שיחה לפרשת קרח - כשהרגש מוביל את הדרך
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
מוקדם לסכם מלחמה חשובה זו ולהבין את מהלכי ה', אך הנני מבקש לשתף את הציבור במחשבותיי ורגשותיי.
כתוב בילקוט שמעוני תר"ד:
"אילו היה יודע ראובן שהכתוב מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפו היה מטעינו ומוליכו אצל אביו, אילו היה יודע אהרן שהכתוב מכתיבו וראך ושמח בלבו בתופים ובמחולות היה יוצא, אילו היה יודע בועז שהכתוב מכתיבו ויצבט לה קלי עגלים פטומות היה מאכילה"
מה כוונת הדברים? מה זה משנה אם "הכתוב מכתבו", מדוע יש הבדל אם כתוב בתורה או לא? מדוע אם היו יודעים ראובן אהרן ובועז שמעשיהם יהיו כתובים בתורה הם היום פועלים ביתר שאת?
אלא שבתורה כתובים רק מעשים שיש להם השפעה לדורות. בתורה לא כתובים מעשים מקומיים (מה אכל אברהם ארוחת בוקר).
כאשר ראובן אהרן ובועז עשו את מעשיהם, הם עשו זאת מתוך הבנה שזהו רצון ה' וכך נכון לעשות, אך לא הייתה להם הראייה הרחבה שמעשיהם ישנו את ההיסטוריה של עם ישראל.
הצלת יוסף גורמת לכל עם ישראל לרדת למצרים ולהיות עבדים. הכתרת משה כמנהיג גורמת ליציאת מצרים וקבלת התורה, ולכן מעשיהם כתובים בתורה.
המלחמה "עם כלביא" שינתה את ההיסטוריה של עם ישראל והכל בזכות בורא העולם. ראש הממשלה דיבר שנים על האיום האיראני והמלחמה הסירה איום זה אז יש לה השפעה לדורות ודורש הודיה גדולה, וכל אי הנוחות הזמנית שהיתה לנו מתגמדת. זו מלחמה עם השפעה לדורות וצריך להודות לה'.
ההבדל בן מקומי ומשמעותי לדורות צריך להנחות אותנו כל חיינו. אסור לאדם להיות מדוכא וירוד מזג אם יש בעיה מקומית.
בחור בן חו"ל אמר לי שהוא בדיכאון היות והוא תכנן שבוע להיות בקשר עם אחותו וכאשר יחזור לחו"ל אחותו תהיה במחנה קיץ. שאלתי אותו אם עוד חמש שנים העובדה שהוא לא היה שבוע עם אחותו תהיה לכך משמעות, וכאשר הוא אמר לי שכלל לא אז אמרתי לו שחשיבה זו שזו רק בעיה מקומית בלי השפעות ארוכות טווח צריך להנחות אותו וממילא לא להיות בגלל זה בדיכאון.
כך לגבי כיבוד הורים. כאשר ההורים דורשים דבר שאינו נראה לבן והוא מקומי (כגון: לקחת סוודר בערב) ואין לזה השפעה לדורות, אזי הבן כלל לא צריך לנסות לשנות בקשתם. כאשר מדובר בנושא שיש לו השפעה לדורות (כגון: היכן לגור, עם מי להתחתן, כמה שנים להיות בישיבה) אז זה חשוב לדבר ולהסביר דעת הבן מתוך כבוד גדול ותקשורת נכונה.
כאשר יוצאים למלחמה תוקעים בחצוצרות, ככתוב:
"וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אלקיכם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אלקיכם אֲנִי ה' אלקיכם" (במדבר פרק י פסוקים ט-י).
ישנם ארבעה הסברים מה משמעות התקיעה בחצוצרות.
