שאלה שבועית: 'מציל עצמו בממון חברו'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א] תשלום על סטנדר שנזרק לשם הצלה - לפני כעשור נכנסו מחבלים לבית הכנסת בהר נוף וטבחו במתפללים. מתפלל אחד זרק סטנדר של בית הכנסת על המחבל ונטרל אותו לפרק זמן קצר, וסייע לאנשים לברוח.
לאחר מעשה, פנה המתפלל לרב יצחק זלברשטיין ושאלו האם הוא צריך לשלם לבית הכנסת על הסטנדר ששבר? ואנו נוסיף ונשאל- האם היה רשאי היה לזרוק את הסטנדר לצורך הצלתו?
מדוע שלא יהיה רשאי? הרי יש בדבר משום פקוח נפש, הדוחה את כל התורה כולה?
הגמ' בבבא קמא (ס:):
ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו']. מאי קא מיבעיא ליה? ... רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך אתה [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו ... למאן דאמר למקלי מאי איבעיא להו להני תרי קראי אמר לך דהוו נמי גדישים דעדשים דישראל דהוו מיטמרו בהו פלשתים בשלמא למאן דאמר למקלי היינו דכתיב 'ויתיצב בתוך החלקה ויצילה'
וברש"י על אתר כותב:
שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו.
מתבאר מדדבריו שעל אף פיקוח הנפש הכרוך בדבר הסתפק דוד אם רשאי כלל להציל על ידי הסבת נזק לחברו, ואף יתירה מזאת- מסקנת חכמי ישראל היתה שאסור לעשות כן מעיקר הדין, אלא שלמלך מותר. ודוד – החמיר על עצמו ונמנע. ושוב נשאלת השאלה במלא עוזה – כיצד רשאי היה דוד המלך 'לותר', הרי זהו מקום 'פקוח נפש'?
הרי מסברה, לו היינו שואלים- האם מותר לחיילים לפוצץ מכונת של אחרים שמסתתרים מאחוריה מחבלים- לכולם היתה התשובה ברורה- ודאי! מקום פקוח נפש הוא! ואם כן מדוע שונה הדבר כאן?
נציין ונאמר, שברור הדבר שלשיטת רש"י יסוד האיסור להזיק אינו באהבת רעים וכדו', הואיל ואף אחד לא ידרוש שהאדם יסתכן עבור זאת! אם יש פתח להבין את שיטה זו, היינו רק אם יסוד האיסור להזיק הוא ב'לא תגזול'.
שאלה ב] גניבת תרופה לשם הצלה- ישנו מעשה מפורסם על אדם שהיה בעל חולי, ומחמת עוניו הוא פרץ לבית מרקחת וגנב את התרופה כדי להציל את חייו. לאור העולה מדברי רש"י היה בדבר איסור- על אף שהגיע לסף של פיקוח נפש.
בדומה נשאל הרב חיים דוד הלוי – מפיו של אדם שהפקידו אצלו פקדון, ופנה ושאלתו בפיו, שלאור מצבו הכלכלי הקשה אין לו מהיכן לקנות אוכל בסיסי, והשאלה אם רשאי להשתמש בפקדון בלי רשות בעליו או לא? הרב חיים דוד הלוי אסר[1].
שאלה ג] תרומת דם ללא הסכמה - דוגמא לשאלה נוספת המשקפת את החומרה והחידוש שבדברים אלו – היא שאלה שהגיעה לפני הרב זילברשטיין אודות חולה שהיה זקוק לתרומת דם מיידית. ובדקו בכל בית החולים והיה רק חלה אחד שהיתה התאמה בינו לבין החולה הזקוק לתרומה. אלא שאותו חולה סירב לתרום דם לאותו אדם. נשאל הרב זילברשטיין, האם צוותי הרפואה רשאים להוציא ממנו דם בערמה כביכול עבור בדיקות רפואיות כדי להציל את החולה האחר או לא? לכאורה על פי העולה מהסוגיא להסברו של רש"י, אינם רשאים לעשות כן. ושוב נשאלת השאלה- מה הסברה?
שאלה ד] ניתוח ותרומת אברים- הזכרנו בעבר את תשובתו של הנודע ביהודה אודות ניתוח לאחר המוות לשם רכישת ידע רפואי מציל חיים. שם התיר הנודע ביהודה רק כאשר יש חלה לפניך הזקוק כעת למידע הזה.
