שיחה לפרשת בהר: מטרת בריאת העולם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
מטרת בריאת העולם
כתוב בפרשתנו:
"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כ"ה, ה'-ו')
האם השאלה בפסוק לגיטימית? בנוסף לכאורה הפסוק הראשון מיותר, שהרי מספיק שהתורה תכתוב רק את הפסוק השני: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים"? מדוע הפסוק השני חייב לבוא כמענה לשאלה ולא פסוק העומד בפני עצמו?
כותב רבי אלימלך מליז'נסק בשם אחיו רבי זושא מאניפולי:
"וכי תאמרו מה נאכל בשנה כו' וצוויתי את ברכתי לכם כו'. בשם אחי החסיד המפורסם: ויש לדקדק, היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק אפילו אות אחד, ועל ידי זה מתורץ כמה קושיות, אבל הקשיא לא נכתב בעצמה בתורה, וכאן נכתב הקושיא בתורה, וטוב היה שלא לומר כי אם וצויתי את ברכתי וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל. ונראה שהשם יתברך ברוך הוא כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכין שפע לצרכי בני אדם, ודרך השפע שלא להפסיק כלל. אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריות בלי הפסק כלל אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות עליונים ומתישין כח פמליא של מעלה רחמנא ליצלן ואז נפסק השפע חלילה וצריך השם יתברך ברוך הוא לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה. וזה הוא וכי תאמרו כו', שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם, שיהיה שלם בבטחונו על א-לקיו ולא יאמר כלל מה יאכל, כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל הוא עושה פגם חלילה בהשפע ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש" (ספר נועם אלימלך - פרשת בהר)
פעמים רבות נראה כאילו את החיים צריך לסדר עם התורה. נראה לכאורה כאילו התורה והעולם הם שני כוחות מנוגדים והתפקיד שלנו לשלב בעיניהם.
אומר ר' זושא: העולם נוצר בשביל התורה, "בראשית ברא אלוקים" – "בשביל ישראל שנקרא ראשית, בשביל התורה שנקראה ראשית". כל מטרת העולם שיהיה אפשר דרכו ובעזרתו לקיים את התורה. מי שמבין טוב מה תפקיד העולם לא שואל את השאלה "מה נאכל בשנה השביעית", כי ברור לו שהקרקע תצמיח לשלוש שנים, כי בשביל זה נברא העולם. ברור לו שכאשר ה' ברא את העולם, הוא ברא אותו בצורה שבשנה השישית הקרקע בארץ ישראל תצמיח תבואה לשלש שנים. השאלה "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" אינה לגיטימית לפי ר' זושא, כי היא רק נשאלת ע"י מי שלא מבין שמטרת העולם לשרת את התורה אלא רואה את העולם כיחידה עצמאית ונפרדת המנוגדת לתורה.
אם בכל זאת האדם שואל שאלה זו הנובעת מחוסר ביטחון בה' וחוסר הבנה מה תפקיד העולם, אז כח הדיבור מקלקל ופוגם בשפע האלוקי. לכן מי ששואל ואינו יודע שהארץ תצמיח שלש שנים, הוא אינו מבין את מטרת העולם וגורם בדיבורו להפסקת השפע האלוקי ממרומים, ולכן ה' צריך לצוות מחדש על הקרקע שתתן תבואה שלש שנים.
לאור דבריו של ר' זושא, נבין את דברי המדרש שמשווה את שומרי השביעית למלאכים, וכך כותב המדרש:
"ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו'. במה הכתוב מדבר?... א"ר יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א' לשבת אחת לחודש א' שמא לשאר ימות השנה ודין חמי חקליה ביירה (רואה את שדהו בורה) כרמיה ביירה (נוטש את כרמו בור) ויהבי ארנונא (נותן מיסים למלכות) ושתיק יש לך גבור גדול מזה?" (ויקרא רבה, א' א')
היות ואין למלאך יצר הרע, הוא מבין היטב מה תפקיד העולם ויודע את ייעודו. מי ששומר שנה שלמה בשנה השביעית ושותק ולא שואל, יודע גם כן את ייעוד העולם ככלי לקיום התורה והוא בטוח שה' ידאג לו, ולכן המדרש מדמה את שומרי השביעית למלאכים.
