פר' תולדות - המסר הגדול שלמדתי כאן בישיבה

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

אני מבקש לדבר בשיחה זו על: חינוך למידות והיחס לחיים והיחס לחומריות. החינוך למידות מתייחס לפרשה שקראנו בשבת שעברה, והיחס לחיים ולחומריות מתייחס לפרשת תולדות.

אברהם משביע את אליעזר, אל תיקח אשה לבני מבנות כנען, אלא מחרן. והמפרשים שואלים במה בת מחרן עדיפה על בת מכנען?

והר"ן בדרשותיו כתב בזה ענין אחר, ישר ונכון הוא. כי המצוות והעברות אשר בתורה הם על שתי פנים: מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש, כמידות וכמעשים, ומהם שיעשו רושם בנפש בלבד כאמונות. והנה אותם שיעשו רושם בגוף ובנפש, הם אשר יעשו רישומם אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה וכאכזריות וכזימה ורכילות, ודומיהם, שהן יעשו רושם בנפש מהצד שהן עברות. ובגוף- לפי שהמידות יפעלו בליחות, כמו שהליחות יעשו תכונה במידות. כי כמו כאשר יהיה דם הלב רותח, יהיה האדם כעסן, כן מי שיכעס יעשה דם לבו רותח. הנה אם כן אותן המידות יחייבו המזגים הגופניים, ולזה ימשך עניינם לבנים, וזה רוע אנשי כנען. אמנם הדברים העושים רושם בנפש בלבד והם האמונות, עם היותן כוזבות ורעות, לא יתפשטו בבנים. ולזה לבן ובתואל, עם היותם עובדי עבודת כוכבים ,לא היה מחוייב שיעבור רישומם לבניהם, ולכן בחר אברהם בהם והרחיק בנות הכנענים" (דרשה חמישית)

אתה יודע מה ההבדל בין אמונות ומידות-מי שיש לו מידה רעה היא תעבור הלאה לילדיו. לעומת זאת, מחשבות לא עוברות בהכרח לדורות הבאים.

הרב אזרחי מרחיב יותר את דרשות הר"ן:

"מדהים. אל מי שלח אברהם לחפש אשה? אל "גדולי הדור" בדמות בתואל הנותן סם המוות בצלחתם של אורחיו, או הרמאי לבן הארמי?!! זהו ה"בדוק באחיה" (ב"ב קי)?! הזהו התלמיד חכם, שאת בתו ייעד אברהם עבור יצחק בנו?!.. ואליעזר, האם בתו הינה בת תלמיד חכם, פחות מבתו של בתואל? "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט, כה). "אין ארור מתדבק בברוך" (בראשית רבה נט ט)

אך הדברים עמוקים עוד יותר. לא עמד בפני אברהם אבינו חשש כל שהוא, אודות טיבה של הנערה אשר תובא ביתה יצחק. החשש הוא מפני החבוי בעומק נפשה. דברים אשר עלולים, חס ושלום, לבוא לידי ביטוי בדורות הבאים. חששות אלו, אינם ענין של דעות, אף אילו, חס ושלום, תהיינה, אבל כיון שהנערה עצמה נקייה מהן, אין חשש. החשש הוא מפני עניין של מידות. שכן מידות גם אם הנערה עצמה נראית נקייה מהן, אבל עלולות לפרוץ מתוך סוגרן, כעבור דורות. יצחק ואשתו, מיועדים לבנות את נצח ישראל. לא ייתכן לשתף בבניין, כאלו, אשר גם אם נקיים המה, אבל הלא בעומק נפשותיהם, במסתרים, חבויה המידה, מי יודע מתי ובמי תתחלחל.. ולכשתתפרץ חס וחלילה החוצה, מי יבלמנה? כלום על יסודות כאלו, יבנה בית ישראל. כלום יסודות של נצח ישראל המה. לכן גם אם זיו איקונין של אליעזר דומה לשל אדונו.. גם אם דולה הוא ומשקה מתורתו של רבו (יומא כח), גם אם מבין הוא בדיוק את תורתו של רבו, השקפת קדשו ודעותיו הטהורות, אף על פי כן אין לסמוך עליו, חובה היא גם להוסיף שבועה, ולתאר בשבועה את אמיתות הבורא אלוקי שמים וארץ, כדי לחסום כל סדק ולמנוע כל אבק של היתר כל שהוא, לבנות את יסודות האומה על אדני כנעניות כל שהיא. נפלא מאד מאד!! כנען, גם אם לפי שעה, בעלי דעות נעלות המה, אבל בתוך תוכם חבויים מידותיהם המאיימות להתפרץ" (הרב ברוך מרדכי אזרחי- "ברכת מרדכי, פר' חיי שרה)

כלומר גם אם הייתה בת מכנען, ברור שאליעזר היה עושה את אותו מבחן ובודק שהיא משקה גם לגמלים. אך בתוכה הייתה חבויה מידה רעה שהייתה מתגלית בהמשך או בה או בצאצאיה. ולכן אברהם לא רצה

הדבר מזכיר את מה שאמר ר' ישראל מסלנט- יותר קל לגמור את כל הש"ס מאשר לתקן מידה אחת. לכן כשאנחנו בישיבה, מאוד חשוב שבחור יתקן את המידות שלו, כי בכך הוא מנחיל זאת לילדיו.