הבנין ציון בתשובה (תובא להלן בתשובה) ביחס להשתלת אברים אסר גם באופן שבו היה מוות מוחי וכו' (ללא הסכמה מהאדם קודם מותו), משום שבמעשה זה 'גונב' את כבודו של המת. מובן הדבר על פי שיטתו של רש"י. אולם שבה ועולה השאלה- כיצד מחמת כבודו של אדם נשאיר בסכנת חיים אדם אחר?
שאלה ה] שיטת תוס'- תוס' במקום (ד"ה מהו) חולקים על רש"י, ומבארים שכל הנדון בסוגיא הוא בשאלת חובת התשלום לאחר מעשה, אולם ברור הדבר שרשאי להציל עצמו בממון חברו על מנת לשלם. ובלשונם:
מהו להציל עצמו בממון חבירו - איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש.
פשט לשון הסוגיא נוטה יותר לשיטת רש"י, שהעיסוק הוא בשאלת היתר המעשה ולא בשאלת התשלומין, אולם בגלל החידוש הגדול שבשיטת רש"י, פרשו תוס' את הסוגיא באופן זה.
אכן, לשיטת תוס' צריך להבין מהם צדדי הספק? מדוע שלא יתחייב לשלם?
תשובה
הבנין ציון בתשובה (סי' קע) נשאל כאמור אודות תרומת אברים ללא ידיעת החולה הנוטה למות. ומצדד לאסור- לא רק לשיטתו של רש"י, אלא גם לשיטתם של תוס'!
נשאלתי - חולה אחד נחלה בחולי נפלא ועסקו הרופאים ברפואתו ללא הועיל כי מת בחליו ויש שם עוד חולה שנחלה בחולי כזה ורצו הרופאים לפתוח את המת לראות ענין החולי למען מצוא תרופה לאשר עוד בחיים אם מותר לעשות כן לנוול המת או לא? ... נלענ"ד דגם מטעם זה אין להתיר כאן דכבר הוכחתי במ"א (סי' קס"ז) שדעת רש"י ע"פ גמרא דב"ק (דף ס') דאמרינן שם שאסור להציל עצמו בממון חבירו שאסור לאדם לגזול ממון חבירו למען הציל עצמו ממיתה...והנה לדעת רש"י כיון שאסור להציל עצמו בממון חבירו כש"כ דאסור להציל עצמו בקלון חבירו דכבודו חביב לו מממונו...גם לשיטת התוס' והרא"ש דפסקוה הטור.. נראה שהדין כן.. ואפילו הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם ודאי אין לך דבר שעומד בפני פ"נ לכך הוא רשאי לנולו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם עכ"ל וכן נפסק גם בש"ע שם הרי בפירוש דאסור לגזול אפילו להציל נפש אם לא על מנת לשלם דאין חילוק בין שיטת רש"י לשיטת התוספ' והרא"ש אלא דלשיטת רש"י מה דאמרינן אסור להציל עצמו בממון חבירו הוא אפילו ע"מ לשלם לבסוף ולשיטת התוספ' והרא"ש לא אסור רק אם מציל עצמו ע"מ שלא ישלם לבסוף ולפ"ז בנדון זה דלא שייך שישלם לבסוף דאי אפשר לשלם למת את בזיונו גם לשיטת התוספ' והרא"ש אסור להציל נפש בבזיון אחר.
טעם הדבר שגם תוס' יודו שאין היתר ליטול אברים ממת ללא הסכמתו, משום שגם לשיטת תוס' כל ההיתר הוא בנטילה על מנת לשלם. אולם כאן – הנוטל מן המת נוטל שלא על מנת לשלם ולכן אסור.
ושוב נשאלת אותה שאלה- מה הסברה? מדוע נמנע מהלציל חיי אדם בגלל 'גניבת' כבוד המת?
מה ההגיון בדבר?
מקורות לשיטת רש"י- ראשית נציין, שמצינו מספר מקומות בש"ס בהם לא הותר ליצור פגעה ממונית עבור פיקוח נפש. דבר המתכתב ומתאים לשיטתו של רש"י:
1] כתובות ח:-יט.:
העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים... תנו רבנן אין נאמנים לפוסלו דברי רבי מאיר... אלא אנוסין מ"ט אמר רב חסדא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר!
2] יומא פג:
רבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא אחזיה בולמוס לרבי יהודה קפחיה לרועה אכליה לריפתא אמר ליה רבי יוסי קפחת את הרועה.
