שאלה שבועית: המזיק דבר שאין דרכו להטמין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בשיעור הקודם עסקנו בהרחבה בשאלת חיוב המזיק חפץ שלא ידע על קיומו, מתוך סוגיית הגמ' (ב"ק סב.) העוסקת בבועט כספת והתברר שהיתה בתוכה מרגלית, כשסברת החיוב היא 'מאי הוה ליה דאזקיה', וההשלכות והיישומים היו במקרה של עוף שנזרק ממקפיא של דרך אירוח והתברר שהיה בתוכו סכום כסף גדול.
שאלה א] הקושי בין הסוגיות - כהמשך והשלמה לסוגיא נדון היום בגמ' נוספת העוסקת בענין דומה- הדליק ושרף גדיש של חברו והתברר שהיו בו דברים לא צפויים. וכך נאמר שם (סא:):
מתניתין. המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו, ר"י אומר: משלם מה שבתוכו, וחכ"א: אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורין... ומודים חכמים לר"י, במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח בבתים.
שם בגמרא. ... אלא אמר רבא: בתרתי פליגי, פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו, דר"י מחייב אטמון באש, ורבנן סברי: לא מחייב; ופליגי נמי במדליק בשל חבירו, דר"י סבר: משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי, ורבנן סברי: כלים שדרכן להטמין בגדיש, כגון מוריגין וכלי בקר - הוא דמשלם, כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם.
מבואר מהגמ', שכאשר הזיק דבר שלא היה אמור להעלות על דעתו שקיים שם- אינו חייב עליו. וצריך ביאור מדוע? במה שונה הדבר מבועט בכספת שם אמרה הגמ' מאי הוה ליה גבי דאזקתיה? זאת ועוד, שלר' יוחנן הסובר ש'אשו משום חיציו' הרי הוא כמזיק בגופו ממש?
שאלה ב] שאלות מעשיות – כהשלכה מנידון זה ניתן להשיג מספר שאלות מעשיות:
1] עשה מנגל בחצר בית ספר שלא ברשות, ובאה רוח ונשאה את האש מעל המנגל והציתה ערמת קרטונים שעמדה בסמוך. למפרע התברר, שבקרטונים אלו היה ציוד משרדי יקר ערך. האם חייב לשאת בעלות הציוד המשרדי?
2] אדם ניקה את מרפסת ביתו ושפך מים מהמרפסת החוצה לחצר חברו, והדבר הזיק מחשבים שהיו מוטמנים תחת אחד השיחים בחצר, האם חייב בתשלומין?
3] בחור הטמין את מכשיר הפלאפון שלו בתוך שקית במבה ליד הבריכה. חברו רץ לכיוון הבריכה ובריצתו בעט בשוגג בשקית הבמבה, האם צריך לשאת בהוצאות הנזק שאירע לפלאלפון?
תשובה
כאמור, השאלה העיקרית עליה סובבת והולכת סוגיא זו- היא שאלת היחס בין הסוגיות, מדוע הבועט בכספת לים בלא לדעת מה יש בתוכה, חייב מכח טענת מאי הוה ליה גביה דאזקיה, ואילו השורף גדישו של חברו פטור על הנמצא בפנים שלא היה אמור להיות בתוכו.
הרשב"א בחידושיו נזקק להשוואה זו בין המקרים, ומשיב:
הא הוא דאסתפק ליה אי עבידי אינשי דמנחי או לא, דכל מאי דלא עבידי לא שקיל בשבועה דלא מהימנינן ליה, ומ"מ אי איכא עדים דהוה מרגניתא מנחא בגווה משלם, דלא דמי למדליק בתוך של חברו דלא אדליק גדיש בידים אבל הכא דאפסדיה בידים חייב בכל מאי דאפסדיה דאמר ליה מאי אית לך גביה דאפסדתיה כדאמרינן בנותן דינר זהב לאשה. כנ"ל.
מחלק הרשב"א בין הבועט בכספת- שם נעשה הנזק בידים ועל כן חייב, לשורף גדישו של חברו, ועל כן פטור על הנמצא בתוכו. ולכאורה חילוק זו זוקק ביאור – הרי גם אש ההולכת ומזיק מכוחו שהרי 'אשו משום חיציו'?
