שאלה שבועית: מציאת כרטיס כניסה לגן חיות עם סימן
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעור הועבר לע"נ ביילא רחל בת הרב חיים אימי מורתי. יום זיכרון, יום השנה לפטירה, אלו עשרים וארבע שעות בהן אתה חושב על הנפטר ומתמלא בהכרת הטוב. אפשר שלכן לא הולכים לשמחות (גם בשנת האבל וגם ביום זה). אימי מורתי ז"ל נתנה לי המון. התורה שיש לי היא בזכות אימי! כשהייתי ילד היא חשה שאין מספיק לימודי קודש היכן שלמדתי, ולכן פנתה לכל מיני בחורים שילמדו איתי – בין השאר לרב אליקים לבנון ראש ישיבת אלון מורה ורב השומרון, שהיה אז נער בגיל תיכון שילמד איתי בחברותא. אני חש, עד היום שהתורה שיש לי היא בזכותה. ת.נ.צ.ב.ה.
השיעור שלפנינו עוסק בשאלת חובת השבה (והיתר שימוש) באבידה שאינה שוה כסף בעצמה, וכן באבידה שכל ערכה הוא לבעליה בלבד.
שאלה א] כרטיס אישי – המוצא כרטיס של מנוי שנתי לגן חיות ויש בו תמונת אדם. רק האדם שתמונתו מתנוססת על הכרטיס יכול להיכנס עמו לגן חיות. עבור יתר בני האדם אין כל ערך לכרטיס, אולם עבור הבעלים ערכו גדול. האם חלה ביחס אליו חובת השבה או לא? ובמילים אחרות- האם חובת ההשבה נקבעת לפי המאבד/המוצא/ רוב העולם?
שאלה ב] רב קו אנונימי – השאלה הראשונה עסקה בכרטיס מזוהה, מה יהיה הדין בכרטיס רב קו אנונימי שמצאו לפני יאוש, האם רשאי להשתמש בו? הרב מייטליס (רבה של נהריה) סבור שיכול להניח סכום בצד ולהשתמש כנגדו בכרטיס, אך יש שחלקו. ביחס לאלה אבדות ניתן להשתמש בכלל זה, ומה שורש הויכוח?
שאלה ג] רב קו אנונימי לאחר יאוש – השאלה הקודמת עסקה בנטלו קודם יאוש, שאלה זו עוסקת בנוטלו לאחר יאוש. האם ניתן לנוטלו לאחר יאוש, או שמא יאוש אינו מועיל בדבר שאינו מוגדר כ'ממון'?
שאלה ד] ספק יאוש – אם נניח שכן, מה יהיה הדין במקרה זה כשספק אם היה יאוש או לא?
שאלה ה] מצאו לפני יאוש והתייאש – המוצא אבידה לפני יאוש, גם אם הבעלים התייאש לאחר מכן אין יאושו מועיל, הואיל 'ובאיסורא אתא לידיה'. נשאלת השאלה מה יהיה הדין באבידה שאין גופה ממון, ככרטיס אנונימי, האם גם ביחס אליה נאמר דין 'באיסורא אתא לידיה', או לא?[1]
תשובה
1] חובת השבה בתעודה מזוהה - נפתח בשאלה האם יש חובת השבה בדרכון/תעודת זהות או כרטיס כניסה לגן חיות הנושא תמונה ופרטים של בעליו.
בשו"ת בית יצחק (אבהע"ז ח"א סי' פז) מחדש, שחובת השבה קיימת דווקא בחפץ שהינו בעל ערך לכל העולם, אולם ביחס לחפץ שהינו בעל ערך לבעליו בלבד אין חובת השבה, ובלשונו:
ובכ"ז אם אין הנייר גופיה שוה פרוטה, יש לומר כיון דממעטין דבר שאין בו שוה פרוטה מהשבה אם כן אין חייב להחזיר. אך כיון שהשטר שוה פרוטה למכור בשביל החוב שוב הוה דבר השוה פרוטה וחייב בהשבה. ועיין בקצה"ח סי' סה ס"ק ו ונתיבות שם וזה ברור כדמשמע בש"ס. ולפי זה נייר שאין בו שוה פרוטה ואין ראוי למכור כגון רייזעפאס אינו חייב בהשבה.
אכן, הפתחי חושן (אבידה ומציאה פ"א הערה לד) מביא אחרונים שחולקים על דבריו:
כתב בשער אשר סימן רסב בשם משה ידבר שהמוצא דבר שהוא שוה פרוטה לאובד [המאבד] ולא למוצא חייב בהשבה, ולהיפך אינו חייב, דבתר אובד [המאבד] אזלינן.
