שיחה לפר' בהר - אנשים קטנים מדברים על אנשים אנשים בינונים מדברים על מקומות אנשים גדולים מדברים על רעיונות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור לצפייה בשיחה: https://www.youtube.com/watch?v=kmMEjvJb4-0
* * *
לצערנו עשרה יהודים נהרגו בשיטפון מחריד. דבר זה חייב לתת אותותיו בנו. חובה עלינו להרגיש כל צער שעובר על עם ישראל. ישנם עדיין שלש משפחות שיושבות שבעה. ברצוני להציע שביום ו' נצא לנחמם.
שבוע שעבר דיברתי על הרב חיים ישעיהו הדרי זצ"ל, והתמקדנו בשתי נקודות. א)הרב הדרי זצ"ל הציב לעצמו מטרת חיים והתמסר כולו ליישום מטרה זו, ולא נבהל מקשיים שהיו בדרך. ב) היתה לרב גדלות ועוצמה רבה בתחומים שונים בתורה, מה שתרם לו להשפיע על ציבור גדול של אנשים. המרחב והעוצמה הגדולים גרמו לכך, שהרבה אנשים הרגישו שברצונם ללמוד, לקבל, ולהיבנות מתורתו.
כאשר ניחמתי בשבעה, התבררה לי נקודה נוספת. בנותיו דיברו על כך שהוא חי חיי ניצח-חיי תורה עילאיים. דברים שאין בהם חשיבות ואינם ערכיים לא עניינו אותו. הוא ראה בפוליטיקה דבר חולף ולכן זה לא העסיק אותו. הוא חי חיי נצח, ומסר את חייו לרעיונות ודברים נשגבים. חי את חיי המקדש והרגיש ממש בהר הבית. חשב תמיד מה היה קורה אילו בית המקדש היה קיים. ברגלים הרב הדרי הרגיש כאילו הוא ממש עולה לבית המקדש ופוגש עין בעין את ריבונו של עולם.
זכורני שכאשר הייתי משוחח איתו, סיים הוא תמיד את השיחה בברכה ארוכה ולבבית שאזכה לעבוד במקדש ככהן.
כאשר חזרתי לביתי לאחר ניחום האבלים, ראיתי שהחובה לחיות חיי נצח ופחות להתעסק בהוויות העולם הזה, כתובים בפרשת אמור- הפרשה שקראנו בשבת שעברה.
כתוב בפרשת אמור על הכהן הגדול:
"וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲֽשֶׁר־יוּצַק עַל־רֹאשׁוֹ׀ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת־יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת־ הַבְּגָדִים אֶת־רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדיו לֹא יִפְרֹֽם: וְעַל כָּל־נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּֽא: וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱ-לֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱ-לֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'" (ויקרא כ"א י-יב)
רש"י מסביר "ומן המקדש לא יצא":
ומן המקדש לא יצא - אינו הולך אחר המטה. ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן (רש"י שם)
ההורים של הכהן הגדול גידלו אותו וטיפלו בו כל ימי חייהם, ולמרות זאת התורה אוסרת עליו ללכת אחרי מיטתם בשעת מיתתם, ולא זו בלבד, אלא שעליו להמשיך בעבודת המקדש.
פלא עצום! מה זה אומר לגבינו?
מסביר הרב אברהם יפהן, שהיה תלמיד של הסבא מנוברהדוק:
"הכהן הגדול מפאת גודל מדרגתו נצטווה על רציפות העבודה ואסור לו להרשות לשום דבר לבטלו מעבודת הקודש ואפילו מחמת מיתת קרוביו, ואם אכן מניח עבודתו ויוצא זה נחשב לחילול ובזיון העבודה.
ולכאורה אי אפשר להפיק מזה שום לקח לדידן שהרי אפילו כהן הדיוט מצווה לטמא לשבעה קרובים וכל שכן ישראל, ואם כן כל הנהגה זו אינה מתבטאת כלל אצלנו. אולם האמת היא שאף לנו נוגע מצווה זו שהרי גם אצלינו יש חיוב הרציפות בלימוד התורה ומה שמחויבים אנו לבטל מתורתנו עבור דבר מצוה אינו אלא במקום שאי אפשר על ידי אחרים.