3] בבא קמא פ.:
ת"ר מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית לימים נכנסו חביריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ואמרו לסטים מזויין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז שעברתי על דברי חברי.
סברת הדבר- רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' ר) מצביע על הבדל מהותי בין מצוות שבין אדם למקום לבין אדם לחברו לענין זה:
במצות בין אדם למקום- 'מוחל' הקב"ה על עבירה של חילול שבת עבור פקוח נפש, בכדי שכנגד עבירה זו יוכל הלה לחיות חיים שלמים בדרך ה'. שונה הדבר בענייני בין אדם לחברו- החסרון הממוני שנוצר לו בעקבות השימוש בממונו להצלה מפקוח נפש, לא יוחזר לו על ידי המצוות והמעשים הטובים שיעשה הלה לאורך חייו, ולכן אין היתר לנצל את ממונו של חברו ללא רשות ממנו – גם עבור הצלת נפשות!
ובלשונו:
דלא התירה התורה לעבור על כל עברות מכח פ"נ חוץ ג' רק בעברה שבינו לשמים שהקב"ה מחל על כבודו והתיר בעברה שבין אדם למקום אבל בעברה שבין אדם לחברו לא הותר בעבור פ"נ. ויש להסביר הדבר דעיקר הטעם דעברה שבין אדם למקום מותר מכח פ"נ מכח דמוטב שיחלל שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה והיינו שע"י עברה זו יחי' ויקיים כמה מצות וזה שייך בעברות שבין אדם למקום דאף שמתמעט בזה כבוד שמים מ"מ אח"כ יתרבה עי"ז כבוד שמים אבל בעברה שבין אדם לחברו מה בצע להנגזל מה שהלה עושה אח"כ מצות ומע"ט סוף סוף לא ישולם הזיקו בזה לכן אינו מותר רק באם יודע ממי גוזל דאז אפשר בידו לשלם דאז כיון שאין לו הפסד לא גרע הצלת גופו מהצלת ממונו.
נשים לב, שלאור הסברו התר שימוש בממון חברו כאשר יודע מיהו בעל הממון ויוכל (וגם כן יעשה בפועל) להשלים את הנזק.
הבנין ציון (סי' קסז) ביסס את ההיתר על אופן הלימוד והדרשה של היתרי הפקוח נפש.
ולענ"ד י"ל ליישוב שיטת רש"י שלא בלבד דלשון הגמרא מסייעו מה שדחוק מאוד לפי' התוספ' והרא"ש כמו שכתבתי אלא דגם מסברא יש לומר כן שהרי ביומא (דף פ"ה) יליף ר"ע דפקוח נפש דוחה שבת דעבודה דוחה שבת ופקוח נפש דוחה עבודה כש"כ שדוחה שבת ע"ש והרי זה פשיטא אף שהתירה התורה לחלל שבת מפני עבודת תמידין ומוספין מכ"מ לא התירה לגזול דאם לא מצא תמיד אלא מן הגזל לא התירה התורה להביאו דהא סתמא אמרינן להוציא את הגזול ולא מחלקינן בין מצא אחר ללא מצא אחר הרי אף שהתירה התורה שבת מפני עבודה מכ"מ לא התירה ממון של אחרים וכיון דפקוח נפש ילפינן מעבודה נאמר ג"כ כמו שעבודה לא דוחה את הגזל גם פקוח נפש לא דוחה את הגזל .
שיטת תוס'- כאמור שיטת תוס' היא ששאלתו של דוד נסובה על אודות חובת התשלום, אולם ברור היה שרשאי להציל עצמו בממון חברו.
ביאור הספק א: גדר תשלומי נזיקין - במה הסתפק דוד? מה הצד לשיטתם שלא יתחייב לשלם? אפשר, שתלוי הדבר בגדר תשלומי הנזיקין:
אם תשלומי נזיקין הינם בתורת תשלום ופיצוי, אכן אין סברה שיפטר מתשלומין. אולם אם תשלומי נזיקין הינם בתורת עונש, דנה הגמ' שמא יהיה פטור הואיל ועונש בא כאשר נהג שלא כשורה, אולם כאן שפעל כשורה פטור.