ארבע אפשרויות לפנינו בביאור דבריו, שני הכוונים הראשונים מבדילים בין אש ליתר המזיקים:
1] אבן האזל (חובל ומזיק ז, יז) מביא את דברי הרשב"א ומבארם:
והנה דברי הרשב"א שכתב דלא דמי למדליק בתוך של חברו דלא אדליק גדיש בידים תמוהים... אבל צריך ביאור דבפשוטו הוא מזיק בידים כיון דהדליק בגדיש עצמו. ולכאורה י"ל דסובר הרשב"א כמו שכתב הר"ן (בחידושיו בסנהדרין בפי"ד הלכה י') דאשו משום חציו אינו חייב מיתה ולא הוי אלא כמו גרמי, וא"כ אפשר דאינו חייב אלא בכונה ולא באונס ולא מהני בזה סברא דמאי הוי ליך גבי דאזקתיה...
דעת הר"ן, שגם לר' יוחנן הסובר ש'אשו משום חיציו', אין כוונת הדברים שהינו אדם המזיק רגיל, שהרי המדליק שריפה והלכה והרגה אין מחייבים אותו. ומוכח שאין חיובו מכח אדם המזיק, אלא מתורת גרמי.
לאור זאת מובן היטב ההבדל בין המקרים: הבועט- הרי הוא מזיק בידיים ועל כן שייכת ביחס אליו סברת 'מאי הוה ליך גביה דאזקתיה', אולם השורף אינו כמזיק בידיים אלא בגרמי בלבד, ועל כן על אף שחייב בנזיקין, לא נחייבהו בתשלום הדברים הטמונים שניזוקו.
2] כיוון נוסף, המבדיל בין מזיק ב'אש' דבר שאינו ידוע, למזיק ביתר המזיק, מופיע באבי עזרי על אתר; וכך כותב שם:
משא"כ באש אף שהוא משום חציו אבל כל חדושא דאשו משום חציו הוא מכח פשיעתו שחייבתו התורה כאילו היו חציו, ואף במדליק בשל חבירו חיובו הוא מדין אש... ולחייב משום אשו שיהיה נחשב לחציו בעינן דוקא שיהיה פושע בזה ההיזק אז חייבתו תורה כאילו חציו הוא. ועל כן אם הדברים אלו אין דרכן להניחן שם לא פשע בהן ואין זה חציו אף שאין כאן טענת אונס דמה הוה לך גבאי דאזיקתיה.
לדבריו, יתכן וחידשה תורה שהמזיק באש מוגדר כמזיק באופן ישיר ולא רק כ'גרמי', אולם עם כל זאת, כדי שיחשב הדבר ל'חיציו' יש צורך בפשיעתו. במידה ולא ידע המדליק אודות הדבר המוטמן בגדיש אינו מוגדר כפושע ביחס אליו, ולכן אינו חייב עליו[1].
לשני ההסברים הללו פטור המדליק יהיה רק במזיק ב'אש' (כדוגמת המדליק מנגל בחוסר אחריות הנזכר לעיל), אולם בנזקי מים לדוג' (כדוגמת המנקה את מרפסתו וגרף את המים לחצר חברו והזיקו שם לדבר שלא היה צריך להעלות בדעתו שנמצא שם) מסתבר שיהיה חייב.
3] חילוק שלישי במספר מופיע בש"ך (חו"מ תיח ס"ק ו) על דברי השו"ע המביא להל' (שם סעי' יג) את הפטור ביחס לדברים שאין דרך להטמינם שם:
על כל דבר שדרך בני אדם להניח כו'. משמע אם אין דרך להניחו אפי' ידוע שהיה שם פטור. ויש להקשות דהא לעיל ריש סימן שפ"ח משמע להדיא מדברי הרמב"ם והמחבר דבידוע שהיה שם אפילו אין דרכו להניח שם חייב. וצ"ל דהתם מיירי המזיק בידים אבל הכא אף על פי דמיירי שהדליק בתוך של חבירו היינו בפשיעה ולא בידים.
כדי שנוכל לחייב את המזיק מכח טענת 'מאי הוה ליך דאזקתיה יש צורך בכוונה להזיק, כשלא כיבה את אש השריפה (כדוג' – את אש המנגל) והלכה והזיקה, כלל לא היתה לו כוונה להזיק ולכן פטור, אולם בעת שבעט בכספת היתה כוונתו להזיק, ולכן על אף שלא היה מודע לערך הדברים מונחים בתוכה- חייב.
להבנה זו- השופך מים ממרפסתו לחצר שכנו- לא התכוון להזיק, ועל כן יהיה פטור על דברים שלא היו אמורים להיות שם.