פרשת תולדות בעיניי פרשה מאוד סבוכה. כל הוויכוח הנסתר שהיה בין יצחק לרבקה מי יקבל את הברכות. מה יצחק חשב. מה רבקה חשבה. מה שורש הוויכוח ביניהם. מדוע חשוב היה שהברכות תגענה ברמאות?למה אי אפשר שיצחק ורבקה ידברו ביניהם וילבנו את הנושא וידונו?

כאשר אליעזר מביא את רבקה מסופר ''ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וירא והנה גמלים באים. ותרא..," שואל הנצי"ב- מה כל הסיפור הזה חשוב?

הנצי"ב אומר דבר נפלא. הקב"ה עשה זאת בכוונה.

מסביר הנצי"ב:

"ותשא רבקה בעודו עומד ומתפלל, והיה אז כמלאך אלוקים נורא מאד. והמבואר ברכה שראתה ידיו שטוחות בתפילה, כל כן נבעתה מאד.. מרוב פחד ובושה, כמי שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה. ומאז והלאה נקבע בליבה פחד, ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם, לא בושו לדבר רתת לפניהם. משא"כ רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים, כי היא יודעת את האמת כי עכשיו רק ציד בפיו, וכן בשעת הברכות, וכל זה היה סיבה מהקב"ה שיגיעו הברכות ליעקב באופן כזה"

הנצי"ב אומר שהקב"ה סיבב שרבקה תפגוש את יצחק כאשר הוא מרים את ידיו בתפילה- כדי שמערכת היחסים ביניהם לא תהיה רגילה. לא כמו שאני מדריך זוגות שמערכת היחסים ביניהם תהיה מתוך אמון ושקיפות מלאה. הקב"ה רצה שרבקה תהיה בעמדה של נחיתות. שכאשר תחשוב שיצחק טועה היא לא תנסה לשכנע אותו אלא תגרום ליעקב שיגנוב את הברכות וכך יגיעו הברכות ליעקב דווקא במרמה.

וחובה עלינו להבין מדוע כה חשוב שהברכות תגענה במרמה ולכן עשה ה' שרבקה תראה את יצחק בתפילתו וזה יקבע את מערכת היחסים בניהם?

אלא מסביר הרב הירש:

"שני בניו של יצחק ייסדו שני יסודות בביתו, עשיו את הכח החומרי, יעקב את הכח הרוחני.

עם ישראל זקוק לשני כוחות כדי להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש- הרוח והחומר.

יודע היה יצחק כי האומה זקוקה לשני הכיוונים.. כסבור היה יצחק שעשיו ויעקב יקיימו את תעודת אברהם בכוחות משותפים, בלב אחים ומתוך השלמה הדדית. לפיכך הועיד לעשיו ברכה בעלת תוכן חומרי, וברכה רוחנית היתה שמורה עימו ליעקב...

יצחק חשב שצריך ששני הכוחות הרוחניות והגשמיות יהיו נפרדים וכך הם יהיו חזקים, ואם הם יהיו יחד, זה יחליש אחד את השני. ולכן רצה לתת את הברכות לעשיו כי הברכות עוסקות בחומריות ועשיו הוא זה שיעסוק בחומריות.

אולם מבית לבן ידעה רבקה את הקללה שבפיצול זה, ידעה מנסיונה, שהחומר יהיה לברכה וישועה רק בבית שרוח אברהם מפעמת בו, רק בידו של זה שרוחו של אברהם מדריכה אותו. היא היטיבה לראות שחומר שאין עמו רוח יהיה קללה. את הברכה ראתה רק בלתי מחולקת, יורדת על ראשו של אחד" (רש"ר הירש בראשית כז א)

רבקה הבינה שחומריות בלי רוחניות זה קללה. חייבים לקדש את החומר. זה לא נכון שחומר ורוח סותרים אחד את השני, וכל התפקיד של החומריות היא להיות מסגרת לרוחניות. ושניהם צריכים להיות אצל יעקב. ולכן היא הקפידה ששניהם יגיעו ליעקב. דיברנו שבוע שעבר על רף חיים, איך אני רוצה לחיות. איך אני מתייחס לחיים שלי בחלק שהוא לא קודש. האם אני מקדש אותם, או שאני חי בין עולם לעולם. אני יכול להגיד על עצמי, שאחד המסרים המרכזיים שקיבלתי בשנים הראשונות שלמדתי בישיבה היה, שאם הגיעי לישיבה הרגשתי שיש את חיי הקודש שלי ויש את חיי החול. בישיבה הבנתי שהכל הוא חיי קודש, והכל הוא אמצעי לקודש. וממילא זה מכתיב באיזו רמה אני חי, וכל הרמה של הגשמיות היא להיות הרגל שעליה מונחת הרוחניות. וזה היה הוויכוח בין רבקה ליצחק. יצחק רצה שיעקב יהיה כולו קודש ועשיו כולו יעסוק בחומריות. ורבקה הבינה איך חיים צריכים להיראות, שהכל יהיה יחדיו, שהכל יהיה עבודת ה' בשלימות.

