שיחה לפר' בהר - מה נאכל בשנה השביעית

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

פרשתנו מדברת על נושא השמיטה. אני מבקש היום בשיחה לדבר על מה צריכים אנו ללמוד מפרשה זו לעבודת ה' האישית שלנו.

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כ"ה, ה'-ו')

האם השאלה הזו לגיטימית או לא? בנוסף לכאורה הפסוק הראשון מיותר, שהרי מספיק שהתורה תכתוב רק את הפסוק השני: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים"? מדוע הפסוק השני חייב לבוא כמענה לשאלה?

כותב רבי אלימלך מליז'נסק בשם אחיו רבי זושא:

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה כו' וצוויתי את ברכתי לכם כו'. בשם אחי החסיד המפורסם: ויש לדקדק, היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק אפילו אות אחד, ועל ידי זה מתורץ כמה קושיות, אבל הקשיא לא נכתב בעצמה בתורה, וכאן נכתב הקושיא בתורה, וטוב היה שלא לומר כי אם וצויתי את ברכתי וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל. ונראה שהשם יתברך ברוך הוא כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכין שפע לצרכי בני אדם, ודרך השפע שלא להפסיק כלל, אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא המשגיח אמיתי הזן ומפרנס בריות בלי הפסק כלל אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר לא מטוהר פגם חלילה בעולמות עליונים ומתישין כח פמליא של מעלה רחמנא ליצן ואז נפסק השפע חלילה וצריך השם יתברך ברוך הוא לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה. וזה הוא וכי תאמרו כו', שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם, שיהיה שלם בבטחונו על א-לקיו ולא יאמר כלל מה יאכל, כי כאשר חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל הוא עושה פגם חלילה בהשפע ואטרחו כלפי שמיא לצוות מחדש. וכי תאמרו, פירוש, כאשר תאמרו כך ואז תטריחו אותי וצויתי כו', אלא לא תתנהגו כך ותבטחו בה' בכל לבבכם ואז תלך השפע בלי הפסק כלל תמיד לא יחסר כל בה" (ספר נועם אלימלך - פרשת בהר)

יש פה יסוד גדול. פעמים רבות נראה כאילו העולם צריך להסתדר עם התורה, את החיים צריך לסדר עם התורה. נראה לכאורה כאילו התורה והעולם הם שני כוחות מנוגדים והתפקיד שלנו לשלב בעיניהם. אומר ר' זושא: העולם נוצר בשביל התורה, "בראשית ברא אלוקים" – "בשביל ישראל שנקרא ראשית, בשביל התורה שנקראה ראשית". כל מטרת העולם שיהיה אפשר דרכו ובעזרתו לקיים את התורה. מי שמבין טוב מה תפקיד העולם לא שואל את השאלה "מה נאכל בשנה השביעית", כי ברור לו שהקרקע תצמיח לשלוש שנים, כי בשביל זה נברא העולם. ברור לו שכאשר ה' ברא את העולם, הוא ברא אותו בצורה שבשנה השישית הקרקע בארץ ישראל תצמיח תבואה לשלש שנים. השאלה "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" אינה לגיטימית לפי ר' זושא, כי היא רק נשאלת ע"י מי שלא מבין שמטרת העולם לשרת את התורה אלא רואה את העולם כיחידה עצמאית ונפרדת המנוגדת לתורה.

דבריו מאד חשובים. יש המרגישים שדקדוק בהלכה זה הקרבה ומפסידים הם את הנאות העולם, ואצלם העולם והתורה עומדים בסתירה. בא ר' זושא ומסביר שלא רק שאין סתירה, אלא שכל מטרת העולם לשרת את התורה, ולכן המדקדק בהלכה לא רק שאיננו מפסיד מן העולם אלא מביא את העולם לייעודו.

הגמ' כותבת:

"והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות ... שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו" (כתובות ה: )

הגמ' מלמדת אותנו, שגם גוף האדם נברא בצורה שתעזור לו לקיים את המצוות, ולכן אצבעות האדם נפרדות ולא מחוברות כדי שיוכל לתקוע אצבעו באוזנו כאשר שומע לשון הרע.