4] אבן האזל (שם) מציע הסבר נוסף:
ויותר נראה דלענין הך סברא דלא ליחשב אונס היכי דלא היה דרכו להניח משום מאי הוי לך דאזקתיה איכא נ"מ בין עשה מעשה בגוף דבר הניזק או לא עשה מעשה; דהיכי דהצית בגדיש אף דנחשב לאדם המזיק מ"מ שפיר הוי אונס דהא לא ידע כלל שנמצא שם הדבר הניזק ולא נחשב כמו שעשה מעשה בהניזק, אבל כאן דזרק הכספתא ובפועל עשה מעשה בהמרגניתא דהא פעל בכח על כל הכובד שיש בהכספתא שבזה גם המרגניתא, ונמצא דאינו אלא טעות שחשב שהכובד הוא מהכספתא עצמה ובזה הוי כמו דינר זהב ואמר לה של כסף היא. דאמרינן מאי הוי לך גבי דאזקתיה דבמזיק לא שייך טענת טעות.
מחלק אבן האזל בין מקרה שעשה מעשה בגוף הדבר הניזק ללא. כאשר עשה מעשה בגוף הדבר הניזק לא שייך פטור של טעות- שייכת כלפיו הטענה והתביעה 'מאי הוה לך גביה דאזקתיה'. אולם כאשר כלל לא עשה מעשה בגוף הדבר הניזק על אף שהיסב נזק אינו מזיק ממש, ועל כן הואיל ולא היה מודע להימצאותם של החפצים שם, ניתן לפוטרו מכח טענה זו.
נסכם את שעלה בידינו משיעור זה ומהשיעור הקודם יחד; שלוש שיטות לפנינו:
1] לשיטת תוס' (שהוזכרה בשיעור הקודם) - הן במקרה של הבועט כספת לים והן במקרה של השריפה- פטור על דברים שלא ידע על קיומם וניזוקו.
2] לשיטת הרמב"ן (שהוזכרה בשיעור הקודם בשם הרשב"א שהביאו) – הן במקרה של הבועט כספת לים והן במקרה של השריפה – חייב [לפיו כזכור, הגמ' דברה לענין יכולת להשביע כשאין עדים על קיומו של היהלום, אבל במידה ויש עדים על קיומו של היהלום, חייב בכל מקרה].
3] ואילו לשיטת הרשב"א הבועט כספת חייב ואילו במקרה של השריפה- פטור.
ביאור שורש המחלוקת בין תוס' לרמב"ן- הזכרנו בשיעור הקודם את דברי הגמ' (סב.) אודות אשה שהפקידו אצלה דינר זהב ואמרו לה של כסף הוא- שאם הזיקתו חייב בתשלומי זהב משום שנטען כלפיה 'מאי הוה ליך גביה דאזקתיה', אולם פשעה בשמירתו חייבת לשלם של כסף בלבד הואיל ויכולה לטעון שקבלה על עצמה רק שמירה של כסף.
קצות החושן (רצא ס"ק ד) מסתפק האם דין זה יהיה נכון בשומר אבידה, או שמא הואיל ושם חיוב השמירה הושת עליו משמים בעל כרחיה, אינו יכול לטעון 'נטירותא דדהבא לא קבלית עליה'.
הנתיבות (שם ס"ק י) מצדד, שספקו של הקצות תלוי במחלוקת בעלי התוספות והרמב"ן: לדברי הרמב"ן שחייבנוהו גם במקום שלא היה עליו להעלות על דעתו כלל, ודאי שנחייבוהו (ורק בשומר רגיל שקבלת השמירה היתה על ידו, שם כל עוד לא היה לו להעלות על דעתו פטור), אולם לשיטת תוס' שאפילו מזיק אינו חייב במצב שלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה, ודאי וודאי ששומר אבדה שחייבתו תורה לקבל שמירה (על אף שלא עשה דבר שלא כשורה), אינו צריך לקבל אחריות על דבר שלא היה מודע לו.
היינו- האם דרישה לשמירה הנובעת מדיני התורה הינה דווקא בדברים שהשומר מודע אליהם או לא.
הנתיבות מסביר את שורש המחלוקת בין תוס' לרמב"ן הוא דן בשומר אבידה שמצא אבידה שדל כסף ובפנים היה זהב ואבד האם צריך לשלם על ההנזהב ואומר שלרמב"ן חייב לשלם ולתוס' כן
התורה הטילה עאליך שמיראה במזיק ושמירה, האם אתה מקבל שמירה גם על דברים שאתה לא יודע. לתוס' בשומ"א יהיה פטור לרמב"ן התורה הטילה עליך שמירה גם על דברים שאינך יודע וזה גופא סברת הרמב"ן מאי הוה ליה גבי דאזקיה.
[1] נציין, שאף שקיימא לן שהסובר משום 'חיציו' אית ליה נמי משום 'ממונו', ומדוע אם כן לא נחייבנו מדין ממונו? מחדש האבי עזרי שם שגם עבור חיוב משום ממונו יש צורך בפשיעה מאחר שאין בה ממש, זוהי העילה לחיוב.
