פר' בהר - לחיות בשלמות – בלא בלבול

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

דלג לקבצי השמע

לחיות בשלמות – בלא בלבול

תיקון חטא האדם הראשון

הרב שמואל טל בדברים שכתב להסביר את שיטתו האמונית והחינוכית לפני יום העצמאות, כתב פסקה אחת שגרמה לי למחשבות רבות, ואני מבקש לשתף את הציבור הן במחשבות והן בהצעת הפתרון. כותב הרב טל:

"העובדה שחלק גדול מהציבור הדתי אינו רואה סתירה בין המלכויות (הכוונה למלכות ה' והמדינה) היא הסיבה העיקרית למפולת הנוראה ולשבר המחריד שקורה לציבור היקר הזה. האחוזים המבהילים של עוזבי הדת, של דתי לייט, נובעים מהפסיחה על שני הסעיפים הללות אם נער מתחנך לכך שהמלכות הזו היא היא נדבך במלכות ה' אז גם החינוך והתרבות וגיבורי התרבות של המלכות הזו מהווים נר לרגליו. וכך הוא גדל בבלבול ובניגודי ערכים. כל הערכים ובעיקר ערכי הצניעות נעשים מעורבבים אף הם וממזגים בקרבם קדושה וטומאה גם יחד".

הפתיחות לעולם, הפתיחות למדינת ישראל, גורמת לבלבול. נניח שהנתונים נכונים או נניח שזה לפחות חלק מהסיבה מדוע חלק מהמחנה שלנו לא צועד קדימה, לא מתקרב מספיק לריבונו של עולם, כי הוא מושפע מהתרבות החילונית. השאלה כיצד מתמודדים עם מצב נתון זה- עם האתגר שפתיחות לעולם ולמדינה יוצר-האם אכן התשובה היא סגירות והתנתקות או יש דרך אחרת?

שתי מחשבות עיקריות עולים בקריאת קטע זה. הראשונה: צריך לדעת שכשאדם מחנך את עצמו הן כיחיד והן כציבור הנקודה הראשונה היא שצריך לחנך לאמת. אי אפשר לחנך ולהגיד "בוא נחנך לX כדי לפתור בעיהY , בוא נתנתק ונסגור את עצמנו, לא נהיה חלק, למרות שזו לא אמת, אבל כדי שנרוויח שלא נהיה מבולבלים. אדם לא צריך לברוח לקיצוניות. אדם צריך לחנך את עצמו באמת למורכבות ולדעת איך הוא מתמודד עם המורכבות הזו. לא לחנך את עצמו לשקר חינוכי כדי להרוויח משהו.

אדם צריך לחנך את עצמו, והציבור כציבור צריך לחנך את עצמו, ופה בישיבה אנחנו צריכים לחנך ולהתחנך לדבר הזה כולנו, חינוך ליראת שמיים ולעמקות מחשבתית. מי שיש לו יראת שמיים וחושב לעומק, יודע לעשות מלאכת בורר. צריך להיות מעורה בעם ולהשפיע, כי יש לנו אחריות של השפעה. כי גם מי שעדיין רחוק מתורה ומצוות הוא אחינו וחלק מאיתנו. אך אם נהיה מושפעים או משפיעים, זה תלוי אם נצליח להתחנך ליראת שמיים אמיתית ולעומק מחשבתי גדול. אדם צריך לחשוב! אדם מושפע זה אדם רדוד, זה אדם שלא חושב מספיק: מה תפקידי, בשביל מה באתי ומה שליחותי?! אדם שמלא יראת שמיים יכול להיות משפיע ולא מושפע.

בפרשה שלנו כתוב:

" וְכִי תֹאמְרוּ מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כ"ה כ-כא)

אדם שואל את עצמו בשמיטה או אחרי השמיטה מה נאכל, הרי אין תבואה, לא עובדים את האדמה? אל תדאג "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים". התבואה בשנה השישית תגדל פי שלוש. יהיה לך לשנה שישית שביעית ושמינית.

ר' זושא מאניפולי אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק, שואל: למה התורה צריכה להביא זאת בדרך של שאלה ותשובה? הרי היה יכול להופיע רק הפסוק השני, ללא הראשון. הקב"ה מודיע:אל תדאגו, בשנה השישית תהיה תבואה פי שלוש. עונה ר' זושא: הפסוקים האלה מיועדים למי ששואל את השאלה, אבל מי ששואל את השאלה הוא לא הגיבור האמיתי,הוא לא ה"גבורי כח עושי דברו". מי שלא שואל הוא אותו אדם שמבין שכל העולם נברא בשביל התורה. ואם התורה אמרה שיש שנת שמיטה, אז ברור שיש פתרון לשאלה מה נאכל! ולכן הוא לא שואל את השאלה, כי הוא לא רואה את התורה ואת העולם כסותרים אחד את השני. וזה האדם הגדול, האדם החושב, האדם שמבין שאין סתירה בין עולם לתורה. את התשובה הזו צריך מי שלא מבין את הדבר הזה. התורה בעצם לא הייתה צריכה לכתוב את זה כי זה פשיטא, ברור שכך העולם נברא. התורה רק כותבת זאת לאותו אדם שלא מבין שתפקיד העולם ולכך הוא נוצר - לשמירת התורה ומצוותיה.