והנה אנו רגילים לקפוץ ממצב למצב ומענין לענין ומשום שאין אנו מושקעים די הצורך בתורתנו ובעבודתנו וזה חסרון גדול מאד... מאיפה נובע באמת כח נפשי אדיר כזה על ידו יכול האדם להתרומם מסביבו ולהרקיע לשחקים? איך יתכן לכהן גדול לשמור על שויון נפשו ולהמשיך בעבודתו באותה הדביקות והשמחה בשעה שמתו מוטל לפניו? אין זה אלא משום שהיה להם חיות גדולה בעבודת ה' והיו עובדים את בוראם ברגש גדול ובריכוז נפלא ... "(הרב אברהם יפהן-המוסר והדעת)
אצלנו. אולם האמת היא שאף לנו נוגע מצווה זו שהרי גם אצלינו יש חיוב הרציפות בלימוד התורה ומה שמחויבים אנו לבטל מתורתנו עבור דבר מצוה אינו אלא במקום שאי אפשר על ידי אחרים.
והנה אנו רגילים לקפוץ ממצב למצב ומענין לענין ומשום שאין אנו מושקעים די הצורך בתורתנו ובעבודתנו וזה חסרון גדול מאד... מאיפה נובע באמת כח נפשי אדיר כזה על ידו יכול האדם להתרומם מסביבו ולהרקיע לשחקים? איך יתכן לכהן גדול לשמור על שויון נפשו ולהמשיך בעבודתו באותה הדביקות והשמחה בשעה שמתו מוטל לפניו? אין זה אלא משום שהיה להם חיות גדולה בעבודת ה' והיו עובדים את בוראם ברגש גדול ובריכוז נפלא ... "(הרב אברהם יפהן-המוסר והדעת)
כהן גדול מצווה על עבודת נצח. עליו להיות כל הזמן מרוכז בעבודת המקדש, בדבקות בה' ובשמחה. לכן אסרה עליו התורה ללכת לכל הלוויה כולל הוריו, כי דבר זה עלול להוציא אותו מהאיזון, הלוויה זה דבר זמני וכהן גדול לעומת זאת אמור לעסוק בעבודת נצח.
הרבה פעמים אנחנו עוסקים בדברים שהם לא חשובים בחיים. ביקרתי עם קבוצת תלמידים בעבר, יהודי שהיה מאד חולה, ובקושי דיבר. בזמן הביקור הוא סיפר שעסק גם בדברים שאינם חשובים, ומצטער על כך. שנים רבות מאז גופו כמעט לא פעיל, והוא הצליח בכל זאת להוציא ספרים רבים, מתוך הבנה שרצונו לעסוק ולהתחבר לחיי נצח.
"אביו ואמו שגידלוהו וטפחוהו עד שזכו שבנם יגיע למדרגת כהן גדול ועכשיו הלכו לעולמם, אסרה התורה עליו להטמא להם, ולא עוד שאפילו לילך אחרי מיטתם אסור לו... ולא עוד אלא אסור לו לצער עצמו אלא עליו להישאר בכל מידת שמחת החיים שלו.
כי הרי סתם כהן אסור לו להקריב אונן, כי להקריב קרבנות צריכים להיות בכל השלמות של האדם במצב של שמחה והתרוממות הנפש, ולאונן חסר דברים אלו, אבל כהן גדול מקריב אונן, הוא צריך שלא להיכנע למאורע הגדול של פטירת אביו ואמו, צריך להישאר בלתי מושפע מהצרות שעברו עליו ולהישאר בכל שמחת החיים שלו עד שיהא ראוי להקריב אונן.
וכוח זה מנין לו, כי נזר אלוקיו עליו, הוא נושא כתרה של כהונה, חייו נתונים במלואם לד', הוא חי בעולמות גבוהים ונישאים בעולמות של נצח, ושם אין תופסים מקום מאורעות של החיים העוברים, של החיים בעולם פשוט זה, ולכן עליו להישאר איתן בעבודת הקודש שלו ומן המקדש לא יצא לא יעזוב את התפקיד שלו....
וכמו שהתורה דורשת זאת מנושא הכתר כהונה שהגיע למדרגה היותר גבוהה בקדושה, כן דרוש דבר כזה מכתר תורה שיותר חשוב מכתר כהונה, שמי שהגיע לדרגת כתר תורה צריך להיות לו תקיפות הדעת שלא להיכנע לשום מאורע בחיים שיפריעהו מעליתו בתורה, מעיונו והתמדתו בתורה" (הרב ברוך סורוצקין- עץ הדעת פר' אמור)
אנחנו צריכים לשאוף בישיבה לכתרה של תורה, תורה נצחית לא זמנית. אנחנו אומנם בעולם זמני, אבל זכינו שיש לנו תורה נצחית ועלינו ללמוד ולהתקדם בה.
