שיחה לפרשת בהר: טעמי ושרשי מצוות שמיטה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
כתוב בפרשתנו:
"וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" (ויקרא פרק כה פסוק יט)
"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא פרק כ"ה פסוקים ה-ו)
מה הפשט במילים "וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע", האם זה תיאור מצב, הבטחה, או ציווי? בנוסף קשה, הרי מספיק שהתורה תכתוב רק את הפסוק: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים"? מדוע פסוק זה חייב לבוא כמענה לשאלה ולא כפסוק העומד בפני עצמו? באיזו שנה האדם ישאל את עצמו את השאלה: "מה נאכל בשנה השביעית", הרי לפני השמיטה זה לא צריך להטריד אותו ובשמיטה עצמה הוא כבר רואה את הברכה?
עונה רבי אלימלך מליז'נסק בשם אחיו רבי זושא מאניפולי, על השאלה מדוע הביאו את השאלה "מה נאכל" ולא רק את התשובה:
בשם אחי החסיד המפורסם: ויש לדקדק, היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק אפילו אות אחד, ועל ידי זה מתורץ כמה קושיות, אבל הקשיא לא נכתב בעצמה בתורה, וכאן נכתב הקושיא בתורה, וטוב היה שלא לומר כי אם וצויתי את ברכתי וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל. ונראה שהשם יתברך ברוך הוא כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכין שפע לצרכי בני אדם, ודרך השפע שלא להפסיק כלל. אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריות בלי הפסק כלל אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות עליונים ומתישין כח פמליא של מעלה רחמנא ליצלן ואז נפסק השפע חלילה וצריך השם יתברך ברוך הוא לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה.וזה הוא וכי תאמרו כו', שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם, שיהיה שלם בבטחונו על א-לקיו ולא יאמר כלל מה יאכל, כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל הוא עושה פגם חלילה בהשפע ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש" (ספר נועם אלימלך-פרשת בהר)
פעמים רבות נראה כאילו את החיים צריך לסדר עם התורה, כאילו התורה והעולם הם שני כוחות מנוגדים והתפקיד שלנו לשלב בעיניהם. אומר ר' זושא: העולם נוצר בשביל התורה, "בראשית ברא אלוקים" – "בשביל ישראל שנקרא ראשית, בשביל התורה שנקראה ראשית". כל מטרת העולם שיהיה אפשר דרכו ובעזרתו לקיים את התורה.
פעמים רבות צריך לקבל החלטות וברור שהצד החומרי יש לו תפקיד. אך רבי זושא מלמד אותנו שהצד החומרי צריך להיות אמצעי למטרה ולא המטרה עצמה. ה' ברא אותנו לקיים שליחות והוא יעזור לנו בדרך כלכלית להגיע למטרה הנעלה יותר שלמטרתה הגענו לעולם. העולם והאדם נבראו למען התורה וה' נותן שפע לפי הרמה הרוחנית של האדם, ואין להכניס את השיקולים הכלכליים כמכריעים את השליחות. הצד הכלכלי חשוב, והאדם צריך לשאול את עצמו כיצד לאור השליחות שקבע לי הבורא אני מצליח לפרנס את בני ביתי.
הגמ' במסכת כתובות כותבת:
"והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות ... שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו" (מסכת כתובות דף ה:)
גם גוף האדם נברא בצורה שתעזור לו לקיים את המצוות, ולכן אצבעות האדם הן נפרדות ולא מחוברות כדי שיוכל לשים אצבעו ולסתום את אוזנו כאשר ח"ו שומע לשון הרע.