"בראשית ברא א-להים" אומר רש"י על אתר: "בשביל ישראל שנראו ראשית ובשביל התורה שנקראה ראשית" כל המטרה של העולם היא קיום התורה, והדבר הזו מאוד חשוב שנחייה ונחווה. כל זמן שהאדם חושב שהעולם והתורה סותרים אחד את השני הוא לא יכול להגיע לשלמות בעבודת ה'. ולכן רק מי ששואל את השאלה מקבל את התשובה.אבל האידיאל הוא לא לשאול את השאלה, כי זה מובן מאליו, כי לא יכול להיות שהקב"ה ברא עולם שהמטרה שלו היא לא קיום התורה.

אומר ר' זושא: זו הכוונה של המדרש:

"ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו. במה הכתוב מדבר? אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר "ברכו את ה' כל צבאיו", הא אינו מדבר אלא בתחתונים. אמר ר' יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר, בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום אחד לשבת אחת לחודש אחד שמא לשאר ימות השנה ודין חמי חקליה ביירה (רואה את שדהו בורה) כרמיה ביירה (נוטש את כרמו בור) ויהבי ארנונא (משלם מס למלכות) ושתיק, יש לך גיבור גדול מזה? עליו נאמר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו"

הגיבור במדרש זה לא מי שרק ששומר שמיטה, הגיבור הוא מי שרואה את שדהו בור ולא שואל שאלות, כי הוא מבין שיש בעולם פתרון כי העולם נברא בשביל תורה. ולכן הוא גיבור כח ודומה למלאך. מלאך אינו מבולבל- מלאך יודע מה תפקידו, מה ייעודו, מה הוא העולם. אין למלאך יצר טוב ויצר רע שמשמשים בערבוביה. אותו אחד שלא שואל הוא אותו אחד שרואה את שדהו נובל, וברור לו שכך צריך להיות, ויהיה פתרון לשאלת "מה נאכל"- כי לכך נברא העולם. הגמ' כותבת שהאצבעות של האדם נבראו כיחידות ולא מחוברות יחד, שאם ישמע האדם לשון הרע יוכל להכניס אצבע לתוך אזנו. כלומר, גם גוף האדם נברא כדי לקיים מצוות ה'. מי שחי בבלבול-מרדידות, חושב שיש תורה ויש עולם וצריך לראות איך אפשר להכניס את התורה לעולם, והוא לא מבין שהתורה עיקר והעולם וגוף האדם נבראו כדי לשרת את ה' התורה והמצוות. וממילא אין בכלל מה לשאול. ולכן בזה הוא דומה למלאך.

ננסה להתעמק יותר, להבין יותר איך אנחנו באמת מחנכים את עצמנו לא לחיות בבלבול? ננסה להבין יותר את הדברים לפי נפש החיים.

כותב "נפש החיים":

"וזה היה קודם החטא, לא היה כלול אז רק מכל העולמות וכוחות הקדושה לבד, ולא מכוחות הרע, אבל אחר החטא נכללו ונתערבו בו גם כוחות הטומאה והרע, והם מתעוררים ומשתנים כפי נטיית מעשיו, והוא עניין עץ הדעת טוב ורע".

לפני חטא אדם הראשון, הטוב הוא הכח היחידי ששלט באדם. הרע היה חיצוני לאדם. האדם נטה אוטומטית לטוב ולכן לא היה לו בלבול. אדם הראשון שאכל מעץ הדעת ידע שהוא לא בסדר, אך הוא אכל כדי שלאחר מכן יקבל שכר גדול יותר על ההתמודדות, וכמובן שחטא, כי עשה נגד רצון ה', אבל הנטייה של האדם הייתה נטייה לטוב. אחרי החטא, יצר הרע נכנס לתוך האדם והאדם שומע בתוכו שני קולות והאדם מתמודד והנטייה לרע נהפכת להיות חלק ממנו. לכן על האדם למלא עצמו ביראת שמיים וחשיבה לעומק, כדי להבין איזה קול הוא באמת שומע על מנת שיוכל להגיע בעמל שלו להיות במצב כמו אדם הראשון לפני החטא, לברר ולהפריד בין שני הקולות האלה.

