שיחה לפרשת תרומה - הפנמת לימוד התורה וערכיה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
כל בחור המגיע לישיבה, מגיע מתוך רצון להפנים את לימוד התורה. לא קל לממש שאיפה זו. לרכוש ידיעה זה קל, אך הרבה יותר קשה זה להפנים. מאידך, אם בחור ירכוש ידיעה בלי להפנימה, לימוד התורה לא יישאר בו לאורך החיים, ולכן תהליך ההפנמה הוא חשוב. השאיפה שכל בחור יפנים לתוכו את לימוד התורה, שהוא והתורה יהיו אחד.
מהם התנאים והדרכים להגיע לתהליך ההפנמה? תשובה לשאלה זו אבקש ללמוד מפרשת הקמת המשכן-תרומה. במשכן ובמקדש העיקר היה ההפנמה, שאדם יפנים את השכינה השוכנת במשכן לתוכו. זוהי גם הכפרה. החטא נבע מחוסר קדושה ודביקות, ולכן התיקון הוא בהפנמת קדושה ודביקות.
לאור זאת נוכל ללמוד מתהליך הקמת המשכן את האתגר הניצב בפנינו: הפנמת התורה.
ה' החריב את בית המקדש, כי באו לבית המקדש ולא הפנימו. אין לה' צורך בקרבנות ובבניין, אלא רצונו שהאדם יפנים, ולכן כאשר זה לא קורה אין מטרה למשכן ולמקדש.
כותב המדרש:
"אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש" (מדרש פרשה ל"ג)
המקדש- המשכן, נובע מכך שעם ישראל מקבל את התורה, ואם הוא מקבל את התורה אזי הוא מקבל את הקב"ה. הקב"ה צריך להיות בתוך עם ישראל כי התורה ניתנה לעם ישראל, ולכן צריך השראת שכינה, כי הקב"ה לא יכול להיות בלי תורה.
בחור לא יכול לצמוח בישיבה אם הוא לא מבין שתורת ה' היא דבר ה' , כי התורה והקב"ה הם אחד. התנאי הראשון לדעתי לצמיחת בחור בישיבה ולתהליך ההפנמה, היא להבין שלימוד תורה אינו כלימוד כל מקצוע אחר=יידע. לימוד תורה זה חיבור לריבונו של עולם. אדם הלומד תורה, שומע את דבר ה' בלימודו.
היות ולימוד תורה הוא דיבור עם ה', יש דינים איך ללמוד תורה, מה ללבוש בגדרי צניעות, היכן מותר לעסוק בתורה, כי מקום הלימוד הוא מקום השכינה.
התנאי הראשון לצמיחה בישיבה היא ההכרה-ההבנה השכלית. מי שלא מבין, גם אם הוא לומד, לא יגיע לתהליך של הפנמה, כי בלי הבנה אין עמל. הבחור יכול לרכוש את ההבנה בחשיבות לימוד התורה, הן משיחות רבותיו והן בלימוד ספרים העוסקים בכך: מהר"ל, נפש החיים, עלי שור, ועוד.
עמל הוא כמובן התנאי והדרך השניה להגיע לתהליך ההפנמה. עמל דורש רבות, ובלי הבנה שכלית והזדהות עם ערך לימוד התורה, לא יוכל האדם לעמול. לא רק עמל דרוש, אלא גם התנתקות מעיסוקים רבים, וזו הדרך השלישית-ההתנתקות. קשה לבחור להתנתק אם אינו מבין את חשיבות לימוד התורה.
הבאנו שלשה תנאים כדי שהמהלך יתרחש: הבנה שכלית, הזדהות ורצון, עמל התורה, והתנתקות מעיסוקים אחרים. (כדאי לציין שאין הכוונה להתנתקות לכל החיים, אך בשנים בישיבה יש צורך בהתנתקות מעיסוקים אחרים כדי שתהליך ההפנמה יצליח, ואז ניתן לפתוח ולעסוק בדברים נוספים לפי הצורך).
אחד מהדברים המרכזים בישיבה צריך להיות הפנמה של הלימוד. ישיבה היא מקדש מעט. האינטנסיביות האינטנסיביות בישיבה צריכה להיות דומה לאינטנסיביות במקדש.
כותב המלבי"ם:
"ויקחו לי תרומה. התנה כמה פרטים: א) לא אמר ויתנו לי תרומה, שאז היה מצוות וחיוב על כל אחד ליתן, וה' רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חפשי לא ע"י שום הכרח, ואם היה הצווי שיתנו, היו נותנים בהכרח ע"י הצווי, לכן באר שאינו מצוה שיתנו רק שימנו גבאים לקבל ממי שירצה ליתן. ב) לי לשמי, שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו או על מנת לקבל פרס וכדומה רק לשם ה' בלבד" (מלבי"ם שמות פרק כה פסוק ב)
תנאי להפנמה הוא שיבוא מתוככי הבחור, התנדבותי, רצוני. זה לעומת דין הגמרא שכופים על הצדקה. מדוע לא כופים על נתינה למשכן וכופים על הצדקה? כי בצדקה העיקר הוא התוצאה, העיקר שיגיע לעני, ואילו במשכן אין שום עניין בתוצאה, יש עניין בתהליך. אם עם ישראל לא היה תורם, המשכן לא היה קם, כי כל מטרת המשכן זה הפנמה, והפנמה לא יכולה להיעשות בכפייה. הפנמה חייבת לבוא מתוך התנדבות, מתוך רצון. העשייה מתוך רוח ההתנדבות היא הדרך הרביעית להעצמת תהליך ההפנמה.
