תורה דכתיב (דברים ה', ד') פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכמו ההתגלות שהיה בקריעת ים סוף.....ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היינו שהשפחה ראתה כמו הגדול שבישראל הכל שוים.... אז אין שום מדריגות וכן היה במתן תורה גם כן וכמו שנאמר שם (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל ופירש רש"י כאיש אחד בלב אחד ולא היה מדריגות....אבל אחר כך נתבטל מדריגה זו ולא יהיה ההתגלות הזה עד לעתיד שיהיה התיקון האמיתי" (פרי צדיק פרשת קרח)
קרח דורש ממשה שיתפטר מהנהגת עם ישראל כי כולם קדושים ונמצאים באותה מדרגה כמו משה ולא צריך שמשה יהיה מנהיג שלהם.
כותב ר' נתן שטרנהרץ :
"ומאחר שיש להם עדיין מלחמות בודאי אין כולם שוים...טעותו של קורח היתה שמחמת גסותו נדמה לו שהכל שוין, ולא רצה להאמין שגם הצדיקים הקדושים צריכין מלחמה גדולה עם היצר הרע .... ואמר [קורח] שמי שזוכה למעלת הגדולים שוב אינו צריך מלחמה כלל, ואם כן הכל שוין, ואין חילוק בין משה ואהרן ובין שאר הגדולים, ובפרט שאז היו כל ישראל במעלה גבוהה מאד כי זכו כולם להשגת נבואת פנים בפנים.... מאחר שכולם קדושים וכולם שמעו בסיני מפי הגבורה... ואם כן מה מעלתכם, של משה ואהרן, גבוה יותר מכולם, כי איך שייך עוד מעלה יתירה.... אבל באמת כל זה טעה מחמת גסותו. כי באמת אף על פי שפסקה זוהמתן, עדיין היו צריכין כל אחד ואחד מלחמה גדולה עם היצר הרע ... כי כל אחד כפי מה שזכה לשבר היצר הרע הגבוה שלו" (ליקוטי הלכות יורה דעה)
קרח לקח נקודת אמת שהייתה במתן תורה ומשליך ליום יום ומרמה את עצמו באידיאולוגיה שנובעת מנגיעות אישיות.
כותב המלבי"ם:
"חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לש"ש, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה כי כלם מתכונים לתכלית אחת לש"ש, אולם מחלוקת שאינה לש"ש רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא ג"כ מכוין תועלת עצמו, כענין שהי' מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו" (מלבי"ם במדבר פרק ט"ז פסוק א)
הלל ושמאי פעלו לשם שמים לכן כל בית הלל וכל בית שמאי פעלו לשם שמים. אצל קרח ועדתו לכל אחד היתה כוונה אחרת במחלוקת, כי לכל אחד היתה מטרה אחרת במחלוקת עם משה. ולכן כתוב "קורח ועדתו".
כותב הראי"ה קוק:
"תלמידי-חכמים מרבים שלום בעולם.... יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם ע"י צביון אחד בדעות ותכונות, וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה ודעת תורה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דוקא ע"י הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבא גם הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה, שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ה' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. על-כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום... כי כולם יכירו שכולם גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ה', ובכל אחת מהנה יש צד שתתגלה על ידו ידיעת ה' ואור אמתו" (עולת ראיה)
מכל אדם ניתן ללמוד, ולפני שחולקים חייבים להדגיש את המשותף ואז לחלוק. ישיבת מרכז הרב נתבקשה לשלוח שני נציגים לעין חרוד לדבר על עניין זמן פנוי והם שלחו את הרב יוחנן פריד ואת הרב חנן פורת שהצליחו להלהיב את הקהל. היתה בחורה ששאלה מה אתם לומדים מאיתנו? והם לא ידעו מה לענות. כשחזרו לישיבה וסיפרו לרב צבי יהודה הוא נזף בהם: מה עם אהבת הטבע, כיבוש ארץ ישראל, כיבוש הביצות מתוך מסירות נפש וכו'?. תמיד יש מה ללמוד מהשני גם אם הוא שונה. ולכן לפני שחולקים כדאי להדגיש את המשותף ומה אחד לומד מהשני ורק אז לדבר על הדעות השונות.
כותב שפת אמת:
"במשנה כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים זו מחלוקת שמאי והלל ושאינה לשם שמים מחלוקת קרח כו'.... כי בודאי יש מקום לחילוקי דיעות שנמצא בבני ישראל כמו שנאמר כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דיעותיהם שוות. והענין על פי מה שאמר אא"ז מו"ר (אדוני אבי זקני מורי ורבי) ז"ל על המשנה 'אם אין אני לי מי לי' - כי כל אדם נברא לתקן דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקן, וכן בכל זמן וזמן מיוחד תיקון אחר. עם כל זה 'כשאני לעצמי מה אני' - שצריך כל אחד לבטל חלק פרטי שלו אל הכלל ע"כ. דפח"ח. (עד כאן דברי פי חכם חן). וענין זה נוהג בעולם שנה נפש. כי בששת ימי בראשית נברא בכל יום ענין מיוחד, לא ראי זה כראי זה. אך השבת הוא הכולל כל הימים והוא כלי מחזיק ברכה ע"י שיש בו האחדות, לכן הוא קיום כל הימים, כדאיתא באת שבת באת מנוחה ונגמרה המלאכה כי אם אין שלום אין כלום... והנה כן עשה השי"ת שיהיה מקודם ששת ימי המעשה ואח"כ יהיה חיבור אחד מכולם. וכמו כן הגם כי המחלוקת צריך להיות שכל אחד יאמר דעתו אבל הכל כדי שיהיה אח"כ אחדות אחד. כדכתיב [את] והב בסופה, אהבה בסופה, זה הוא מלחמת ה' לשם שמים ומתחיל בפירוד ומסיים בחבורא, ואז מתקיים, כמו שנאמר עושה שלום במרומיו" (שפת אמת - פרשת קרח שנה תרמז)
מחלוקת שהיא לשם שמים היא מחלוקת לבירור האמת, ולכן היא מחלוקת של נצח. לכן מדגיש "שפת אמת" שמחלוקת לשם שמים מתחילה כמחלוקת ומסתיימת באחדות, כי החולקים רוצים להגיע להבנת רצון ה'.
כותב שם משמואל:
"ונראה דהנה במהות המתכות זהב רומז ליראה כסף לאהבה ונחושת להיות תקיף בדעתו עז כנמר...והנה עדת קרח שרצו להקריב לפני ה' [הם] היפוך [של] אהרן שהיה בוש לקרב למזבח. והיפוך הבושה הוא עזות פנים. ומכל מקום כשהיא בקדושה היא נמי [גם] מדה טובה להיות עז כנמר, ולא עוד אלא שנראה שהיא טובה שבמדות" (שם משמואל פרשת קרח - שנת תרע"ד)
מחתות הנחושת סימלו עזות, ושמו אותם כציפוי למזבח כדי ללמדנו שחובה על האדם שיש לו עזות לנווט את העזות ל"עזות דקדושה".
אדם שיתבונן בעומק יצליח לנווט את כוחותיו לעבודת ה'.
יה"ר שתמיד נדבר על דעות ולא על האדם, ונחפש מה טוב בשני, ורק אח"כ נסביר את עצמנו. כמובן שחשוב שנשאר בדעותינו אך הכל צריך להיעשות מתוך כבוד והערכה לדעתו של השני. ונזכה כולנו להיות תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם. אמן כי"ר.