הרמב"ן כותב:
"שדרשו בספרי ולעבדו זה התלמוד דבר אחר זו תפלה - אסמכתא היא, או לומר: שמכלל העבודה, שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם", והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה" (השגות הרמב"ן לספר המצוות עשה ה)
כלומר מטרת תקיעת החצוצרות היא תפילה ובקשה מאת ה' להצלחה במלחמה. מכאן לומד הרמב"ן שבשעת צרה תפילה היא מדאורייתא.
ספר החינוך כותב:
"משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה" (ספר החינוך מצוה שפד)
מטרת תקיעת החצוצרות היא מיקוד המחשבות. ובספרי חסידות מסבירים שמיקוד המחשבות הוא דווקא ע"י החצוצרה ולא על ידי השופר, כדי לטעת במיקוד המחשבות את התקווה השמחה והביטחון בה' דווקא בשעת יציאה למלחמה.
מי שמתבונן במלחמה זו ורואה את הניסים הרבים שגרמו להצלחתה מבין מהי אהבת ה' לעמו ישראל.
יתירה מכך, במלחמה זו רואים את המהלך האלוקי לאור כל השנה וחצי האחרונים.
מלחמת שמחת תורה גרמה הן לאנשי המדינה והן לעם כולו להבין שתפקידנו אינו רק להתגונן אלא לתקוף ולבער את הרע מהעולם כדי שעם ישראל יוכל להיות בארצו ולהקים בה "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
כותב הרב קוק:
"וכשם שאנו מתהלכים עם חוקי הטבע בהתאמה לדבר ה' ואור תורתו, כן אנו מתהלכים עם חוקי הטכניקה, וחייבים אנו ללכת בהם גם כן בהתאמה עם חוקי התורה ויפעת אורה. ונמצא שיש לנו יהדות טבעית ויהדות טכנית, היהדות הטבעית מובעת היא בתקיעת השופר הכלי הטבעי, אמנם היהדות הטכנית היא מובעת בתקיעת החצוצרות כלי המעשה המתוקן במפעלו של האדם, באומנתו הטכנית. השאיפה האמיצה שלנו היא להרים קרן בשני חלקי היהדות הללו הטבעית והטכנית... ובחצוצרות וקול שופר נריע לפני המלך ד' בבית נכון ונשא. ונלמד את עצמנו ואת כל עמי הארץ אשר יראו כי שם ד' נקרא עלינו, כי הטכניקה האנושית נוצרה כדי לשמש את העולם ואת החיים הנועדים על פי דבר ה' להיות חיים תמימים וטהורים כאשר עשה אלקים את האדם ישר והיא צריכה לא לבלע ולהשחית אלא להעשות טפל לקיומו של העולם בטהרת טבעו הבריא והרענן על פי מהלך חוקי הטבע אשר ברא אלקים חיים ומלך עולם להחיות בהם את בריותיו. ונזכור גם וביחוד אז בימי גדולתנו ופארנו כי השופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. ואשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכו" (מאמרי הראי"ה)
לדעת הרב קוק במלחמה משתמשים רבות באמצעים טכנולוגים, וחשוב להדגיש שעצם היכולות לייצר אמצעים אלו הן מה', ולכן לוקחים דווקא חצוצרה שיד אדם בו (בניגוד לשופר) כדי להדגיש שלא כוחי ועוצם יד עשו לי את החיל הזה אלא הכל ממנו יתברך.
הספורנו כותב:
"עשה לך שתי חצוצרות כסף. בהיות הכונה עתה לנסוע להכניסם לארץ מיד צוה בחצוצרות לתרועת מלך בם בנסוע המשכן ובנסוע המקדש ובצאתם להלחם כאמרו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות: והיו לך למקרא העדה. מפני שהיה מקרא העדה והנשיאים אל פתח אהל מועד לפני ה' רצה שתהיה קריאתה בחצוצרות לכבוד המלך" (ספורנו במדבר פרק י פסוק ב)
לדעת הספורנו (הבנוי על מדרשי חז"ל) מטרת החצוצרות היא להריע למלך על החלטתו לצאת למלחמה ולהריע על אופן ניהול המלחמה.