זו כוונת המשנה באבות:
"רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה אוֹמֵר: כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה , מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ" (מסכת אבות פרק ג משנה ה)
וכך מסביר את המשנה רבי עובדיה מברטנורא:
"דרך ארץ- עמל וטורח הפרנסה לפי שמלאכתו מתברכת" (רבי עובדיה מברטנורא מסכת אבות פרק ג משנה ה)
אדם צריך לעבוד וזוכה שמלאכתו מתברכת עם סייעתא דשמיא כשהוא לוקח על עצמו ללמוד תורה.
ומוסיף על כך ה"תפארת ישראל":
"מדעביד שלא כדרך הטבע ומסר נפשיה אמצוה, מתעביד ליה ניסא שלא כדרך הטבע" (תפארת ישראל מסכת אבות פרק ג משנה ה)
כלומר, הקב"ה דואג להשגחה מיוחדת למי שלומד תורה.
ביקשתי רבות מהרב שנרב שיגיע ליום הזכרון וידבר על ביתו רנה הי"ד. הוא סיפר שהוא התעקש בהדלקת המשואה שנה שעברה להגיד שלומדי התורה הם אלו שמחזיקים את העולם. הרב קוק זצ"ל למד תורה לאחר יום כיפור מתוך הבנה שכולם באותו זמן אוכלים וחשוב שיהיה מי שילמד תורה ויקיים את העולם.
יש כאלו שכאשר מתלבטים במה לעסוק ובמה להתפרנס הם מסתכלים על העניינים החומריים כעיקר ולא מסתכלים על עבודת ה' כמרכיב בבחירה ואז הם עובדים לפרנסתם אך אין הם שמחים. אם אדם עושה שליחות וקידוש ה' בעולם הוא שמח.
לצערנו מנהל הישיבה המסור מאד ר' צבי כספי ז"ל נפטר במוצ"ש הגדול. מאז הגיעי לישיבה התפעלתי משמחת החיים והחיוניות שהיתה לו. שאלתי את עצמי מהיכן זה נובע? האם זר רק עניין של אישיות או מעבר לכך? ואני חושב שהתשובה היא שר' צבי כספי ז"ל הרגיש תמיד שליח, הוא הרגיש תמיד ש"במקום שאין איש היה איש" בכל שלב בחייו. זו הסיבה שהוא הלך לצבא למרות שמהרקע ממנו הגיע זה לא היה מקובל, ולכן הוא החליט שברצונו לפקד על חבל גזר ובתוכו שעלבים, ולכן הוא החליט למסור את נפשו לצבא, ולכן הוא הלך והקים מחנות בקרקוב וטס לשליחות לארה"ב, ועוד ועוד.
כח השליחות והנתינה של ר' צבי גרם לו שמחת חיים אופטימיות וחיוניות.
כמו כן, כל חייו ר' צבי עשה חסד לכל מי שהיה בקרבתו יום וליל. אדם העושה חסד, הוא שמח באושרו של המקבל. אצל ר' צבי ראו זאת במוחש. ר' צבי ומשפחתו הם מוסד של חסד.
היה תלמיד שלמד בישיבה והתלבט אם להמשיך לסמיכה לרבנות או להתפתח במקצוע. הוא ביקש להתייעץ איתי. אחת השאלות ששאל: שהוא אמנם רוצה ללמוד לימודי סמיכה לרבנות אבל הוא חושש שהילדים שלו יהיו מסכנים כי לא יהיו להם משחקים לשחק בגלל פרנסתו הדלה. התבלטתי איך לענות לו. קראתי לילדיי שהיו בשעתו קטנים וכבר היו במיטותם (נפגשנו לעת ערב) והם בכלל לא הבינו את שאלתו, והם הראו לו בשמחה את משחקי הקופסה שיש להם (למרות שלא היו להם משחקים אלקטרונים, הם בכלל לא ראו בכך צורך).
