שיחה לפרשת תרומה: התבוננות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
פרשתנו עוסקת בהקמת המשכן. חובה עליו להבין מה תפקיד המשכן, הרי "מלא כל הארץ כבודו", וא"כ מדוע מצמצם ה' את השכינה למקום מסוים?
אם איננו מבינים את תפקיד המשכן-מקדש, אזי לא נוכל להצטער על הריסתו בט' באב, וכן לא נוכל לחשוב כיצד נוכל בדורנו שאין בית מקדש למצוא תחליף חלקי לאותם מטרות שממלא בית המקדש.
כמו כן נסביר היום בשיחה, מדוע הקמת המשכן היא ע"י תרומות ולא על ידי ציווי כמו שאר המצוות. תיאורטית, אם אף אחד מבני ישראל לא היה תורם למשכן לא היה קיים המשכן. כיצד ניתן להבין זאת?
התפקיד הראשון של המשכן והמקדש הוא הפנמה.
תפקיד המקדש להעצים את הקשר הנפשי עם ריבונו של עולם. כל מי שייכנס למשכן-מקדש יחווה את עוצמת הקדושה שבמשכן-מקדש. הוא יתבונן בעצמו וישאל כיצד הוא מפנים את הקדושה שחווה בבית? מדוע חטא ומה יגרום לו שיחטא פחות? והתבוננות זו שתהיה כנה ועמוקה תעצים את דביקותו בבורא.
כתוב בהקדמת הזוהר:
"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ,כו). "רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי... דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה.. בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קדשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא 'מי'.. חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר וברא 'אלה'.. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם 'אלקים'... ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: 'אלה אלהיך ישראל'.. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה דיינו" (הקדמת הזוהר)
יש 'אלה', יש משהו שאנו יכולים לחוש ולראות, וראיה זו צריכה לגרום לנו ל"מי"-לשאול שאלות ולהתבונן. ונתינת התשובות לשאלות יעצים את קשרנו ודבקותנו בבורא. הזוהר כותב שזה גם המטרה של המשכן והמקדש. שם חווים את עשרת הניסים שיש במשכן-מקדש. שם מתבוננים בקורבן האמור להיקרב, במקום שהאדם ייענש וימות. וכל המחזה הזה צריך לגרום לאדם, לברר, לשאול, לחשוב, לחזור בתשובה ולשפר מעשיו ודרכיו. תהליך המקדש צריך לגרום להעצמה ורצון של האדם להיות בקשר חזק יותר לבורא העולם, וע"י הפנמה יידבק בבורא.
שם "אלוקים" בנוי משתי מילים, 'אלה' ו'מי'. כל הסיבה שהקב"ה ברא את העולם זה שהוא רצה שנתקרב אליו. אנחנו לא יכולים לראות אותו, לכן הוא ברא את העולם, שדרכו נגיע להתקרב לריבונו של עולם. כשנשאל את עצמנו מי ברא עולם כזה יפה, כזה הרמוני? – נגיע לריבונו של עולם. אם ריבונו של עולם לא היה בורא עולם, ולא היה מתגלה אלינו דרך מעשיו, לא היינו מגיעים אליו לעולם, לא היינו יודעים שהוא קיים. כל מטרת העולם היא שדרך ההעלם נגלה אותו, נעבור התבוננות שתביא למהלך נפשי. נראה משהו, אבל לא נסתפק רק בראייה, אלא נשאל, נברר, מי ברא?
בישיבה יש ריכוזיות גבוהה מאוד, לכן הישיבה היא "מקדש מעט" – היא כולה תורה, כולה קדושה. המטרה של הריכוזיות הזו – שנשאל ונברר היכן אנו בתוך זה? מה אנו לוקחים מחיי הישיבה לחיים?
התהליך בישיבה הוא בירור נפשי, מה תפקידנו בעולם? איך אנו בונים את עצמנו?האם מצאנו את ייעודנו ושליחותנו בעולם? האם אנו זוכים ליישמם? האם אנו חיים חיים ערכיים, חיים תורניים, חיים המקדשים שם שמים?
זה כמובן גם תפקידו של כל בית כנסת, ולכן בתי כנסיות ומדרשות נקראים "מקדש מעט". בתפילה זה זמן התבוננות, זמן חשבון נפש ומחשבה כיצד מתקדמים ומשתפרים ונבנים ומתעצמים. זהו זמן לשאול שאלות ולתת תשובות. ולכן "תפילות כנגד קרבנות תקנום".
אותו תהליך שהאדם היה עובר במקדש הוא צריך לעבור במידה מסוימת הן בישיבה והן בתפילה.
