שיחת רה,י לפרת כי תצא - "אלקי- נשמה שנתת בי"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
"אלקי- נשמה שנתת בי" (מן התפילה)
אחת מטרות הישיבה היא שע"י לימוד התורה החלק אלוק ממעל יגדל. התנאי הראשון שתהליך זה יקרה הוא עמלות בתורה. חובה לעמול בתורה כדי שחלק אלוק ממעל יגדל ואם לא שקועים בתורה חלק אלוק ממעל לא יגדל.
עמלות בתורה כוללת להיות שקוע מאד בלימוד ולא להיות שקוע בעניינים אחרים, וכן שלימוד התורה יהיה עמוק ברור ונהיר, וכן סיכום כל סוגיה וסוגיה.
היום בשיחה ברצוני לברר מהם התנאים הנוספים כדי שתהליך זה של הגדלת חלק אלוק ממעל יקרה.
כותב הרמב"ן:
"התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות - שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות" (רמב"ן ויקרא יט ב)
כדי להיות קדוש האוכל המותר צריך להיות במינון נמוך, כי אם כח התאווה יתגבר באדם הוא לא יוכל להיות רוחני-קדוש. מותר לעיתים לאכול אוכל טעים אך אסור שזה יהיה מרכז חיינו. מרכז חיינו צריך להיות לימוד תורה ועשיית חסד עם עם ישראל המביא שמחה לאדם. השמחה והסיפוק לאדם צריכים לבוא מקיום שליחותנו בעולם. אוכל צריך לאוכלו אך שלא יתפוס מקום מרכזי באדם.
כתוב:
"כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ" (דברים פרק יב פסוקים כ,כב)
מה כוונת הדברים? מדוע כאשר אוכלים בשר או עוף אנו צריכים להתייחס אליהם כצבי וכאייל?
כותב כלי יקר:
הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו' כאשר צויתיך. לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה וז"ש אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו.... למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה הזאת.ביאור הדבר הוא, שאם ירגיל האדם את עצמו לאכול מן הבהמות המצויין אתו בבית שור או כשב או עז אז כל היום יתאוה תאוה וירגיל עצמו באכילתו דבר יום ביומו, אבל אם לא יאכל עד אשר יצוד ביערות ובמדברות ציד חיה או עוף שיש לו סכנה וטורח גדול לצודם אז תשקוט תאותו כי אין האכילה שוה בגודל הצער והטורח.....לכך נאמר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו. ר"ל אך בתנאי זה שלא יהיה מורגל בו ויאכלו כאשר יאכל את הצבי ואת האיל שמסתמא אינו מורגל בהם כי חיות הנה והם מחוסרי צידה ומחמת הטורח הוא ממעט באכילתם כך יאכל אפילו סתם בשר" (כלי יקר דברים פרק יב פסוק כ)
כלומר התורה אמנם מתירה לנו לאכול בשר אך יחד עם זאת היא רוצה שנתמודד עם תאוות האכילה ונמגר תאווה זו, ולכן היא מתירה לנו לאכול את הבשר כצבי וכאיל, כי צבי ואייל לא אוכלים בכל יום כי הם יקרים וצריך להסתכן לצודם. ולכן גם בשר פרה צריך לאכול במינון כצבי ואייל (מידי פעם בלבד) כדי שהאדם לא ייהפך ע"י אכילת הבשר להיות בעל תאווה. לכן התנאי שתהליך הגדלת החלק אלוק ממעל הוא ע"י הקטנת התאוות שבאדם.
אסור שהבילויים והתענוגות גם אם הם כשרים יהיו במרכז חיינו וזה מה שישמח אותנו. הם צריכים להיות כמסגרת לתמונה ולא התמונה עצמה.
בפרשתנו יש דוגמא לאדם שהתאוות ממלאות את אישיותו, וזה בן סורה ומורה. כל מה שמעניין אותו זה גשמיות והוא מנותק לגמרי מבורא עולם ורוחניות.