ישנו פתגם עממי: "אנשים קטנים מדברים על אנשים, אנשים בינונים מדברים על מקומות ואנשים גדולים מדברים על רעיונות". המילים בהן אתה בוחר הן המבטאות את אישיותך. והשאלה האמיתית היא להיכן אנו רוצים לשאוף? האם ברצוננו להיות אנשים קטנים-בינונים- או גדולים? דיבורו של האדם מסמל מי הוא ובמה הוא עסוק. חובה עלינו להיות עסוקים ומחוברים לנצח.
איך מגיעים למדרגה זו?
" וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כ"ה כ-כא)
ר' זושא מאניפולי אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק, שואל: למה התורה צריכה להביא זאת בדרך של שאלה ותשובה? הרי היה יכול להופיע רק הפסוק השני, ללא הראשון. התורה תכתוב שבשנה השישית תהיה התבואה פי שלש. מסביר ר' זושא מנפולי: הפסוקים האלה מיועדים למי ששואל את השאלה, אבל מי ששואל את השאלה הוא לא הגיבור האמיתי,הוא לא ה"גבורי כח עושי דברו". הגיבור האמיתי הוא מי שלא שואל, הוא אותו אדם שמבין שכל העולם נברא בשביל התורה. ואם התורה אמרה שיש שנת שמיטה, אז ברור שיש פתרון לשאלה מה נאכל! ולכן הוא לא שואל את השאלה, כי הוא לא רואה את התורה ואת העולם כסותרים אחד את השני. וזה האדם הגדול, האדם החושב, האדם שמבין שאין סתירה בין עולם לתורה. את התשובה הזו צריך מי שלא מבין את הדבר הזה. התורה בעצם לא הייתה צריכה לכתוב לא את הפסוק הראשון ולא את הפסוק השני, כי זה פשיטא, ברור שכך העולם נברא. התורה רק כותבת זאת לאותו אדם השואל שלא מבין שתפקיד העולם לכך הוא נוצר - לשמירת התורה ומצוותיה, ולכן התורה מציינת את השאלה והתשובה.
הרעיון שהתורה והעולם אינם סותרים אחד את השני, כבר נמצא בדברי רש"י בבראשית:
"בראשית ברא א-להים" אומר רש"י על אתר: "בשביל ישראל שנראו ראשית ובשביל התורה שנקראה ראשית"
הגמרא בכתובות אומרת שהסיבה שהאצבעות נבראו בצורה זו היא כדי למנוע מהאוזניים לשמוע לשון הרע. "והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות ... שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו" (כתובות ה:)
הכוונה שהדנ"א של העולם והאדם הוא קיום התורה, ולכן האדמה מוציאה יבול לשלוש שנים בשנת שמיטה.
"ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו. במה הכתוב מדבר? אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר "ברכו את ה' כל צבאיו", הא אינו מדבר אלא בתחתונים. אמר ר' יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר, בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לשאר ימות השנה ודין חמי חקליה ביירה (רואה את שדהו בורה) כרמיה ביירה (נוטש את כרמו בור) ויהבי ארנונא (משלם מס למלכות) ושתיק, יש לך גיבור גדול מזה? עליו נאמר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו" (מדרש)
מלאך לא חי בבלבול. מלאך מבין מהי מטרת העולם. לכן אותו אדם שרואה את שדהו שומם ולא שואל שאלות, הדבר נובע מכך שהוא מבין מה מטרת חייו והעולם, והוא אינו חי בבלבול, ובכך דומה הוא למלאך.
זו הנקודה העיקרית אליה אנו צריכים לשאוף בבית מדרשנו. שכל בחור יבין ויפנים שהתורה והעולם לא סותרים זה את זה, אלא הכל נברא בשביל התורה. אם כך נראה את הדברים, ודאי שלא נעסוק בדברים זמניים, ולא נקדיש את כוחותינו הפיזיים והרוחניים עבור דברים שלא בשבילם נברא העולם.
ביום שני השבוע היה מפגש בוגרים מרגש בחדרי. חשוב לישיבה לחדש את הקשר עם כל הבוגרים, ולכן שמחתי מאד על מפגש זה. הגיעו נציגים מהמחזורים השונים של הישיבה, מנציג של מחזור א' בישיבה ועד היום, כ35 נציגים. במפגש זה דיברתי על ייחודה של ישיבתנו וחזונה. דיברתי על כך שתפקידה של הישיבה הוא לבנות כל בחור ובחור שיהיה עוצמתי, בנוי, מלא תורה ומקרין תורה, מקדש שם שמים, ומרגיש שחובתו לרומם את עם ישראל. לשם כך חשוב להדגיש את ייחוד ישיבתנו, הכולל: עומק בתורה, בניין אישיות, קשר רב-תלמיד, דיבוק חברים, ועוד.