בית המקדש נברא מתרומות, כי העיקר הוא עבודת הלב של האדם. אדם צריך בליבו לשאול ולברר, העיקר הוא עבודת ה' ולא קורבנות ובנין. אם אדם לא מתעורר מתוך רצון שום דבר לא יעזור לו. ולכן בניגוד למצוות כולל אפילו מצוות צדקה, שבהם התוצאה היא העיקר ולכן ניתן "לכפות על הצדקה" והעיקר שלעני יהיה מה לאכול, כאן העיקר הוא התהליך הנפשי והתבוננות האדם, ולכן לא שייך לכפות על בניית המשכן.
וכך כותב הרב נבנצאל:
"שאפשר לומר שאם חלילה לא היה איש מוכן להרים תרומתו - לא היה מקדש בישראל! התנייה יוצאת דופן זו של התורה, בה היא מציבה את איכות הרגשת לבו של עושה המצווה כתנאי המעכב את העשייה אומרת דרשני... ... כאשר האדם מקריב כלאחר יד; כשאין התעוררות בלבו פנימה - אין כל משמעות לקורבן הנשחט! בעבודת הקורבנות הלב אינו עניין צדדי; כוונת הלב אינה תוספת לעבודה, אלא היא היא העבודה, שכן הבורא אינו צריך בהמות אלא את תיקונם של בני האדם: " רחמנא ליבא בעי", וכשאין לב ... אין להקרבת הקורבן כל ערך
הסבר זה כוחו יפה לא רק לעניין הקורבנות בלבד אלא לכלל הציווי על עשיית המשכן ... וכי זקוק ה' חלילה, לאוהל יריעות עיזים, או אפילו לבית אבן מהודר? ... אלקים אינו צריך מקדש - האדם צריך מקדש! כל תכליתו של המקדש על העבודה והניסים שבו, היא לעורר את לב האדם לדביקות בבורא ... נמצא שבלי שיתוף הלב אין כל טעם לבניין המקדש ולעבודת הקורבנות" (הרב אביגדור נבנצל פרשת תרומה שיחה יט)
"דכל ישראל צריכים לעשות את המקדש.. בית קדושה בלבו של אדם.. שעיקר הכוונה היא שהאדם יהיה בבחינת משכן-היינו להיות מכוון לשבתו, שהאלוקות תשכון בנפשו בגילוי.... ואף גם בזמן שבית המקדש קיים זאת הייתה עיקר הכוונה.. דעיקר עניין עשיית המקדש הוא להיות שכינת עוזו בתוך כל אחד ואחד" (ספר המאמרים למוהרי"ץ)
"ושכנתי בתוכם - לא אמר ושכנתי בתוכו אלא בתוכם להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש עצמו שאין בגופו קדושה כי אם מחמת ישראל השוכנים בתוכו כי היכל ה' המה כן כתבו המפרשים" (הרב יששכר איילנבורג- "צידה לדרך" פרשת תרומה)
כל אחד בתוכו צריך משכן ומקדש. צריך ריכוזיות של שכינה וקדושה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם יש לנו משכן בתוכנו? האם יש לנו מקדש בתוכנו? האם אנחנו מרגישים את הקדושה בתוכנו?
לאור זאת נבין מדוע בית המקדש נחרב, "למה לי רוב זבחכם"? כאשר הקריבו קורבנות וראו במעשה את העיקר ולא התבוננו ולא שאלו שאלות, ולא עברו תהליך נפשי, אלא להיפך, הקרבת הקורבנות נתנה הרגשה שהחטא כופר וניתן לחטוא שוב, אז לא היה כלל מטרה למקדש וזה גרם בדיוק להיפך, וממילא זה גרם שבית המקדש ייחרב.
חשוב שב"מקדש מעט" של דורנו-בית מדרש ובית כנסת, לא נעבור תהליך דומה למה שגרם לחורבן בית המקדש, שזה לעשות דברים טכנית ללא נשמה חס ושלום, אלא באמת שנברר לעומק ונתעצם ונגדל ונדבק בבורא.
ממשיך הזוהר ואומר "ואותם שחטאו בעגל, אמרו אלה א-ל-ה-יך ישראל", "אלה" בלי "מי". כוונת הדברים, שבני ישראל כפי שמזכיר הכוזרי, עשו את העגל מתוך רצון להתקשר לבורא באמצעות מתווך כי חשבו שמשה מת וראו בעגל כמקשר בינם לבין הבורא. כמובן שחטאו בכך כי התורה אסרה לעשות פסל, אך כוונתם היתה טובה, ולכן משה שכבר שומע בשמים שחטאו עדיין מוריד את הלוחות כדי לתת להם כי כוונתם לא היתה לעבוד ע"ז. אך כאשר משה ראה את המחולות סביב העגל, הוא הבין שהם בבחינת "אלה" ללא "מי", שהרי מחולות מייצגים שלמות וסיפוק, ואיך הם לא מבררים ושואלים האם עגל זה אכן זה שיהיה מתווך ומקשר לבורא והאם הבורא מסכים לכך? הרי העגל לא יכול להיות מקשר לבורא אם אין הסכמה של הבורא לכך.