שורש מחלוקתם – הגרנ"ט (ב"מ סי' קנג) דן מהו ה'מושכל הראשון' לולי שציותה התורה על השבה. ברור הדבר שלולי חידוש התורה לא היה המוצא חייב בהשבה, אולם יש לדון האם על אף שלא היה חייב בהשבה מכל מקום לא היה רשאי ליטול את האבידה לעצמו, או שמא לולי חידוש התורה רשאי היה המוצא ליטול את האבידה לעצמו!
אפשר, שהבית יצחק למד כצד השני- שלולי חידוש התורה יכול היה המוצא ליטול את האבידה לעצמו, ולכן גם לאחר חידוש התורה המבט על האבידה לא יהיה מהמבט של הבעלים (שעקרונית האבידה 'יצאה מרשותם') אלא במבט של כל העולם. והואיל ולכל העולם האבידה אינה בעלת ערך, אין ביחס אליה חובת השבה.
לעומת זאת האחרונים שהובאו בפתחי חושן למדו כצד הראשון, שגם לולי חידוש התורה לא היה רשאי המוצא ליטול את האבידה לעצמו, ולכן המדד הינו דעת הבעלים. והואיל וביחס לבעלים החפץ בעל ערך, חלה גם ביחס אליו חובת ההשבה.
2] רב קו- הרב ישעיהו מייטליס רבה של נהריה דן במקרה בו אדם מצא רב קו באופן שבו ככל הנראה היה הדבר לפני יאוש. ופסק שהמוצא רשאי להניח כסף כדי דמי הערך הצבור ברב קו, בצד, ולהשתמש ברב קו. מדוע? על מה הסתמך הרב מייטליס בהיתרו?
בגמ' (ב"מ כט:) נאמר:
אמר שמואל: המוצא תפילין בשוק - שם דמיהן ומניחן לאלתר. מתיב רבינא: מצא ספרים - קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות - גוללן. גוללן - אין, שם דמיהן ומניחן - לא! - אמר אביי: תפילין בי בר חבו משכח שכיחי, ספרים לא שכיחי.
הגמ' מחלקת בין תפילין שבזמן הגמ' היו שכיחות, לספרים שלא היו שכיחים.
בביאור החילוק בין תפילין לספרים מצינו שני הסברים בראשונים:
הסבר א- אין לבעלים מניעה, מכיון ששמים עבורם את הכסף בצד ויכולים לקנות בו בקלות תפילין חדשות, ואין להם ערך רגשי מיוחד בתפילין אלו. ובלשונו של השולחן ערוך (חו"מ רסז, כא):
מצא תפילין, שם דמיהן ומניחן עליו מיד, אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה.
הסבר ב- לעומת זאת מדברי הרמב"ם נראה לא כך, שהוסיף את הדגש:
ואינן עשויין אלא למצוותן בלבד.
הערך המצוותי שבדבר מביא לזה שהאדם אינו מקפיד, יכול לצאת בכל דבר ודבר.
לדבריו, זוהי הלכה בתפילין ובחפצי מצוה בלבד, אך ביתר הדברים ישנה הקפדה. אכן מדברי השו"ע שלא הביא את נימוקו של הרמב"ם מבואר שלא הכריע כדבריו.
בזמן הזה שאני- בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' ט) מציין שדין 'שם דמיהן ומניחן' נאמר בזמן הגמ' שהמון העם פחות הקפיד ודקדק והסתפק בכל סופר שהוא הואיל וכל סופר בחזקת כשרות, אולם בזמן הזה שכולם מקפידים ומהדרים הידורם רבים בתפילין, האדם מקפיד דווקא על תפיליו, הואיל ויקשה עליו להשיג תפילין מעין אלו, ובלשונו:
אמר אביי תפילין בי בר חבו משכח שכיחי ספרים לא שכיחי... והרי עינינו רואות להיפך דבכל אחד זולת אצל קלי הדעת בעה"י אכשיר דרא בזה וידקדק כל א חד לבל ימכרו תפיליו ובפרט אם הם מסופר מכירו ומומחה ידקדק ולא ימכרם אפי' בעד כמה מאות זהובים ולא שייך בזה לומר שימצא כאלו אצל סופר אחר .. כנראה זה הדין היה רק בימיהם שהיו ההמון רובם ככולם אינם מדקדקים בזה ולא הקפידו כלל כיון שסתם ישראל בחזקת כשרות... ועכ''פ בימינו בודאי ל''ש דין זה.
[1] מקוצר הזמן, לא ניתן מענה לכל השאלות בשיעור זה, ועוד חזון למועד.