כותב "נפש החיים" :

"ונמשך העניין כן עד מתן תורה, שאז פסקה הזוהמא מתוכם". זאת אומרת שמיציאת מצרים עד מתן תורה, שזה בעצם זמן ספירת העומר, עם ישראל הוציא את עצמו ממ"ט שערי טומאה, על ידי עבודה. ספר החינוך שואל: למה יש מצווה לספור ספירת העומר בפה שלנו, בדיבור, ואילו בנידה ובזב אין ספירה שכזו? ועונה "ספר החינוך", שספירת העומר היא מהלך, היא תהליך התהוותם של בנ"י, להגיע למצב שאין בלבול, שהם יכולים להגיד נעשה ונשמע. אם זה היה נעשה יום אחרי יציאת מצרים הם לא היו בדרגה הזו. הם עדיין היו מושפעים, הם עדיין היו בשלב שיצר הרע בתוכם. אבל הבירור, ההכנה לקבלת התורה היא שיצרה שפסקה אותה זוהמא מתוכם. וכותב "נפש החיים"- הדברים האלה הגיעו עד חטא העגל, השלב הזה השלב הזה של תיקון חטא אדם הראשון היה ממתן תורה עד חטא העגל, "שבא השטן וערבב כו', היינו שבא מבחוץ כמו בעניין חטא אדם הראשון... ועל ידי חטא העגל לזרה אותה זוהמא ותערבה בתוכם כבתחילה."

התפקיד של ישיבה, לשאוף כמה שיותר לחזור למצב של אדם הראשון לפני החטא. לא לחיות בבלבול. אם אדם ממוקד ויש לו יעד שאליו הוא חותר, אזי הוא לא יחיה בבלבול. לעומת זאת, אם אדם לא עובד על עצמו וחי ברדידות, ולא מתמלא בעמל התורה ויראת שמיים, אז באמת הוא יהיה מושפע ולא משפיע. כל נושא התקשורת למיניה והעובדה שהיום המטרה היא שאדם ישיג את הדברים מהר, "מחנך" בעצם את האדם לרדידות. אין חינוך לעמל, לעמקות, לעבודה פנימית. ספירת העומר היא תהלך נפשי, ולכן סופרים בקול, כדי שהספירה תעזור לתהליך. זה יקדם את האדם יום יום מהמקום שבו הוא נמצא. מספרים על רס"ג שבכל יום היה אומר ווידוי, כי כל יום הוא הרגיש במדרגה אחרת ממה שהיה אתמול, ובכך ראה דברים מסויימים שהוא עשה יום קודם שלא מתאימים לו.

מסופר שר' זושא בסוף ימיו בכה בכי אדיר. באו ושאלו אותו תלמידיו: הרי כל ימיך עבדת את ריבונו של עולם, מדוע אתה כה בוכה? אמר להם: אם ישאלו אותי למה לא הייתי משה רבנו, יש לי תשובה. אם ישאלו אותי למה לא הייתי אהרון הכהן, יש לי תשובה. אבל משאלה אחת הנני חושש- שישאלו אותי למה לא היית זושא. כשאנו מדברים על עמקות מחשבתית אנו מדברים על חינוך אינדיבידואלי, כי מה שנכון לא' בעבודת ה' לא נכון לב' ומה שנכון לב' לא נכון לא'. כמובן, יש חינוך כקבוצה אבל יש גם חינוך אישי. וכדי שאדם לא יהיה מושפע אלא משפיע, הוא חייב להיות ניזון משני הדברים גם יחד- מהציבור, מהקבוצה שבה הוא נמצא, אבל בתוכה למצוא את תורת החיים שלו.

יה"ר שכל אחד מאיתנו אכן יזכה להיות "גבורי כח עושי דברו", שאין העולם נברא אלא לתורה. בעולם יש את התשובות לתורה, והתורה לא מצריכה בריחה מן העולם, אלא התורה מלמדת אותנו איך להתנהג בעולם בצורה נכונה. אם האדם יבין שכל מה שהוא עושה מטרתו לתורה ולקדש שם שמיים ולהיות שליח לעם ישראל- אז, בעזרת ה' נהיה כולנו קרובים למדרגת האדם הראשון לפני החטא, של בירור, של הוצאת יצר הרע מתוכנו. וכשישמע שני קולות הוא יידע לאבחן מה אמיתי ומה לא, כמו שכותב הרב דסלר בקונטרס הבחירה החופשית, "הבחירה בין האמת והאמת המדומה". ונזכה כולנו כציבור וכיחידים להיות "גבורי כח עושי דברו".