השטחיות וחוסר שאלת השאלות גרמו למשה לשבירת הלוחות. הוא הבין (וכך מסביר הנצי"ב) שבני ישראל צריכים כיוון חדש. הלוחות הראשונים שגם הלוחות וגם הכתב היו משמים, סימלו שה' כל הזמן נותן ובני ישראל מקבלים, וכך יש ניסים גלויים ובני ישראל פסיביים ורואים. והפסיביות הזו גרמה לחוסר העמקה, וברגע שהיה משבר (שחשבו שמשה מת) לא היו כלים נכונים לפתור את המשבר, ולכן עשו עגל בניגוד לתורה ואפילו לא בדקו שזה עובד. בני ישראל היו צריכים כיוון חדש-לוחות שונים של "פסל לך"- שבני ישראל יהיה פעילים ואקטיביים. לכן שבירת הלוחות בזמן המחולות מטרתה הכרזה שצריך דרך חדשה שתגרום לתיקון החטא.
הסבר זה של הנצי"ב לשבירת הלוחות לאור דברי הזוהר, גורם לנו להבין שב"מקדש מעט" שלנו חובה עלינו להיות פעילים ואקטיביים. בתפילה-ברגשי הלב, בהתבוננות וחשבון הנפש, ובבית המדרש לשאול שאלות ולברר בכל דבר בלימוד, עיון ובקיאות, תנ"ך ואמונה, ובהתבוננות על החיים וייעודם.
ר' שמעון שקופ בהקדמתו ל"שערי ישר" מביא הסבר נוסף לשבירת הלוחות:
"היתכן שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה ח"ו?! והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם, אך לא לשברם לגמרי. ואח"כ להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות. והנה חז"ל קבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונות... אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל. היינו שהיתה סגולה בהם שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם. וענין זה הרגיש משה רבינו ע"ה שעלול עי"ז להיות חלול הקודש נורא מאד. שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה... ולכן מצא משה רבינו ע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים. היינו דהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים כמו גוף הכתב כמו שמפורש בתורה. והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמ"ש "פסל לך שני לוחות אבנים".... וכיון שהיו מעשה ה' היה עומד לעד. אבל השניות שהיו מעשה אדם אינם מתקיימים רק בתנאים וגדרים.... ועי"ז לא יהיה מצוי כ"כ ענין פחד משה רבינו ע"ה, שלפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה. ואם יפול אח"כ ממדרגתו, לפי ערך זה תשתכח התורה ממנו"
משה רבנו מגלה במעשה העגל שעם ישראל יודעים אמנם תורה אבל לצערו חלקם מחללים שם שמים. משה יודע שאדם עם מידות רעות לא יכול להיות איש תורה. אדם חייב לתקן את מידותיו כדי להיות תלמיד חכם אמיתי. לכן רצה משה רבנו שהלוחות הראשונים ישתברו. הלוחות הראשונים הם מעשה אלוקים ולכן אין שכחה, וזה גורם שישנם אנשים שיודעים הרבה תורה למרות שלא עמלו כי למדו פעם אחת וזוכרים אך מידותיהם מקולקלות. הלוחות האחרונים הם מעשה אדם אז יש שכחה. ועכשיו, שיש שכחה – דרוש עמל התורה. עמל התורה יוצר עידון הנפש, תיקון המידות.
בלוחות ראשונים שלא הייתה שכחה אדם היה יכול היות מושחת לא לעבוד על המידות שלו ועדיין להיות תלמיד חכם עצום. משה רבנו לא רצה את זה – הוא רצה שתהיה התאמה בין עדינות הנפש לבין הגדלות בתורה. אז הוא שובר את הלוחות כדי שבלוחות השניים יהיה עמל, העמל הזה ייצור את תיקון המידות ועדינות הנפש ויכולת לקדש שם שמים, ועל ידי זה לא יחטאו שוב בחטא הדומה לחטא העגל.
אדם שלא רגיש, אדם שאין בו עדינות הנפש – לא יעבור את תהליך העצמה שעליו אנו מדברים.