אני מציע שבחורים יקבלו עליהם בכל ראש חודש לפחות שתי קבלות שאינן קשורות לדרישות מצד הישיבה, אלא משהו מתוכם,מתוך רצונותיהם הם עצמם. זה יכול להיות קשר עם אדם בודד, נסיעה לחולה ביום שישי, ועוד ועוד. הפנמה לא נעשית ע"י כפייה ודרישות ישיבתיות. גם בישיבה יש אפשרות ליישם קבלות אלו, עזרה למי שלא הבין שיעור, או עזרה לבחור שקשה לו, ועוד.
מוסיף המלבי"ם ואומר שיש עוד תנאי בתרומה , שלא יהיה בתרומתו שום כוונה חיצונית אלא לשם ה' בלבד. לא לכבוד, לא בגלל לחץ חברתי, אלא לשם ה' בלבד.
כותב הרב אליהו לופיאן:
"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כ"ה ב') פירש"י ז"ל ויקחו לי לשמי, וכן מאי דכתיב להלן ועשו לי מקדש לי לשמי. הנה בכל המצות כולן לא כתוב בתורה שהיא דוקא לשמה ואדרבה כבר אחז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ומה טעם שבכאן נאמר במפורש לי לשמי. אבל התשובה היא כי אמנם בכל עשיית מצוה אין השלא לשמה מגרע בעצם חיוב עשייתה, וגם דרגת חשיבות המצוה אינה נגרעת במאומה אפילו לגבי מצות אחרות שנעשות לשמה בתכלית, אבל בנין המקדש כל תכליתו הוא שיהיה שם השראת השכינה, כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, לכן בשלא לשמה אף שעצם מעשה מצות בנין המקדש נעשית כהלכתה, ולא נגרע מערכה כלום, מכל מקום להשראת השכינה שם צריך שתהיה מחשבה נכונה לשמה" (לב אליהו-מתוך חכמת המוסר ח"ג עמ' כ)
בחור בישיבה צריך לקבל את דבר ה'. בחור לא נמצא בישיבה בדיעבד, הוא לא נמצא בגלל לחץ חברתי. כשתרמו למשכן זה לא היה מתוך מחשבה חיצונית ככבוד וכיו"ב, זה היה לשם ה'. ההכרה, ההבנה, עשיה לשם ה', העמל, ההתנתקות מהחומר, כל אלו יוצרים את ההפנמה.
כל בחור חייב לעמול בתורה כדי להיות מחובר לה'. התנאי השני במלבי"ם מחזיר אותנו לתנאי הראשון שהבאנו-שתהיה הבנה שכלית ברורה והזדהות: מדוע אנו רוצים להפנים את התורה. אם הסיבות אינן אמיתיות ולשם קידוש ה', תהליך ההפנמה לא יקרה.
ראוי לציין, שלמרות חשיבות הנדיבות כפי שכותב המלבי"ם, חלק מהתרומות למשכן היו חובה. מחצית השקל , שקלים לקורבנות ציבור, היו בגדר חובה. לעומת אלו, בניית המשכן מחומרים אחרים היה רשות. החובה יוצרת יציבות, והנדבה יוצרת חיבור.
דבר דומה קורה בטקס הנישואין. הנישואין בנויים על קשר, על אהבה, על רצון, ופתאום באמצע החופה קוראים את הכתובה, כשכל הכתובה הוא מסמך ממוני מחייב לחלוטין. מדוע ההפסקה הזו? הרי זה לכאורה מפריע? אלא זה בא ללמדנו שנישואין בנויים על ידידות ועל אהבה אבל גם על מחויבות כפי שהסברנו קודם, כדי ליצור בנישואין יציבות וקשר.
גם בישיבה חייבים לשלב שני כוחות אלו. מחד סדרי ודרישות הישיבה כחובה כדי ליצור מבנה ויציבות ועמל רב, וכן תוספת אישית התנדבותית לכל בחור כדי ליצור התחברות.
כותב הרב עמיטל:
"מחצית השקל לאדנים - תרומת חובה, מחצית השקל של קרבנות הציבור - תרומת חובה, ותרומה של שאר החומרים הדרושים לבניין המשכן - נדבה ללא שיעור קבוע... ההיגיון נותן שהציווי על מחצית השקל (תרומת חובה) קדם לקריאה אל בני ישראל לנדב חומרים מרצונם. אלמנט הכפייה הכרחי לבניית המשכן. אילו הקריאה להתנדב הייתה קודמת לציווי, בני ישראל היו מביאים את כל מה שדרוש לבניין המשכן, ומחסלים בכך את הצורך בציווי" (הרב יהודה עמיטל– בית המדרש הוירטואלי – "תרומת החובה")
צריך להיות איזון בין נדיבות לבין מחוייבות, וזו הדרך לקבל את "תורה דיליה" . המחויבות מצד אחד יוצרת את היציבות, ומצד שני ההתנדבות יוצרת את הקשר. מצד אחד הישיבה דורשת מהבחורים, אך מצד שני חשוב הקבלות האישיות של כל בחור ובחור כדי ליצור הפנמה – מי שלא מפנים לא נבנה. זה המפתח של הישיבה.
אני זוכה להיפגש עם בוגרים בין שבוע לשבועיים, ואני שומע כמעט את אותו משפט מהם "הלוואי שיכולתי לחזור לישיבה לעוד שנה, אם רק הייתי יכול עוד פעם לעזוב הכל ולשקוע בעולם שכולו טוב" ואז הבוגרים מוסרים מסר לבחורי הישיבה " הרב, תגיד לחבר'ה בשמנו שעכשיו זה הזמן שינצלו, כי אחר כך זה לא יחזור".
הלוואי ונזכה להגיע ל"תורה דיליה" ובעוצמה, ואז אי"ה זה יישאר איתנו לנצח.