לאור דבריו של ר' זושא, נבין את דברי המדרש שמשווה את שומרי השביעית למלאכים, וכך כותב המדרש:

"ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו'. במה הכתוב מדבר? אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר "ברכו ה' כל צבאיו," הא אינו מדבר אלא בתחתונים.'גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְּבָרוֹ' במה הכתוב מדבר א"ר יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א' לשבת אחת לחודש א' שמא לשאר ימות השנה ודין חמי חקליה ביירה (רואה את שדהו בורה) כרמיה ביירה (נוטש את כרמו בור) ויהבי ארנונא (נותן מיסים למלכות) ושתיק יש לך גבור גדול מזה?" (ויקרא רבה, א' א')

מכיוון שאין למלאך יצר הרע, הוא מבין היטב מה תפקיד העולם ויודע את ייעודו. שומר השביעית ששותק ולא שואל, יודע גם כן את ייעוד העולם ככלי לקיום התורה, ולכן הדמיון למלאכים.

וממשיך ר' זושא ומסביר שמי ששואל את השאלה פוגם חלילה בעולמות העליונים ואז נפסק השפע. בכוח הדיבור אפשר חס ושלום לשאול שאלה ובכך להפסיק את השפע, ולכן צריך ה' לצוות מחדש את התבואה שתצמח ותתן לשלש שנים.

גם בדבריו אלו יש מסר עצום. כח הדיבור כמקלקל ופוגם בשפע האלוקי. לכן מי ששואל ואינו יודע שהארץ תצמיח שלש שנים, הוא אינו מבין את מטרת העולם וגורם בדיבורו להפסקת השפע האלוקי ממרומים, ולכן ה' צריך לצוות על הקרקע שתתן תבואה שלש שנים.

הרבי מלובביץ מסביר את הגמ' האומרת, שכאשר מדברים לשון הרע ג' נענשים: האומר, השומע, ומי שדברו עליו. ושואל הרבי מלובביץ, מדוע מי שמדברים עליו לשון הרע נענש, במה הוא אשם? אלא כוונת הדברים, שהיות ודברו עליו רע, כוחות הרע שלו גוברים, וזה עונשו.

"צרור המור" (רבי אברהם בן יעקב סבע), מסביר את שאלת הגמ' כשאלה לגטימית וטבעית, ומטרת השמיטה שגם העשיר הרגיל לא לשאול שאלה זו "מה נאכל"?,ישאל כדי לחוש ולהרגיש את העני. ואלו דבריו:

"וכי תאמרו מה נאכל וכו'. ענין השמטה והיובל יש להם סודות עמוקים ודברים שהם כבשונו של עולם. ולפי הנגלה הוא שורש כל התורה כולה ויסוד העולם כולו. כי העולם אי אפשר להתקיים אלא עניים עם עשירים. ובענין השמיטה והיובל רצה השי"ת שיהיו שוים עניים ועשירים, כדכתיב לך ולעבדך וכתיב ואכלו אביוני עמך. וידוע כי העני כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, כי אין לו מה לאכול ובכל עת ובכל עונה עיניו נשואות לשמים וחייו תלויים לו מנגד, ובבקר יאמר מי יתן ערב מפחד לבבו ועניותו. והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד. בענין שבעושרו וברוב לבבו שוכח העני ואינו יודע במכאוביו. ולכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל שיהיו ב' שנים רצופים קדושות. באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים, אחר אין זורעים וקוצרים ואומר מה אוכל ומה אשתה, כדי שידע ויזכר צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ובדאגה. ואחר שהעשיר בשנים או בשלשה שנים נושא עיניו לשמים, ואומר מה אעשה לאנשי ביתי כי אין לי לזרוע ולקצור. מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים מדוחק עניות. באופן שכשהעשיר יראה עצמו בעושרו, יזכור הימים שעברו עליו מהשמיטה והיובל, ויאמר אני בשתי שנים של שמיטה ויובל לא הייתי יודע מה לעשות לאנשי ביתי, והייתי בצרה וצוקה ובצער ובדאגה והייתי אומר מה אוכל ומה אשתה, מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה, ועיניו נשואות לשמים ולבריות כי עולליו שאלו לחם פורש אין להם. בענין שבזה יזכור העני וירחם עליו" (צרור המור ויקרא פרשת בהר)

ה' ברא את העולם עם ענים שנוכל לזכות במצות צדקה. העני שואל כל יום "מה נאכל". פעם בשבע שנים התורה דואגת שכולם ירגישו עניים ונשאל "מה נאכל" וכך גם העשיר ירגיש את מה שהעני מרגיש שבע שנים, כדי שהעשיר ירגיש את מצוקת העני ואז יעזור לו רבות.

