שאלה שבועית: הידור מצוה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הידור מצוה[1]
במשנה בתחילת פרק לולב הגזול (סוכה כט:) נאמר שלולב היבש פסול. בטעמו של הפסול אומרת הגמ' (שם): 'בשלמא יבש- הדר בעינן וליכא'. מבואר בגמ' שטעם הפסול הוא מדין 'הדר' הקיים בד' מינים.
אולם רש"י על המשנה (שם ד"ה יבש) כותב בטעם הפסול:
יבש - דבעינן מצוה מהודרת, דכתיב (שמות טו) ואנוהו.
שאלה א] הקושי המתעורר בדברי רש"י - לפלא הוא- כיצד הסביר רש"י את טעם הפסול בשונה מהמופיע בגמ'[2]? ומה גרם לו להיזקק לכך?
שאלה ב] הידור מצוה פוסל? - מלבד זאת מדברי רש"י מתבאר ש'הידור מצוה' אינו דין לכתחילאי בלבד, אלא דין המעכב בדיעבד. ולכאורה מפורש בגמ' לא כך:
הגמ' (סוכה יא:) מביאה שנחלקו ר' יהודה וחכמים האם לולב צריך אגד או לא. ומסיקה, שגם לחכמים הסוברים שלולב אין צריך אגד, מכל מקום מצוה לאוגדו משום 'זה א-לי ואנווהו'. הרי שדין 'זה א-לי ואנווהו' יוצר חיוב לכתחילאי, אך אינו מעכב בדיעבד!
ואכן, מכח גמ' זו חולקים תוס' (כט: ד"ה לולב) חולקים על רש"י וסוברים שלולב היבש פסול מדין 'הדר' הנלמד מאתרוג, ולא מחמת דין הידור מצוה ('זה א-לי ואנווהו' שאינו מעכב בדיעבד).
מחלוקת רש"י ותוס' זו- אודות השאלה האם ישנו הידור מצוה הפוסל בדיעבד, מקרבת אותנו להבנה שישנן ב' כוונים בהבנת גדר הידור מצוה: כיוון אחד רואה בהידור מצוה תוספת על גבי עיקר המצוה, וכיוון שני הרואה בהידור מצוה- מסלול נוסף באופן קיום המצוה ולא רק 'תוספת'.
שאלה ג] הידור מצוה במילה ובחנוכה- האם המל ביום חול ולא חתך את ה'ציצין שאינם מעכבין את המילה' צריך/רשאי לחזור ולחותכם או לא? האם המדליק נר חנוכה ללא נרות ההידור ולאחר מכן נזדמנו לו נרות נוספים- יוסיף אותם בשלב זה, או לא?
שאלה ד] ספק כשר אבל מהודר או כשר ולא מהודר- מפורסם הדבר שנשאל רבי חיים מבריסק אודות אדם שיש לפניו שני אתרוגים- האחד מהודר ויפה אף ספק מורכב, והשני כשר בודאות אך אינו מהודר, איזה מהם ייקח ראשון?
תשובה
שתי תפיסות לפנינו בהידור מצוה, אולם עבורן נקדים שתי הלכות ברמב"ם- האחת בהלכות מילה, והאחרת בהלכות חנוכה:
בהלכות מילה (ב, ד) פוסק הרמב"ם:
המל, כל זמן שעוסק במילה – חוזר, בין על ציצין המעכבין, בין על ציצין שאינן מעכבין. פרש – על ציצין המעכבין חוזר, על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר. מל ולא פרע את המילה – כאילו לא מל.
הרי שפסק הרמב"ם, שגם במל ביום חול, אין חוזרים על ציצין שאין מעכבין את המילה. נשאלת השאלה מדוע? מדוע לא נעשה את הידור המצוה גם לאחר תום מעשה המצוה?
נציין, שהרמ"א (יו"ד רסד, ה) פוסק שלא כרמב"ם, ולפיו הלכה זו נאמרה בשבת- אז אין לחזור על 'ציצין שאין מעכבין' מחמת איסורי שבת, אולם המל בחול- על אף שהניח את הסכין מידו, חוזר על 'ציצין שאין מעכבים את המילה'.
בהל' חנוכה (ד, א) בענין דין המהדרין מן המהדרין פוסק הרמב"ם שדין המהדרין מן המהדרין הוא שבעל הבית מדליק כמנין הימים כפול מספר בני הבית. אולם הוא מדליק את כל הנרות:
כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד.
מדוע המהדרין מן המהדרין לפי הרמב"ם מקויים באופן זה? מדוע לא ידליק כל אחד מבני הבית בעצמו?
נציין, שגם בענין זה חולק הרמ"א (או"ח תרעא, ב) ופוסק שכל אחד מבני הבית מדליק בעצמו:
וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק , וכן המנהג פשוט; ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג).