כותב הסבא מנובהרדוק:
"ויותר יפלא על עיקר השאלה אימתי ישאל קודם שנה שישית הרי יש לו ועדיין לא בא זמן קיום המצוה ואינו דוחק לו לשאול מה נאכל בשנה השישית וכשתבוא זמן קילס מצות השמיטה בשנה השביעית הרי אז כבר יראה בעיניו ברכה על שלש השנים עד שלא יהיה לו שוב מה לשאול ואיך כתבה התורה שאלה כזו ופתרונה בשעה שהפתרון יבוא קודם בזמן לשאלה וכאשר יבוא מציאות הפתרון לא יהיה לו שום פתחון פה כי יראה בעיניו התשלומין קודם ההפקרות וא"כ אימתי ישאל קודם שביעית אין השאלה דוחקת לו ולא בשנה השביעית שכבר נפתרה השאלה והוא פלאי. ..אמנם עיקר השאלה של "וכי תאמרו מה נאכל" לאחר התבוננות נראה כי ישאל אותה לא בשנה השישית ואף לא בשנה השביעית על מכאן ולהבא אלא דוקא בשנה הראשונה כי הנה טבע האדם להיות צופה ומביט למרחוק ודואג היום על כמה שנים ואם עלה על מחשבתו שלאחר זמן יצטרך לאיזה דבר הכרחי כבר הוא מפחד להכנס אל המחר בידים ריקות ומפני טרדת נפשו שמא לא ישיג למחר די ספוקו ע"כ הוא מתחיל לקמץ מהיום בשביל המחר ומצמצם גם מההכרח של היום בשביל מחר וזה שאומר הכתוב ובטן רשעים תחסר כי דאגת מחר אינה נותנת לו לאכל היום לשבע וגם המחר כשיבוא נעשה היום ולכן תמיד בטנו תחסר לו.... נמצא שיש כאן מצודה גדולה של דאגת מחר שתקלקל מטרת מציאות דין השמטה לגמרי כי עיקר תעודתה ללמד דעת את האדם למען ידע כי לה' הארץ.... ומתחילה ידאג דאגת מחר מפני קיום המצוה...ונמצא בטלה הרגשת ההשגחה הפרטית. כי השאלה אינו שואל דוקא האיש אשר אינו מאמין בתורה ואינו רוצה במצותיה אלא אדרבא אדם אשר מוסר נפשו לתורה והראיה שיכול לסבל ולקמץ הרבה שנים למען יהיה ביכולתו לקיים מצות השמטה ואם יחסר לו שלמות מדת הבטחון ובטחונו יפול במצודת קמצנות ודאגת מחר על חשבון המצוה בשעה שעיקר מטרת המצוה ללמדו מדת הבטחון ולהגדיל אמונתו ובטחונו בעזר ה' יתעלה.. כמו שאמרו חז"ל "כל מי שאין לו פת בסלו ודואג ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמונה" (סוטה מח:)... בגדר "אני מצוה לכם שתאכלו לשובע ולא תצמצמו כלל" (הסבא מנובהרדוק-פר' בהר)"
"ואכלתם לשבע" פירושו. אין לפחד מהעתיד ממה שיקרה מחר. אין לצבור מחסנים כבר מהשנה הראשונה ולהיות בלחץ בעקבות השמיטה אלא "ואכלתם לשובע". צריך להתנהג בצורה נורמלית ובורא העולם ידאג לכל הצרכים. לא ייתכן שה' נותן לנו מצווה ואין אפשרות לקיימה.
אם נכניס את ה' במחשבה על העתיד לא ניכנס לחרדה. ולכן חובה על האדם לאכול לשובע להתנהג בצורה נורמלית בכל השש שנים מתוך הבנה שה' ידאג בוודאי לפרנסתו בשנה השביעית.
לאור דברינו משמעות "ואכלת ושבעת" הינו ציווי. עלינו להתנהג בצורה נורמלית כל השש שנים ונאכל לשובע (בלי צורך לשמור לשנה השביעית) מתוך אמונה ובטחון בה' שבוודאי ידאג לנו, כי כל מטרת העולם לקיום מצוותיו ולכן בוודאי בשנה השישית תהיה תבואה לשלש שנים ולכן אין מה לדאוג. לכן השאלה "מה נאכל" כלל אינה צריכה להישאל ואם שואלים אותה יש בזה קלקול כי כעת השפע לא ירד ממרום, ולכן ה' צריך לצוות שוב על הקרקע שתניב תבואה בשנה השישית לשלש שנים.
אחרי הבנת הפסוקים ניגש לשרשי וטעמי מצוות השמיטה ונביא שלש שיטות בדבר.
גישה ראשונה, כותב ה"כל יקר":
"טעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה והבטחון בה'. כי חשש הקדוש ברוך הוא פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם" (כלי יקר ויקרא פרק כה פסוק ב)
כאשר בני ישראל נכנסו לארץ נעלמו הניסים (מן, שלו, ענני הכבוד), ובני ישראל בנו את ארץ ישראל בצורה טבעית. החשש הוא שהעלמות הניסים תשכיח במידה מסוימת את נוכחות ה', והאדם ירגיש "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".