כיוון זה, שתשלומי נזיקין הינם בתורת עונש[2], מופיע בדברי הראי"ה קוק בערפילי טוהר:
העונשים החברותיים, בייחוד בשביל היזק ממון, יש להם שני מקורות נפשיים; טוב ורע. האחד נובע מתוך ההכרה שאסור לעשות עוולה, והעושה עוול צריך שייוסר כדי שתתחזק ההכרה הטובה הזאת. והשני בא מתוך צרות עין, שהאיש האחר אין לו ליהנות בשלי, או לנגוע בשלי, מפני שההרגשה של השלי ושל האני היא חזקה ומגושמת באין שיעור. כל המשפטים שהם הולכים בלא מקור אלהי יונקים ממקור הרע, וכל המשפטים האלהיים אין בהם כלום מהרע, כי אם הכל נובע ממקור הטוב של האמת והיושר כשהוא לעצמו.
אכן, להסבר זה, מסקנת הגמ' היא שתשלומי נזיקין הינם בתורת פיצוי ולא בתורת עונש, ועל כן על אף שפעל כשורה אמור להתחייב בתשלומין.
ביאור הספק ב: גדר ההיתר- הותרה או דחויה: הרב אשר וייס שליט"א הציע לבאר את ספקו של דוד המלך באופן אחר: בהיתר חילול שבת במקום פקוח נפש דנו האם שבת 'הותרה' או 'דחויה'. האם זהו היתר מוחלט, או שמא ישנו איסור אלא שבלית ברירה עוברים עליו במקום פיקוח נפש.
נפקא מינה אפשרית תהיה במקרה בו יש צורך לעשות פעולה האסורה בשבת- כחימום מים, ובעזרת אדם אחר תוכל לעשותה באופן מותר – כגון שלשכן יש 'תמי ארבע' המותר לשימוש בשבת. אלא שהשכן ישן.
האם יש צורך להעיר את השכן בכדי להימנע מחילול שבת או לא? לצד ששבת הותרה במקום פיקוח נפש אין צורך להעירו, אולם לצד ששבת דחויה, עלינו להעירו כדי להימנע מחילול שבת.
לאור זאת מבאר הרב אשר וייס את ספקו של דוד- הסתפק דוד המלך האם ההיתר להציל עצמו בממון חברו הוא בדרך 'הותרה' או 'דחויה'. אם הוא בדרך הותרה, מסתבר שאינו חייב לשלם, אם הוא בדרך דחויה, על אף שפעל נכון ועשה את שצריך לעשות – מכל מקום יידרש לשלם על מעשיו.
הסבר שיטת רש"י- הרב אשר וייס חלוק גם בהבנתו של רש"י, מחמת הקושי בו הרחבנו – כיצד יתכן שבמקום פיקוח נפש לא יותר להציל עצמו בממון חברו? ומסיבה זו מסביר שגם רש"י מודה שכאשר אין אפשרות הצלה אחרת, רשאי האדם להציל עצמו בממון חברו.
וכל הספק לפיו היה בשאלה האם ההיתר במקום פיקוח נפש הינו בדרך 'הותרה' ואין צורך להתאמץ ולמצוא דרך הצלה אחרת, או שמא ההיתר הוא בדרך 'דחויה' ועליו להתאמץ ולמצוא דרך הצלה אחרת. וכצד זה האחרון הכריע הגמ'.
לדבריו, נמצא ששורש הספק לרש"י ולתוס' אחד הוא – האם ההיתר להצל עצמו בממון חברו הינו בתורת 'הותרה' או 'דחויה'.
אכן, כאמור, הגישה המקובלת באחרונים בהבנת שיטת רש"י אינה כן, וסבורים לפיו שאסור להציל עצמו בממון חברו ללא רשות.
תשלומי הסטנדר שנזרק על המחבל- כאמור, פנו בשאלה זו לרב זילברשטיין, והוא השיב שכיון שריהוט בית הכנסת עומד לשימוש המתפללים – לכל צורכם, רשאי היה אותו מתפלל לנהוג כפי שנהג, ואינו צריך לשאת בתשלומי הנזק. ובלשונו:
ונראה שבעניננו לכו"ע פטור הבחור לשלם כי חפצי בית הכנסת עומדים לכל צרכי המתפללים על דרך משל התורם כסא לבית הכנסת מותר לעלות עליו ולתקן את החשמל ואין התורם יכול לומר תרמתי זאת רק לישיבה כיון שגם זה צורך המתפללים כמו כן מותר להרוג בכסא נחש כי גם זה צורך המתפללים כך גם בעניננו הסטנדר עומד לכל צרכי המתפללים וכעת צורך המתפללים הוא.
לדבריו, במידה ומדובר היה בסטנדר פרטי היה עליו לשלם לאחר מעשה.