על כרחנו, עולה מדברי הרמב"ם גדר חדש בדין הידור מצוה: ניתן היה להבין שהידור מצוה הינו תוספת על גבי קיום המצוה הבסיסי, אולם ניתן להבין שגדר הידור מצוה הוא- מסלול נוסף, אחר ושונה לקיים את המצוה. ההולך במסלול א' אינו יכול להלך במסלול אחר, קיים הוא את המצוה באופן אחר.
ניתן להמשיל זאת לאדם הרוצה להגיע למקום מסויים- יכול הוא ללכת ברגל, יכול הוא לקחת תחבורה ציבורית, ויכול הוא לסוע במונית.
הנוסע במונית- אינו הולך ברגל 'פלוס', אלא מסלול אחר לחלוטין. כך גם המקיים מצוה בהידור אינו מקיים מצוה 'פלוס', אלא מקיים את המצוה במסלול אחר לחלוטין.
לאור זאת ביאר הגרי"ז בחידושיו על הרמב"ם את ב' ההלכות הנזכרות: הרמב"ם למד שהידור מצוה הינו מסלול אחר באופן קיום המצוה. ועל כן- גם ביום חול המקיים את מצות המילה שלא בדרך הידור והניח את הסכין- סיים את מעשה המצוה במסלול של מצוה ללא הידור (במשל- כבר הגיע ל'יעד' בדרך אחרת), ועל כן אין טעם שיחזור ויוסיף את ההידור- השייך לאופן אחר של קיום המצוה.
ואף יתירה מזאת- אסור לו לעשות כן ולצער את התינוק ולחבול בו לחינם!
מסיבה זו, סבר הרמב"ם שבעל הבית הוא שמדליק את כל הנרות המהדרין- הואיל וההידור הינו אופן אחר של קיום המצוה- הנעשית על ידי בעל הבית.
מסיבה זו, לדעת הרמב"ם לא יהיה טעם להוסיף את נרות המהדרין אחר קיום המצוה, הואיל וכבר הלך ב'מסלול אחר' באופן קיום המצוה.
ובדעת הרמ"א שחלק עליו בב' ההלכות נראה שסבר שהידור מצוה הינו תוספת על קיום המצוה הבסיסי- ולכן יש לו ערך גם כאשר עשה את מעשה המצוה ללא הידור. ומסיבה זו- ניתן לקיים את ההידור גם על ידי יתר בני הבית- זהו תוספת על הקיים ולא אופן אחר של קיום המצוה בידי בעל הבית.
לאור הגדרות אלו ניתן להסביר מחלוקות נוספות בפרטי דיני נר חנוכה:
מאיזה נר מתחילים ביום השני- השו"ע (או"ח תרעו, ה) פוסק, שמהלילה השני של חנוכה ואילך, יתחיל להדליק מהנר ה'חדש' שנוסף באותו יום. אולם הגר"א בהגהותיו סבור שמתחיל בכל יום מן הנר הישן. אפשר, ששורש מחלוקתם הוא בהנ"ל- בעוד שהשו"ע ראה בתוספת ההידור חלק ממעשה המצוה, אלא שקיום מצוה עם הידור היא 'מסלול אחר של קיום המצוה. ולכן סבר שיתחיל מנרות ההידור. אולם הגר"א למד שההידור הינו תוסף על מעשה המצוה הבסיסי, ולכן סבר שעל האדם להתחיל את הדלקתו בקיום המצוה הבסיסי ורק לאחר מכן לעבור להידור.
עני הנוטל מהצדקה יטול עבור נרות ההידור- הלכה היא שאפילו עני חייב בנר חנוכה ועליו למכור כסותו עבור זה. דעת המשנה ברורה (תרעא ס"ק ג) שחובה זו היא רק עבור נר אחד בכל יום, אולם האור שמח (חנוכה ד, יב) סבור בדעת הרמב"ם, שנכון הדבר גם ביחס לנרות ההידור. אפשר, שגם שורש מחלוקתם הוא בשאלה כיצד לראות את הידור המצוה, האם רק כתוסף (משנה ברורה), או כחלק ממעשה המצוה במסלול ה'מהדרין'.
ביאור דברי רש"י- לאור הסברו של הגרי"ז בדברי הרמב"ם, נשוב לדבריו של רש"י. אפשר, שרש"י למד כהבנתו של הרמב"ם בגדר 'הידור מצוה', ש'הידור המצוה' הוא מסלול נפרד באופן קיום המצוה. ולאור זאת למד שתתכנה מצוות אותן ישנה חובה לקיים ב'מסלול המהודר'.
רש"י (לו: ד"ה אלא לרב) מגדיר את מצוה לולב כמצוה ש'מזכיר שם שמים עליה' כנימוק לצורך בהידור, ובלשונו:
אלא לרב - דאמר אין זה הדר - קשיא דר' חנינא, דהא אפילו בשני נמי לרב לא נפיק, דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו, כדאמר בריש פירקין: יבש פסול, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני.
מסיבה זו, סבר רש"י שבעיקר מצוה זו ישנו צורך ללכת במסלול ההידור לעיכובא! אכן תוס' סברו שגדר ההידור הינו 'תוסף' על המצוה הקיימת, ולכן סברו שלעולם ההידור אינו מעכב את המצוה.