עד עתה עמדנו על שני שלבים- מעשה הגמל כהקדמה לברכות כדי שיגיעו ברמאות, והוויכוח בין יצחק לרבקה, ועכשיו נסביר מדוע הברכות היו צריכות להגיע ברמאות.

כותב הנצי"ב:

"אמנם לפי הכלל בגמ׳ יומא ר״פ שני שעירי. דבכ״מ דכתיב שני הוא מיותר לדרשה. דגם בל״ז סתם רבים המה שנים. א״כ גם כאן מיותר תיבת שני. ובמדרש אי׳ טובים לך וטובים לבניך. טובים לך שאתה נוטל ע״י את הברכות טובים לבניך שמתכפרים ע״י ביוה״כ. והיינו שני שעירי יוה״כ א׳ לשם וא׳ לעזאזל. והוא פלא מה שייכות אלו הגדיים לשני שעירי יוה״כ. אלא כך הענין דיש לדעת דכל מדה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא ה׳ גם אותם כדכתיב יוצר אור וגו׳ ובורא רע. וע״כ יש בהם איזה טוב. וה״ז דומה לסם המות דודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה. ומכ״מ נקרא סם המות משום שעפ״י רוב הוא ממית. וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול עפ״י הרופא ובצמצום שלא יוסיף כ״ש ויסתכן. כך כל מדה רעה המה טובים לשעה רצויה רק יש ליזהר שלא להשתמש במדה זו כ״א ע״י רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך. והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במדת השקר וערמימות וה״ז עבירה לשמה. אשר גדולה היא בזמנה. כמו מצוה עצמה. וכיב״ז שני שעירים הא׳ לשם הוא קדושה והא׳ לעזאזל הוא כעין קרבן לכחות הטומאה ח״ו והוא מטמא. אבל מכ״מ בעתו ובזמן שצוה ה׳ ה״ז מצוה כמו השעיר לה׳. והיינו דבר רבקה שיהיו שני גדיי וגו׳ כמו שני שעירי יוה״כ א׳ לשם וא׳ לעזאזל שניהם שוין במצותן אע״ג שזה לקדושה וזה להיפך. כך שתי המדות שיעקב עושה. הא׳ האמת בקיום מצות אמו והב׳ השקר שמרמה את אביו שניהם נחשבים למצוה ולהביא ע״י את הברכות. והנה אמרו ברבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה. וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה. ולכאורה קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה. אבל הענין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום. ולא דמי לעושה מצוה דאע״ג שנהנה ג״כ, המצוה עומדת במקומה, משא״כ עבירה לשמה, ההנאה שמגיע להגוף מזה בע״כ הוא עבירה וכמבואר ביבמות דק״ג א׳ ונזיר דכ״ג. גבי האי שאמרו גדולה עבירה לשמה וראי׳ מיעל ומקשה והא קא מיתהני מעבירה. ואע״ג שודאי רשאה היתה משום פקו״נ כמש״כ התוס׳ מכ״מ לא היתה משתבחת ע״ז משום דהנאה שבזה נחשבת לעון. וה״נ בעבירה לשמה שעשה יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק ובודאי נצטער ע״ז אבל אנוס היה. משא״כ על צעקת עשו שמח בלבו ע״כ נענש שהרי גרם זה ע״י עבירה של שקר ואסור ליהנות מזה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ג כ״ז ראי׳ לכלל זה ממקרא מפורש (הרחב דבר)

הברכות ניתנו ברמאות כי ה' רצה ללמד יסוד, שהדברים מורכבים. לפעמים צריך רמאות, כמו סם מוות הממית, אך לפעמים צריך אותו לצרכים רפואיים. כך גם גשמיות- זה לא שהיא גרועה וסותרת חומריות, אלא השאלה באיזה מינון, ומה תפקידה?

מחצית השקל ניתנה באש, כי כסף יכול לסייע לקדושה ויכול לסתור קדושה, הכל תלוי איך אני לוקח זאת.

כך כל הכלים שה' נותן בעולם, השאלה מה אנו עושים עם כלים אלו.

קחו את הנושא של אינטרנט. הוא יכול להיות סם מוות, ויכול להיות כלי לקדושה. זה כלי, השאלה מה אתה עושה איתו. גשמיות היא כלי, השאלה מה אתה עושה איתו.

הרבה פעמים אנחנו חושבים בצורה של שחור ולבן, ואז אנחנו לא יורדים לדברים לעומקם. השאלה איך אנחנו חיים- האם עבודת ה' עבורנו היא 24 שעות, או שיש זמן שאנו עוסקים בקודש ורגעים אחרים לעומתם שאנו מנוטרלים מזה? תפקידנו לקחת את הכלים והאמצעים השונים ולמלא אותם בקדושה.

בחור צריך להתחנך פה בישיבה, שהחיים עצמם הם עבודת ה'. כל נשימה ונשימה היא לחיות כעבד ה'.

יה"ר שנחיה את החיים שלנו כך שעבודת ה' לא תהיה עוד נקודה בחיים אלא החיים עצמם.