ר' מאיר שפירא הקים את ישיבת "חכמי לובלין", כישיבה ראשונה עם פנימיה וחדר אוכל, מתוך מטרה שבני הישיבות יהיו עצמאיים ולא יזדקקו לטובת בעלי הבתים, וכך בעלי הבתים יכבדו אותם יותר. (לאור הקור השורר בחורף בפולין) הוא בנה בכל חדר רדיאטור ונזקק לאסוף כסף בארה"ב לטובת העניין. כאשר הגיע לבתי הגבירים, הוא נשאר זמן רב בחוץ על מנת שהגביר יצא אליו, והם דיברו זמן רב בחוץ כדי שגם לגביר יהיה קר והוא יחוש ויבין את הצורך לעזור לתלמיד ישיבת "חכמי לובלין", שלא יהיה להם קר.

הכלי יקר כותב מהלך אחר:

"טעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה והבטחון בה'. כי חשש הקדוש ברוך הוא פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב"ה אמר שש שנים תזרע שדך, מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כוחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח, ואמר ה' אדרבה שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים. ואם היה הנס שתעשה התבואה לשלוש שנים הרי זה מעשה ניסים, אבל ושלישים על כולו, שהתבואה שתעשה בשנה הששית אף אם לא יהיה בה כי אם שיעור אכילה לשנה אחת מכל מקום ישלח ה' את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלוש שנים, מדקאמר ועשת את התבואה בה"א הידיעה, והיה לו לומר ועשת תבואה לשלוש שנים, אלא שרמז בה"א הידיעה שאותה התבואה שהיא רגילה לעשות מידי שנה בשנה כן תעשה גם בשנה הששית, ויוסף ה' כח בארץ עד שאותה התבואה תספיק לשלוש שנים וזה ודאי נס נגלה וגדול מכולם. ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ, ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה', כמו שמצינו בירידת המן ליומו כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר ויסמכו על הנס. וזה טעם נכון וברור יותר מכל מה שדיברו בו המפרשים" (כלי יקר ויקרא פרשת בהר פרק כה פסוק ב)

כאשר בני ישראל נכנסו לארץ נעלמו הניסים (מן, שלו, ענני הכבוד), ובני ישראל בנו את ארץ ישראל בצורה טבעית, אבן אחר אבן. החשש הוא שהעלמות הניסים תשכיח במידה מסוימת את נוכחות ה', והאדם ירגיש "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". לאור זאת ה' יוצר ניסים בטבע, כדי שנחוש שגם הטבע הוא נס. זה מטרת השמיטה לפי הכלי יקר. הקב"ה מנהיג את הטבע בניסים. הכל יד ה'. אין מושג באמת של טבע. הנס שהתבואה של השנה השישית מועילה לשלש שנים (למרות שבכמות היא ככל השנים) זה נס שבתוך הטבע, שמטרתו ללמדנו שגם הטבע הוא נס.

חובה עלינו להרגיש, שכל מה שיש לנו שייך לה'. וכך כותב ספר החינוך:

"משרשי המצוה על צד הפשט, שרצה השם להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ" (ספר החינוך - מצוה של – יובל)

אנחנו צריכים לשאוף להגיע לכך להבין שהכל מריבונו של עולם.

הרב קוק מדגיש נקודה נוספת:

"את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה הא-לקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור הא-לקי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי- החברה-של-חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו-שהיא" (הרב קוק - שבת הארץ – הקדמה)

מה קורה בשבת? אנו מרגישים את הנשמה היתירה. כפי שיש נשמה יתירה ליחיד, כך יש נשמה יתירה לכלל ישראל. אז מטרת השמיטה לפי הרב קוק היא להרגיש את אותו חלק א-לוה ממעל של כלל ישראל,כדי שעם ישראל יבין את הייחוד שלו כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש".

אני מבקש לסיים בנימה אישית.