כאשר יש שמחת תורה והרגשת קשר לבורא ועשיית שליחות יש פחות צורך בהנאות העולם הזה. אין הכוונה שכלל לא צריך כסף אלא שהכסף הוא כלי ולא מטרה והכסף אינו יוצר שמחה כי שמחה נוצרת משליחות ומיצוי הייעוד של האדם.
הגמ' במסכת כותבת:
"והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות ... שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו" (מסכת כתובות דף ה: )
הגמ' מלמדת אותנו, שגם גוף האדם נברא בצורה שתעזור לו לקיים את המצוות, ולכן אצבעות האדם נפרדות ולא מחוברות כדי שיוכל לשים אצבעו ולסתום את אוזנו מלשמוע לשון הרע.
כותב ה"כלי יקר":
"טעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה והבטחון בה'. כי חשש הקדוש ברוך הוא פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב"ה אמר שש שנים תזרע שדך, מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כוחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח. ואמר ה' אדרבה שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים. ואם היה הנס שתעשה התבואה לשלוש שנים הרי זה מעשה ניסים, אבל ושלישים על כולו, שהתבואה שתעשה בשנה הששית אף אם לא יהיה בה כי אם שיעור אכילה לשנה אחת מכל מקום ישלח ה' את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלוש שנים, מדקאמר ועשת את התבואה בה"א הידיעה, והיה לו לומר ועשת תבואה לשלוש שנים, אלא שרמז בה"א הידיעה שאותה התבואה שהיא רגילה לעשות מידי שנה בשנה כן תעשה גם בשנה הששית, ויוסף ה' כח בארץ עד שאותה התבואה תספיק לשלוש שנים וזה ודאי נס נגלה וגדול מכולם.ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ, ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה'" (כלי יקר ויקרא פרשת בהר פרק כה פסוק ב)
לפי הכלי יקר. הקב"ה מנהיג את הטבע בניסים. הכל יד ה'. אין מושג באמת של טבע. הנס שהתבואה של השנה השישית מועילה לשלש שנים (למרות שבכמות היא ככל השנים) זה נס שבתוך הטבע, שמטרתו ללמדנו שגם הטבע הוא נס, ולחוות את השגחת ה' בעולם. וזאת מטרת השמיטה, להבין שהכל מאיתו יתברך.
וכך כותב רבינו בחיי:
"ולכך צותה התורה מצוה זו שיהיו כל מיני הממשלה ואדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עיקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ברוך הוא" (רבנו בחיי ויקרא פרק כה פסוק ב)
וכן ספר החינוך כותב:
"משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם.....ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מוציאין ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם" (ספר החינוך מצוה פד)
צרור המור מביא סיבה נוספת לשמיטה:
"בענין שבעושרו וברוב לבבו שוכח העני ואינו יודע במכאוביו. ולכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה... באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים, אחר אין זורעים וקוצרים ואומר מה אוכל ומה אשתה, כדי שידע ויזכר צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ובדאגה....ויאמר אני.. בשמיטה... לא הייתי יודע מה לעשות לאנשי ביתי, והייתי בצרה וצוקה ובצער ובדאגה והייתי אומר מה אוכל ומה אשתה, מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה, ועיניו נשואות לשמים ולבריות כי עולליו שאלו לחם פורש אין להם. בענין שבזה יזכור העני וירחם עליו" (צרור המור פרשת בהר)
כלומר, מטרת השמיטה שהעשיר ירגיש את רגשות העני וכך יבין את מטרת מצווה הצדקה.
ר' מאיר שפירא הקים את ישיבת "חכמי לובלין", כישיבה ראשונה עם פנימיה וחדר אוכל, מתוך מטרה שבני הישיבות יהיו עצמאיים ולא יזדקקו לטובת בעלי הבתים. הוא בנה בכל חדר רדיאטור (לאור הקור השורר בחורף בפולין) ונזקק לאסוף כסף בארה"ב לטובת העניין. כאשר הגיע לבתי הגבירים, הוא נשאר זמן רב בחוץ על מנת שהגביר יצא אליו, והם דיברו זמן רב בחוץ כדי שגם לגביר יהיה קר והוא יחוש ויבין את הצורך לעזור לתלמיד ישיבת "חכמי לובלין", שלא יהיה להם קר.