כמה נכונים הדברים במלחמה זו.
במלחמה זו ארה"ב הצטרפה למדינת ישראל בהתקפתה על איראן, ולאט לאט זוכים אנו לקיום הנבואה "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים"
כתוב במדרש:
"ובני קרח לא מתו: הרהרו תשובה במחלוקתם ונתבצר להם מקום בגיהנם ואמרו שירה" (מדרש אגדה)
מהי שירה זו?
כותב הרב חיים אפרים זייטשיק:
"שירה זו מה עושה? ושירה זו על שום מה?.....ועל מה אמרו שירה? והנה כידוע אין לנו אושר גדול בחיים כהשגת "כח הבחירה" השיקול והעיון השכלי החפשי בכל התנאים ובכל הנסיבות, היינו כאשר נקלעים אפילו ללחץ נפשי מסובך ולתנאים שנדמה לנו שאין לנו "ברירה" וכח החלטה..... ואנו מכוונים בסייעתא דשמיא אל האמת ואל המוצא והפתרון הרצוי והנאות, אז מרגישים אנו מעין תענוג עילאי שמימי, מין הרגשת כבוד האדם שנברא בצלם האלקים.... ואם ברגע כזה מאירה לנו אור חסד ברחמי ההשגחה ומחזירים לנו את כח השיקול העיון וההרהור הטוב... ובוודאי מי שרואה את עצמו מוצל ומועלה ע"י הרהורי תשובה, בתנאים כאלה בוודאי "שפיו יתרונן" וישתפך בשירה, שירת כמיהה והודייה עצומה להשי"ת על חסדיו האין סופיים" (אור הנפש)
לבני קורח היו את כל הסיבות להתנהג בדיוק כמו אביהם. אבל הם בחרו ברגע האחרון לקחת אחריות על חייהם. הם הבינו שיש כוח בחירה.
הבחירה צריכה להיות תמיד מהו רצון ה'? כיצד נוכל לכוון לרצון ה'?
כותב הסבא מנובהרדוק:
"כשנתבונן בכל עניני העולם ובכל עניני התורה, נמצא כי כל דבר אשר יבוא האדם לעשותו, לא יתחיל כי אם אחר שיש לו שני מחייבים: טעם ואמת. המחייב של טעם זה שאדם מוצא בענין הרגשה טובה, מרגיש הרגש של חיים, הרגש של מעלות, אשר נעים וערב אליו הדבר מאד. המחייב השני זה של האמת, שהטעם לבד לא מספיק לזרז אותו לעשות, אלא הוא יבקש לנמק את המעשה גם בזה, גם באמת, שהוא מחויב לעשות את הדבר הזה גם מצד האמת ולא מצד הטעם בלבד. לדוגמא מי אשר בחר להיות רופא נימוקיו בזה הם שנים: האחד מה שהוא מרגיש בזה טעם מה שע"י האומנות הזאת יפתור כל שאלות החיים שלו, כמו ממון וכבוד וכדומה. ושנית שעצם האומנות בזה מחויב שיימצאו כאלו בעולם כי זולתם ישאר החולה באין אונים ולא ידעו במה להושיעו...אבל יש בזה הבדל גדול, כי העיקר תלוי מה קודם ומה מאוחר, אם הטעם נולד מהאמת או שהאמת נולדה מהטעם.....הרשע רצונותיו הם שיוצרים אצלו את "האמת" שלו. ויש אשר הטעם ממציא לו את האמת כי בא קודם אל הטעם , עינו ראה את הטעם וחמדה ליבו ולקח את הטעם בעצמו, והטעם הזה בדה לו כי גם האמת איתו, והוא לא בחר בטעם מפני האמת, אלא בחר באמת מפני הטעם. אצל קרח רדיפת הכבוד הטעתה אותו ויצרה את מעשיו... קרח הרגיש הטעם של השררה כמו שמפורש בתורה אשר עיקר תביעתו היתה "מדוע תתנשאו על קהל ה', אם כן היה לו טעם בההתנשאות. והטעם הזה יצר לו האמת שעשה לו החשבון אשר רק הוא ראוי כיון שהוא מיוחד כל כך עד שיצא ממנו שמואל הנביא. ולולא שהיה הטעם קודם לא היה נולד האמת הזה"
הסבא מנובהרדוק מסביר שיש שני גורמים המשפיעים על החלטות האדם: האם זה מתאים לאישיות שלו ואידיאולוגיה, ובלשונו אמת (אידיאולוגיה) וטעם (רצון אישי).