כותבת הגמ':
"רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה, יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב " (תלמוד בבלי מס' סנהדרין ע.)
כתוב במדרש:
"אמר רבי סימון: קפצו מלאכי השרת לקטרגו. אמרו לפניו, רבון העולמים, אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?! אמר להם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם, איני חב את האדם אלא בשעתו״ (בראשית רבה, נג, יד)
שואל המהר"ל, מדוע בן סורר ומורה נידון על שם סופו ואילו ישמעאל אינו נידון על שם סופו? מדוע בישמעאל אין הסתכלות על העתיד ואילו בבן סורר ומורה יש הסתכלות על העתיד?
תשובה: ישמעאל התפלל אל ה', כמו שכתוב:
"וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת קוֹל הַנַּעַר" (בראשית פרק כא פסוק יז)
ומה היתה תפילתו?
"אלקי אברהם אבי, יש לפניך תוצאות מים. קח את נפשי ממני, ואל אמות בצמא" (פרקי דר' אליעזר, כט)
אתה בורא עולם ואתה תחליט מתי אמות, אנא תהרוג אותי מהר שלא אסבול. כך מתפלל ישמעאל. ישמעאל מתפלל ורואה את ה' כמנהיג העולם. לכן ה' עונה לו. ולמרות שהוא מתפלל שה' ימית אותו מוקדם ככל הניתן, ה' מחייה אותו כי עיקר התפילה אינה הבקשה אלא ההבנה ש"שהכל ממך ובשבילך". ולכן ה' לא המית אותו ונתן לו אפשרות של דביקות ותשובה. בן סורר ומורה הוא מנותק מה' לגמרי ולכן דינו למות על שם סופו.
כותב הרב קוטלר:
"ונראה, דנידון ע"ש סופו אין הכוונה דנידון עבור המעשים שעתיד לעשות, אלא הביאור דבאמת נידון על מה שהוא עכשיו, וזה גופא עוצם החטא מה שהעמיד עצמו במצב כזה, ומרגיל את עצמו בהרגל שיצטרך ללסטם את הבריות, דמאחר דעיקרו למלאות תאוותו אפילו לעבור על ד"ת - ממילא עומד במצב שיהיו מעשיו רעים ומגונים עד שיגיע לרציחה, וזה גופא שמרגיל עצמו בכך לילך מדחי אל דחי הוא חטא גדול מאד, וכבר עכשיו מונח בו כל מצבו הרוחני שלבסוף, כיון שזהו הכנתו וחינוכו וע"ז מתחייב החמורה שבמיתות......דהתם באמת היה באותה שעה צדיק או צדיק בדינו, אלא שכלפי הטענה שלא יצילו אותו בשביל שעתידים בניו להמית את ישראל בצמא ע"ז נאמר באשר הוא שם, אבל בבן סורר ומורה חייב באמת ג"כ על מה שהוא עכשיו" (משנת רבי אהרן פר' כי תצא)
התאוות מרחיקות את האדם מהבורא.
כתוב במדרש:
"הגר התפללה כמטחת דברים כלפי מעלה אמרה: 'אתמול אמרת לי: הרבה ארבה את זרעך וגו', ועכשיו הוא מת בצמא?!" (בראשית רבה, נג)
הגר מתפללת כעורכת דין והיא מתלוננת. לכן ה' לא עונה לה ועונה לישמעאל. אי אפשר לבוא לה' בתלונות שהוא לא צודק שהרי איננו יכולים כלל להבין את ה' ולכן ה' לא מקבל את תפילת הגר.
המהר"ל מביא הסבר נוסף להבדל בין ישמעאל לבן סורר ומורה.