כדי להגיע ליעד זה, חובה על הבחור להבין שלא רק שהתורה והעולם לא סותרים זה את זה, אלא הם משלימים זה את זה. התורה היא החיים-היא העולם. כל עוד בחור יחשוב שהעולם והתורה סותרים אחד את השני, וכשהוא לומד תורה הוא כביכול "מפסיד", הוא לא יגיע לאותה שלימות עליה אנו מדברים. כל עוד הוא יחשוב שהעיקר אלו הנאות העולם הזה והתורה כביכול "מפריעה" לו "להנות", הוא לא יצליח לצמוח בתורה.
מכיוון שהבאנו את דבריו של ר' זושא מנפולי על פרשתנו, נספר מה קרה לו ולאחיו ר' אלימלך כאשר נסעו לעיירה לפולין לחזק אחד את השני בעבודת ה', ונלמד מכך על חיינו אנו.
ר' זושא ואחיו ר' אלימלך מליז'נסק היו עוזבים פעם בחודש את החסידים שלהם בלי ליידע אותם, והיו נוסעים לאחת העיירות בפולין, מתבודדים ומשוחחים על חיזוק בעבודת ה'. פעמיים הם הגיעו לעיירה מסוימת, שכל מקומות הלינה בה היו תפוסים, בעקבות יריד שהתקיים בעיירה. בפעם הראשונה הם לנו בגן ציבורי מבלי שידעו על חוק שאוסר זאת ובגין מה שעברו על החוק נכנסו לכלא. למחרת בבוקר ר' אלימלך קם ורואה את אחיו ר' זושא עצוב. לשאלת ר' אלימלך לזושא אחיו מדוע הוא עצוב ובוכה? ענה רב זושא שהוא קם לפניו וראה שמטונף שם וזה יהיה היום הראשון בחייו שלא יניח תפילין. ר' אלימלך ענה לו, בוא נרקוד, כי הסיבה שלא תניח תפילין לא נובעת מעצלות אלא מקיום רצון ה'. ר' אלימלך הסביר לר' זושא, שחובה עליו כל יום לשאול, מה ה' רוצה ממני היום? ובגלל חשיבות התפילין ושם ה', ה' רוצה שלא תניח אותם היום. אסור לאדם להעתיק את רצון ה' מאתמול להיום. כל יום רצון ה' הוא שונה. לכן בוא נרקוד על כך שאנו זוכים לעשות את רצון ה' של היום. בראות האסירים את ריקוד השניים, כל האסירים הפולנים הצטרפו אליהם, והמשטרה דאגה לסלק את ר' אלימלך ור' זושא מהכלא, בגלל הבלגן שנוצר.
ר' זושא אמר ששני דברים התחדשו לו ממעשה זה. 1) בכל יום צריך יהודי לשאול מה ה' רוצה שיפעל באותו יום. 2) על ידי שמחה אפשר לצאת אפילו מהכלא.
בפעם השנייה שהגיעו לאותה עיירה, הם ביקשו לישון בלובי של אכסניה, ובעל האכסניה הזהיר אותם שבאמצע הלילה נכנסים לפעמים שיכורים. הם סיכמו שר' זושא יישן ליד הארובה ור' אלימלך יישן בחוץ. השיכורים הגיעו ורקדו ודרכו על ר' אלימלך שהיה בחוץ. למחרת ר' זושא ביקש שהוא יישן בחוץ, כדי שידרכו עליו. השיכורים באותו ערב החליטו שמי שישן בחוץ ספג מספיק, ולכן החליטו שידרכו על הישנים בפנים, ופגעו שוב בר' אלימלך שישן בפנים. ביום השני קם ר' אלימלך כשהוא חבול כולו, ואמר: "ר' אלימלך יכול לישון בפנים- יכול לישון בחוץ, ה' הוא זה שמנהל את העולם".
חובה עלינו ללמוד משני סיפורים אלו, שתפקידנו להבין שה' מנהל את העולם יום יום, שעה שעה. תפקידנו לשאול את עצמנו יום יום, מה רצון ה' מאיתנו היום? כל תקופה בחיי האדם מציבה בפניו אתגרים וייעדים שונים בעבודת ה', וחובה להבינם וליישמם.
יה"ר ששהותנו בישיבה תשפיע על כל חיינו. לא להיות אנשים קטנים שמדברים על אנשים, ולא אנשים בינונים שמדברים על מקומות, אלא להיות אנשים גדולים שחיים חיי נצח. לא לחיות בבלבול, אלא לחיות חיים מלאי תוכן וייעוד, ונזכה אי"ה ליישם את ייעוד חיינו, ולקדש שם שמים.