תפקיד ראשון של משכן ומקדש- העצמה דרך הפנמה. אם המקדש הוא רק אתר תיירות הוא נהרס. בישיבה אנו צריכים לעשות חשבון נפש בסוף זמן חורף. מה קרה בתהליך הנפשי שלנו? מה לוקחים אנו מ"זמן חורף" לחיים? במה הקשר שלנו לבורא התחזק? ובמה הוא עדיין צריך להתחזק? מה התוכנית המדויקת לחיזוק הקשר ל"זמן קיץ"?
התפקיד השני של המשכן והמקדש הוא, להזכיר לעולם ולנו את ייחודו של עם ישראל.
וכך כתוב ב"שמות רבה"
"משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי"
לכאורה צריך להבין את הדמיון בין המשל והנמשל. במשל האבא מתגעגע לביתו ורוצה להיות ליידה ולכן מבקש שיבנו לו קיטון בכל מקום שיהיו, אך בנמשל ה' יכול להיות קשור לתורה גם אם הוא בשמים. אז איך זה מסביר מדוע יש משכן-מקדש? אלא כוונת המדרש, שתפקיד המשכן-מקדש, להודיע לכל העולם ולנו את ייחודו של עם ישראל וארץ ישראל. קבלת התורה ע"י עם ישראל פירושה, עם סגולה-עבדי ה'. וכדי שנזכור תמיד מה תפקידנו וכל העולם יבין שזה תפקידנו, נבנה את המשכן-מקדש.
אם לפי ההסבר הראשון תפקידו להיות זרז לתהליך הנפשי של העצמת האדם, לפי ההסבר השני תפקידו להיות כדגל ותזכורת לייעודנו ותפקידנו.
הסבר זה מחייב אותנו כציבור למצוא את האיזון הנכון בין פתיחות וסגירות, כדי שאכן לא נפסיד את ייחודנו.
תפקיד הישיבה שנחדיר לתוכנו בצורה עמוקה את ייחודנו ותפקידנו, ולחשוב ולהתבונן כיצד זה יבוא לידי ביטוי כל חיינו.
בית מקדש נהרס בארץ ישראל כאשר העם התנהגו כמו הגויים ולא הרגישו וחיו את ייחודם. כל מהותנו כעם וכמדינה לעבוד את הבורא.
התפקיד השלישי למשכן-מקדש הוא, שבית המקדש יהיה מקור של שפע ושכינה שיתחבר לכל עשייה ועשייה.
וכך כתוב במהר"ל:
"כמו שבאדם הלב והמוח עיקר האדם, הלב שממנו החיות והמוח ששם השכל, כך בכלל העולם בית המקדש והתורה עיקר מציאות העולם. וכמו שהלב הוא באמצע האדם וממנו מקבלים חיות ושפע כל האברים, כך בית המקדש באמצע העולם ממנו מקבלים כל הארצות חיות ושפע. וכמו שהמוח שם שכל האדם, כך התורה שכל העולם, נמצא התורה ובית המקדש הם עיקר הנמצאים, ואלו שני דברים הם צמודים ביחד תמיד, כי בית המקדש הוא בארץ והוא שלימות העולם הגשמי, והתורה היא שכלית, ולפיכך על אלו שני דברים אומרים תמיד יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך, לומר שיתן חלקנו בדבר שנחשב מציאות דוקא ולא בדברים בטלים" (המהר"ל- ספר גבורות השם פרק ח)
תפקידו השלישי של בית המקדש- משכן הוא, שכל מה שיהיה בעולם יהיה קשור לקדושה. "בכל דרכיך דעהו". לכן הקדושה יורדת לארץ. האדם חייב לחיות חיים רחבים של תורה ולא חיים כפולים. כל מעשה חייב להיות מחובר לקדושה. מטרת המשכן-מקדש להוריד את הקדושה לארץ והוא מקור החיות והשפע של הקדושה שתתחבר לכל עשיה בארץ.
גם הסבר זה צריך להביא לחשבון נפש בסוף הזמן. האם אכן מצליחים אנו לחיות חיים רחבים של תורה? האם חיינו הם בבחינת "בכל דרכיך דעהו"? מה צריכים אנו לשנות ב"זמן קיץ" כדי להתקדם גם בערוץ זה?
שלשה תפקידים למקדש-משכן: הפנמה (הקדמת הזהר), תזכורת של ייחודנו ותפקידנו (שמות רבה), חיבור כל מעשה בארץ לקדושה (מהר"ל).
כל מטרה ומטרה של המשכן-מקדש, דורש מאיתנו עבודה רבה והתבוננות. עלינו לשאוף לעבור תהליך הפנמה להעצמת הדביקות בבורא, להרגיש בכל רגע את ייחודנו כבני ה', ולחיות חיים מלאי קדושה.
יהי רצון שנזכה כל חיינו להתעלות ולגדול בערוצים אלו, ובכך לקדש שם שמים. אמן כן יהי רצון.