במעשה בשני אתרוגים שבא לפני רבי חיים מבריסק, סבר ר' חיים שיש לקחת את האתרוג המהודר שכשרותו מוטלת בספק ורק לאחר מכן את האתרוג הכשר שאינו מהודר. וזאת לאור ההגדרה שנאמרה בשיטת הרמב"ם וההלכה שיצא ממנה. נטילת האתרוג הכשר שאינו מהודר תחילה- תסיים את מעשה המצוה, ולנטילת המהודר לאחר מכן לא תהיה כל משמעות.
ולכן יש להקדים תחילה את נטילת המהודר, ורק לאחר מכן ליטול את הכשר (מעשה שיועיל בכל מקרה- שהרי על הצד שהמהודר לא היה כשר, לא נטל כלל את הלולב קודם לכן ועתה נוטל את הלולב ויוצא ידי חובת המצוה).
יישוב דברי רש"י עם הסוגיא- כיצד ביאר רש"י אחרת מהמופיע בסוגיית הגמ' בדף יא שהידור מצוה אינו מעכב? אפשר שרש"י למד שהשאלה האם הידור מצוה מעכב או לא נתונה במחלוקת אמוראים. ואמנם יש אמוראים שסברו שהידור מצוה אינו מעכב, אולם ישנו אמורא שחולק וסובר שהידור מצוה מעכב.
היכן מצינו אמורא שחולק? בגמ' בגיטין כ. נאמר:
אמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אין השם מן המובחר אמר רב אחא בר יעקב דילמא לא היא עד כאן לא קאמרי רבנן התם דבעינא 'זה א-לי ואנוהו' וליכא אבל הכא לא.
חילוקו של ר' אחא בר יעקב יכול להיות נכון אם נניח שההלכה של 'זה א-לי ואנווהו' היא לעיכובא! הרי לנו אמורא שסבר שהלכה זו היא לעיכובא. ר' חסדא שתלה את הדבר במחלוקתם של ר' יהודה וחכמים, סבר ש'זה א-לי ואנווהו' אינו לעיכובא.
בגמ' (סוכה לו:) נאמר:
אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר איני והא ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה ולר' חנינא קשיא מתני' בשלמא מתני' לר' חנינא ל"ק גכאן ביו"ט ראשון כאן ביו"ט שני אלא לרב קשיא אמר לך רב דשאני עכברים דמאיסי א"ד אמר רב זה הדר דהא ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה ולרבי חנינא קשיא מתניתין ל"ק כאן ביו"ט ראשון כאן ביו"ט שני:
אם נאמר שרב חנינא אכל את האתרוג ביום השני ולמרות שהיה חסר יצא, ופסול חסר נלמד מ'הדר', נמצא שפסול הדר הינו יום אחד בלבד. אכן, דבר זה נסתר לכאורה מדברי המשנה שאמרה שלולב היבש פסול כל שבעה, ובטעם הפסול ביארה הגמ' שהוא מדין 'הדר', הרי שפסול הדר קיים גם בשאר הימים?
הראשונים כבר הרגישו בשאלה זו (עי' ריטב"א ועוד). אפשר, שרש"י ביאר את המשנה על פי דעתו של ר' חנינא שפסול הדר הינו יום אחד בלבד, ועל כרחנו אם כן לבאר לפיו את פסול 'יבש' מדין אחר- מדין 'זה א-לי ואנווהו'.
מדוע לחלק בין הפסולים? מדוע זה פסול כל ז' וזה פסול יום אחד? אפשר שפסולים של 'דין' נוהגים יום אחד, אולם פסולים של 'הגדרה' (היינו, שבעקבות הפסול הלולב אינו לולב כלל), נכונים כל שבעה. שהרי כל שזעה מצווים אנו ליטול לולב).
[1] השיעור הועבר לע"נ דוד יצחק בן יעקב אביה של אשתי: היה עובד ה' כפשוטו , אספר סיפור אחד אודותיו: חמי היה קבלן ומכר דירות. באחד המבנים ששיווק, הלוקח הראשון שבא לרכוש דירה היה 'שלומפר'. השותפים אמרו לו שלא כדאי למכור לאותו אדם דירה, הואיל ואף אחד לא ירצה לקנות דירה בפרוייקט יחד עם אדם כזה. אולם הוא, על אף שידע שמחינה הלכתית רשאי לסרב למכור לו, מכל מקום לא רצה לפגוע כך ביהודי, ועל כן מכר לו את הדירה (לאחר מכן ב"ה כל הדירות נמכרו), איזו גדלות!
[2] כשישנו קושי על אחד הראשונים מגמ' יכולים אנו ללכת בב' כוונים (וכך נעשה אי"ה בשיעור שלפנינו): או לומר שהדבר נתון במחלוקת אמוראים, והגמ' הלכה כאמורא אחד והראשון פירש על פי דרכו של האמורא האחר. או לנסות ולהבין את סוגיית הגמ' באופן אחר.