ההבדל בין מי שמכוון לרצון ה' ומי שלא, הוא השאלה מה קודם למה? אם ההרגשה קודמת לאידיאולוגיה רוב הסיכויים שזו אידיאולוגיה לא נכונה כי היא מגיעה מהרגשה ואז האדם כבר לא אובייקטיבי וכל מטרת האידיאולוגיה להצדיק את ההרגשה. וזה מה שהיה אצל קרח, ולכן לא כיוון לרצון ה'.
כדי לכוון לרצון ה', צריך ראשית לחשוב מהו רצונו יתברך ואז להרגיש רגשות.
כותב אבן עזרא:
"הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.... גם קרח בכור היה" (אבן עזרא במדבר פרק טז פסוק ג)
כותב הרש"ר הירש:
"ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם; אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד" (רש"ר הירש במדבר פרק טז פסוק ג)
קנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם וגורמים לאדם להיות סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. כאשר המניעים הם אישיים מתוך קנאה תאווה וכבוד אין אפשרות של בחירה המביאה לרצון ה'.
ההרגשה של קורח קדמה למחשבה והוא בנה אידיאולוגיה שנבנתה על פי הרגשתו.
כאשר יש הרגשה של קנאה (מדוע משה מנהיג ולא אני) ותסכול (תוכנן שהבכורות יעבדו במשכן וקרח בכור ואז התחלף בלווים) אז רגשות אלו גורמים שהאדם כלל לא מכיר באמת את עצמו.
וכך כותב ר' נתן שטרנהרץ:
"ומאחר שיש להם עדיין מלחמות בודאי אין כולם שוים...טעותו של קורח היתה שמחמת גסותו נדמה לו שהכל שוין, ולא רצה להאמין שגם הצדיקים הקדושים צריכין מלחמה גדולה עם היצר הרע .... ואמר [קורח] שמי שזוכה למעלת הגדולים שוב אינו צריך מלחמה כלל, ואם כן הכל שוין, ואין חילוק בין משה ואהרן ובין שאר הגדולים, ובפרט שאז היו כל ישראל במעלה גבוהה מאד כי זכו כולם להשגת נבואת פנים בפנים.... מאחר שכולם קדושים וכולם שמעו בסיני מפי הגבורה... ואם כן מה מעלתכם, של משה ואהרן, גבוה יותר מכולם, כי איך שייך עוד מעלה יתירה.... אבל באמת כל זה טעה מחמת גסותו. כי באמת אף על פי שפסקה זוהמתן, עדיין היו צריכין כל אחד ואחד מלחמה גדולה עם היצר הרע ... כי כל אחד כפי מה שזכה לשבר היצר הרע הגבוה שלו" (ליקוטי הלכות יורה דעה)
קרח כלל לא הבין את התמודדותו וכמה הוא זקוק למנהיג ולא יכול הוא להנהיג את העם.
העובדה שראה ברוח הקדוש שיצא ממנו שאול, זה גרם לו לא להיות מודע לחולשותיו.