אני אוהב מאד את השיר "אנא עבדא דקודשא בריך הוא". זה עוזר לי ביום חול להרגיש בבחינת שבת. כאשר אני שר שיר זה אני מרגיש גם ביום חול את הנשמה היתירה. שהרי להיות עבד פירושו, שכל האישיות-שכל רגש ונשמה- הכל קשור ומחובר לריבונו של עולם. לאור זאת נבין את הדין הנלמד מפרשתנו, שפועל יכול לחזור בו באמצע היום, הנלמד מהפסוק "כי לי בני ישראל עבדים".

וכך כתוב הרב ברוך אזרחי שליט"א:

"כי לי בני ישראל עבדים ... זהו המקור להלכה, כי הפועל יכול לחזור בו בחצי היום. היינו אף על פי שמצד חוזהו, שטרו וקבלתו, מן הדין הוא שיעבוד כפי הבטחתו, שהרי זוהי ההלכה, כי יעבוד, כפי שהותנה ביניהם וכפי תנאי השכירות, אף על פי כן, ישנו שטר מוקדם, אשר מבטל כל התנאה, אשר אינה תואמת את ההתחייבות החדשה הזאת, כלשונו של רש"י "שטרי קודם".ובחז"ל (ילקו"ש בהר כה תרסט) מובא המאמר הנ"ל, ונאמר שם עוד: "על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים שלא ישתעבדו". יש להבין, איזה תוקף של תנאי יש לדבר? מה שייך "על תנאי כך"? וכי אם לא יעמוד בתנאים, יתבטל למפרע משהו אשר קרה לפני כן, וכי יש כאן איזה מעשה או איזה תנאי? וראה דבר נפלא בתרגום יהונתן. התרגום מוסיף מילה אחת, עיין שם היטב: "משתעבדון לאורייתי"! לאמור, קבלת התורה היא היא השטר המחייב. קבלת התורה, אשר שעבדה את ישראל לקיים את התורה הזאת, היא היא אשר שוברת, או אינה מרשה כל חוזה המתנגד לה. לכן, גם אם מצד ה"חושן משפט", בדין הוא כי יעבוד כפי הבטחתו, התנאתו וחוזהו, אבל עם קבלת התורה נחתם חוזה השובר כל חוזה המתנגד לו.ואף על פי כן, הא גופא צריך עיון, היכן מצאו חז"ל בקבלת התורה, משהו המתנגד לתנאיו של האדון, שערך עם הפועל הזה? מדוע לא יתקיימו שניהם? ללמדך, כי תורה, פירושה השתעבדות גמורה. לא יתכן לקיים תורה או ללמוד תורה, כשישנה איזו שהיא פינה תפוסה. המהות של תורה, לא תחול בשלמותה על נפש משועבדת. ההבדל בין פועל שיכול לחזור בו בחצי היום, לבין פועל שאינו יכול לחזור בו, אינו במדת העבודה או במדת המסירות. ההבדל הוא רק בכך, שהראשון אינו משועבד, בן חורין הוא, השני גם אם עבודתו תהא קלה ככל שתהיה, אבל משועבד הוא אינו בן חורין. המשועבד, אינו מסוגל להיות בן תורה. התורה מעצם מהותה, תופסת כל מקום וכל פינה שבגוף ובנפש. זוהי דרכה של תורה ולימודה. לכן, אין ספק כי חייבים אנו להרחיק עצמנו מכל שיעבוד ועבדות, ולהפנות כל אשר בנו לתורה ולימודה" (הרב ברוך מרדכי אזרחי - ברכת מרדכי פרשת בהר)

התורה, מעצם מהותה, תופסת כל מקום וכל פינה בגוף ובנפש. זוהי דרכה של תורה. לכן מי שמשעובד לבורא עולם לא יכול להיות משועבד לאדם אחר, ולכן פועל יכול לחזור בו במשך עבודתו כי הוא אינו משועבד למזמין העבודה.

לשם נגיע בעז"ה, שנרגיש כולנו שכל אישיותנו וקנייננו הכל ממנו ואליו. העולם, האדם וכל קניינו, מטרתם לעזור לנו להגיע אי"ה לשלמות בעבודת ה'. תפיסת עולם זו תעזור לנו להגיע בעז"ה לשאיפת שלימות ושמחה בעבודת ה'. אמן כן יהי רצון.