כותב המהר"ל:
"ואין דומה עונש בית דין של מעלה לבית דין של מטה, דבית דין של מטה מכריחין לקיים המצוה (כתובות פו.), ובית דין של מעלה נותנין רשות" (המהר"ל-גור אריה דברים פרק כא פסוק יח)
ישמעאל זו החלטה של בורא עולם ובן סורר מורה זו החלטה של ב"ד. ב"ד הולך לפי הפרקטיקה ורוב הסיכויים שבן סורר ומורה ירצח ולא יחזור בתשובה. אז הורגים אותו כדי שיהיה לו עולם הבא. הקב"ה הולך לפי האמת הטהורה ודן את האדם לפי איך שהוא עכשיו, ולכן לישמעאל מגיע לחיות.
וכותב עוד המהר"ל:
"ואל יתמה האדם מאיזה טעם יועיל התשובה אחר שכבר חטא, והרי בב"ד של מטה אחר שעשה חטא שחייב מיתה אף שאנו יודעים שכבר שב בתשובה אינו פטור מן המיתה. ודבר זה מפני כי אין ב"ד של מעלה וב"ד של מטה שוים, כי בית דין של מעלה כמו שתחת ידם הרע שדנין על הרע כך דנין על הטוב ג"כ, ומפני כך אם האדם כבר עשה תשובה ותקן את מעשיו נדון לזכות בב"ד של מעלה, שכשם שהדין לרע תחת ידם כך מעשים הטובים דנין עליו, אבל ב"ד שלמטה אין משגיחין על זה ודנין את האדם על הרע בלבד" (מהר"ל נתיב התשובה פרק ב)
כל המהלך של תשובה בחודש באלול, עשרת ימי תשובה, קיימת רק בבית דין של מעלה ולא בבית דין של מטה. אדם החייב מיתת בי"ד ייהרג. בי"ד של מטה לא מתחשב בתשובה כי תשובה תלויה בלב. רק הקב"ה יכול לדעת אם עשית תשובה. בבית דין של מטה אי אפשר לדעת את זה.
תנאי נוסף להגדלת החלק אלוק ממעל הוא ההבנה שחטא הוא "רעל" המקטין את החלק אלוק ממעל.
כתוב בפרשתנו:
"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְקֹוָק גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק עַד עוֹלָם... וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר.. לְקַלְלֶךָּ: לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם: לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.. דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" ( דברים פרק כג פסוקים ד-ח)
המצרים זורקים את הילדים ליאור ולמרות זאת "דור שלישי יבוא להם". לעומת זאת מואב מחטיאים את עם ישראל ולאור זאת "גם דור עשירי לא יבא להם".
כותב רש"י:
"הא למדת שהמחטיא לאדם- קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעול הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא" (רש"י שם)
המחטיאו קשה יותר מן ההורגו, כי רוחניות חשובה יותר מגשמיות, ולכן המצרים עד דור שלישי אסורים ומואב עד עולם.
כדי שתהליך חלק אלוק ממעל יקרה, צריך שהאדם יבין שחטא הוא כרעל ומקטין את החלק אלוק ממעל (חמור יותר מהתאוות שעוצרת את התהליך אך לא מקטינות אותו).
מצוות מגדילות את חלק אלוק ממעל.
הידיעה השכלית חשובה מאד מאד כדי שתהליך חלק אלוק יקרה.
אם נסכם, ישנם מספר תנאים שחלק אלוק ממעל יגדל ע"י לימוד התורה:
א.שהלימוד תורה יהיה בשקיעות עצומה בעמל ובהתמדה ובשמחה.
ב.לא להיות עסוקים בתאוות, ושהעיסוק בנושאים אלו יהיה במינון קטן מאד. אם המינון לא יהיה קטן החלק אלוק ממעל לא יגדל.
ג. ידיעה והבנה שהחטא מקטין את החלק אלוק ממעל והמצוות ולימוד התורה מגדילות חלק זה.
יה"ר שאכן נזכה ע"י לימוד התורה בעמלות להידבק בבורא העולם. אמן כן יהי רצון.