ברגע שהאדם מבין שאין לו כלום משלו והכל מהקב"ה ובשבילו, ממילא הוא מבין שיש לו שליחות גדולה בעולם לקדש שם שמים ולהאהיב שם ה' בעולם.
וכך כותב רבינו בחיי:
"ולכך צותה התורה מצוה זו שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עיקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ברוך הוא" (רבינו בחיי ויקרא פרק כה פסוק ב)
וכן כותב ספר החינוך:
"משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם.....ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מוציאין ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם" (ספר החינוך מצוה פד)
גישה השניה, כותב הראי"ה קוק זצ"ל:
"את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה הא-לקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור הא-לקי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי- החברה-של-חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו-שהיא" (הראי"ה קוק-הקדמת שבת הארץ)
גישה שלישית, כותב ה"צרור המור":
"וכי תאמרו מה נאכל וכו'. ענין השמטה והיובל יש להם סודות עמוקים ודברים שהם כבשונו של עולם. ולפי הנגלה הוא שורש כל התורה כולה ויסוד העולם כולו. כי העולם אי אפשר להתקיים אלא עניים עם עשירים. ובענין השמיטה והיובל רצה השי"ת שיהיו שוים עניים ועשירים, כדכתיב לך ולעבדך וכתיב ואכלו אביוני עמך. וידוע כי העני כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, כי אין לו מה לאכול ובכל עת ובכל עונה עיניו נשואות לשמים וחייו תלויים לו מנגד, ובבקר יאמר מי יתן ערב מפחד לבבו ועניותו. והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד. בענין שבעושרו וברוב לבבו שוכח העני ואינו יודע במכאוביו. ולכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל שיהיו ב' שנים רצופים קדושות. באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים, אחר אין זורעים וקוצרים ואומר מה אוכל ומה אשתה, כדי שידע ויזכר צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ובדאגה. ואחר שהעשיר בשנים או בשלשה שנים נושא עיניו לשמים, ואומר מה אעשה לאנשי ביתי כי אין לי לזרוע ולקצור. מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים מדוחק עניות. באופן שכשהעשיר יראה עצמו בעושרו, יזכור הימים שעברו עליו מהשמיטה והיובל, ויאמר אני בשתי שנים של שמיטה ויובל לא הייתי יודע מה לעשות לאנשי ביתי, והייתי בצרה וצוקה ובצער ובדאגה והייתי אומר מה אוכל ומה אשתה, מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה, ועיניו נשואות לשמים ולבריות כי עולליו שאלו לחם פורש אין להם. בענין שבזה יזכור העני וירחם עליו" (צרור המור פרשת בהר)
24.000 תלמידי ר"ע מתו היות ולא נהגו כבוד זה בזה. וקשה, הרי הם שמעו מרבם יום יום ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה, וא"כ כיצד לא נהגו כבוד זה בזה? אלא ההסבר הוא, שאכן הם חשבו שהם קיימו כלל זה אך הם לא הבינו שכל אחד שונה מהשני וצריך לחשוב מה הוא צריך וזקוק ולאור זאת להעניק לו. הם חשבו ש"ואהבת לרעך כמוך" פירושו, מה שטוב לך טוב לו וראו את השני כשכפול שלהם וזה גרם להם לא להתחשב ברצונות והכוחות של האחר וזה מה שגרם ש"לא נהגו כבוד בזה בזה".
הדרך להרגיש את השני היא להבין מה עובר עליו בחיים ולשאול את עצמנו אם אנו היינו עוברים מה שעובר על חברנו כיצד היינו מרגישים. זו מטרת השמיטה, שהעשיר ירגיש מה שהעני מרגיש ויבין אותו וממילא יעזור לו.
יה"ר ששלשת עקרונות אלו יהיו חלק מאיתנו יום יום שעה שעה, שה' יהיה נוכח בחיינו בכל החלטה ומעשה, נרגיש את חלק אלוק ממעל, ונרגיש אחד את השני. אמן כי"ר.