וכך כתוב במדבר רבה:
"וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן" (במדבר רבה פר' קרח)
קרח טוען:
"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר פרק טז פסוק ג)
קרח דורש ממשה שיתפטר מהנהגת עם ישראל כי כולם קדושים ונמצאים באותה מדרגה כמו משה ולא צריך שמשה יהיה מנהיג שלהם.
כמובן שאין זה נכון. רק כאשר יש התגלות אלוקית אז כולם שווים, וכך היה במתן תורה ובקריעת ים סוף ולעתיד לבוא. אך בימים כתיקונם לכל אחד יש התמודדויות ואנשים אינם שווים, וחשוב שיהיה מנהיג שירומם את העם ויעזור להם בהתמודדותם.
וכך כותב הפרי צדיק:
"וזה שטען כי כל העדה כולם קדושים וכולם שמעו בסיני אנכי ה' א-להיך.... ובתוכם ה' והיינו כמו שיהיה לעתיד שהקב"ה יושב ביניהם והם סביב במחול וכאמור ובעיגול אין שום מדריגות.... וכן הוא באמת כשיש התגלות...כמו שהיה ההתגלות בשעת מתן תורה דכתיב (דברים ה', ד') פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכמו ההתגלות שהיה בקריעת ים סוף.....ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היינו שהשפחה ראתה כמו הגדול שבישראל הכל שוים.... אז אין שום מדריגות וכן היה במתן תורה גם כן וכמו שנאמר שם (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל ופירש רש"י כאיש אחד בלב אחד ולא היה מדריגות....אבל אחר כך נתבטל מדריגה זו ולא יהיה ההתגלות הזה עד לעתיד שיהיה התיקון האמיתי" (פרי צדיק פרשת קרח)
כתוב במשנה:
"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (מסכת אבות פרק ה משנה כא)
הרמב"ם בפירוש המשניות כותב על מחלוקת שמאי הלל -חיפוש האמת, ואילו מחלוקת קרח ועדתו אינה חיפוש האמת אלא נבעה מאינטרס אישי.
אם קורח היה מחפש את האמת, הוא היה מבין שלא כולם שווים וכל אחד נמצא במדרגה שונה ויש ערך רב למנהיג.
כותב הרב מרדכי אליהו זצ"ל:
"שואל על כך בעל "התוספות יום טוב": ולמה לא הזכיר התנא את הצד השני של המחלוקת, הרי היה צריך לומר "זו מחלוקת קרח עם משה", כשם שהזכיר קודם את שני הצדדים: "זו מחלוקת הלל ושמאי", ומדוע אמר "קרח וכל עדתו"? וביאר, לפי שבמחלוקת הלל ושמאי שני הצדדים שווים הם, אבל כאן אינם שווים, שהרי משה ואהרן כוונתם לשמים היתה, ולא היתה בהם שום בחינה שלא לשם שמים, לכן לא הזכיר התנא את משה ביחד עם קרח"
המשנה מדגישה קרח ועדותו ולא קרח ומשה, ללמדנו שמחלוקת שאינה לשם שמים גורמי המחלוקת הינם שונים כי זה מבוסס על רגשות ולא על אידיאולוגיה, ורגשות בני אדם שונים וכך שגם קרח ועדתו-כל אחד מהם פעל ממניע אחר, ולכן כתוב קרח ועדתו ולא קרח ומשה.
הלל ושמאי היו שווים וחיפשו את האמת וחלקו לשם שמים. לעומת קרח ועדתו שלא חלקו לשם שמים אלא מתוך נגיעות אישיות. לכל אחד מעדת קרח היו נגיעות אישיות שלו, ולכן כתוב קרח ועדתו ולא קרח ומשה.
יה"ר שנזכה תמיד לכוון לרצון ה'. נזכה תמיד ראשית לחשוב על רצון ה' ולאור זאת נבנה את מחשבתנו, ואז תבוא ההרגשה הנפלאה שזוכים אנו לעשות רצון ה'. אמן כן יהי רצון.