זה חלק ממצוות "ואהבת לרעך כמוך", להרגיש את השני ולתת לשני את ההרגשה שאנו מרגישים אותו ואכפת לנו ממנו.
ולסיום, לאור שהבאנו את תורתו של ר' זושא, נביא שני סיפורים עליו ועל אחיו ר' אלימלך מליז'נסק.
פעם בחודש הם נהגו לעזוב את חסידיהם ובכל פעם כזה הם ביקרו בעיירה אחרת. ויומיים בחודש כל אחד נתן לשני מוסר. פעם הגיעו לעיירה ולא היה להם מקום לישון. הם ישנו באיזה פארק ולקחו אותם לבית הסוהר, כי החוק בעיירה זו היה שאסור לישון בפארק ומי שישן לוקחים אותו לבית הסוהר. ר' אלימלך קם בבוקר וראה את ר' זושא בוכה והתברר שיש ריח רע ולא יכולים להניח תפילין ולכן ר' זושא בוכה, כי מיום בר המצוה שלו זה הפעם הראשונה שלא יניח תפילין. ר' אלימלך הסביר לאחיו שהוא עושה רצון ה' בזה שהוא לא יכול להניח תפילין. ר' אלימלך אמר לר' זושא שהוא צריך לרקוד משמחה שהוא זוכה כעת לעשות רצון ה'. הרי זה שהוא לא יכול להניח תפילין לא נובע מעצלות או מחוסר רצון להניח אלא מרצון לקיים את דבר ה' שאסור להניח תפילין במקום שיש ריח רע משום כבוד ה'. ר' אלימלך אמר לר' זושא לא לחשוב בכלליות מה צריך לעשות אלא לחשוב מידי יום מה ה' רוצה מאיתנו כעת. וכעת ה' רוצה שלא יניח תפילין. כשר' זושא שמע זאת הוא אמר לאחיו "בוא נרקוד" ושניהם החלו לרקוד בתוך בית הסוהר. העצורים הפולנים שהיו באותו בית הסוהר הצטרפו אליהם בריקודם, והמשטרה הגיעה ושאלה את אחד האסירים הפולנים מדוע הוא רוקד? והוא ענה ששני היהודים שבבית הסוהר התחילו לרקוד ולאט לאט הצטרפו שאר האסירים לריקודים. ואז המשטרה אמרה לר' אלימלך ולר' זושא שהם יוצרים בלגן בבית הסוהר ויש להם 30 שניות לעזוב את בית הסוהר.
ר' זושא למד מאותו מקרה שני מסרים חשובים: א)שבכל יום חובה לשאול מה רצון ה'. ב) כשאדם בשמחה הוא יכול לצאת אפילו מבית הסוהר.
אחרי שנה הם נסעו שוב והתחננו לבעל המלון שיתן להם לישון בחדר אוכל, אמר להם בעל המלון שבחצות באים שיכורים לרקוד ולעשות רעש בחדר אוכל. ר' אלימלך ביקש שר' זושא ישן ליד האורבה ור' אלימלך יותר קרוב לפתח. הגיעו השיכורים ובריקודים דרכו על ר' אלימלך ונפצע. למחרת החליטו האחים להחליף מקומות, והשיכורים החליטו גם להחליף מקום לריקודים ואז דרכו שוב על ר' אלימלך. קם ר' אלימלך חבול כבר משני הלילות ואמר לר' זושא "ר' אלימלך יכול לישון בפנים, יכול לישון בחוץ, הכל תלוי ברצון ה'".
יהי רצון שאכן נזכה כל חיינו להבין מהי מטרת העולם, ולאור זאת לכלכל את מעשינו ובחירתנו ולקדש בכל חיינו את שם ה' בעולם.
