שאלה שבועית: הקרבת קרבנות בזה"ז אחר שחרור הר הבית
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בהתוועדות בשביעי של פסח ה'תשכ"ח כשנה אחר מלחמת ששת הימים, נשא הרבי מחב"ד דברים לחסידיו. ובין השאר הורה להם שעתה, אחר שהר הבית בידינו וישנה יכולת עקרונית להקריב קרבן פסח, עליהם לעזוב את ירושלים וסביבתה הן בערבו של פסח ראשון והן בפסח שני, וזאת כדי שלא יתחייבו כרת בהימנעותם מהקרבת קרבן פסח.
הרב שלמה יוסף זוין כותב לו שנמצא לפי דבריו שכל יושבי ירושלים צריך לנדוד מעירם בימים אלה, והרבי משיב לו, שאכן כך פני הדברים לפי דעתו.
מנגד, הציץ אליעזר (ח"ב סי' מז) נשאל האם יש צורך להקפ.יד להיות מחוץ לירושלים 'בדרך רחוקה' בערב פסח, או לא, ומכריע שאין צורך לצאת ל'דרך רחוקה'
בשנת ה'תשל"ה חוזר בו הרבי מחב"ד מהוראתו זו, וזאת מאחר שבדק ובירר ואין כרגע היתכנות להקריב קרבן פסח במקום המקדש מחמת שדבר זה עלול להצית מלחמת עולם, ועל כן מוגדרים ישראל כאנוסים ואינם צריכים לעזוב את ירושלים בזמנים אלו.
לאורך הדורות האחרונים היו מספר נסיונות לחדש ולעורר את עבודת הקורבנות. הרב צבי הירש קלישר, כתב חיבור שלם בשם 'דרישת ציון' אודות ענין זה. הוא פנה לגבירים גדולים וביקש את עזרתם בנסיון לרכוש את מקום המזבח.
נציין להתכתבות אחת בין גדולי ישראל- הרב שמעון סופר אב"ד ערלוי, פנה לרב יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים בשאלה האם יכול לפעול לקידום הקרבת קרבנות בזמן הזה:
באתי לעוררו, הנה בחסד עליון אשר נתן קצת חירות ויט עלינו חסד בעיני המלכים ונתן כבוד לישראל וממשלה בארצנו הקדושה להתנהג הכל על פי התורה והמצוה, אולי הגיע עת דודים באתערותא דלמטה לתן לנו חן להרשות לנו לבנות מזבח להקריב עליו קרבנות כאשר היה בתחילת בית שני ...
ובתשובה כותב לו הרב זוננפלד (הבאנו רק את ראשית דבריהם):
לצערנו הגדול לא נכונה הידיעה שהגיעה לאזני כבוד תורתו, כי ניתן כבוד לישראל מהממשלה קצת להתנהג הכל על פי התורה והמצוה, ידווה הלב על המצב שאיננו כן לגמרי דאדרבא וכו'. די להבין המצב מעובדא אחת קטנה, כי לפני שנים אחדות בבוא הנה הנציב היהודי שלחתי אליו מכתב בקשה שהממשלה תתן לנו רשות לתלות שלט ברחוב הסמוך למקום המקדש שיבב"א, להודיע את האיסור של הכניסה להר הבית בזמן הזה אשר בעוונותינו יהודים רבים נכשלים בזה מבני חו"ל הבאים לבקר את ארץ הקודש ועוברים איסור כרת רחמנא ליצלן בשגגה, והודעתי את גודל האיסור להנציב ולדאבון לבי קבלתי תשובה בשלילה מפני כי מודעה כזאת תהיה למורת רוח להחפשים מבני פריצי עמנו. ולבד זה הנה מקום מקדשינו שועלים הלכו בו ונמצא כולו בידי הערבים מקדמת דנא דקיימי עלן ככסלא לאוגיא ושמועות בדויות על דבר רצון של היהודים לקחת מידם את הר הבית כבר גרם שנאה רבה ומשטמה מצד הערבים עלינו.
נדגיש, שאיננו עוסקים בשאלת הפרקטית, אלא בשאלה ההלכתית האם העקרונית, האם מבחינת ההלכה נכון ואפשר להקריב את קרבן הפסח בזמן הזה או לא[1].
בשיעור שלפנינו נדון במספר צדדים עיקריים של שאלה זו, ובראשם- האם ניתן לבנות מזבח, והאם יש מי שיוכל הקריב?
תשובה
הגמ' במגילה (י.) מביאה שנחלקו תנאים ואמוראים האם 'קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא' או 'לא קידשה לעתיד לבוא' ופקעה עם החורבן:
אמר רבי יצחק שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה, קסבר בית חוניו לאו בית עבודה זרה היא וקא סבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא ... אמר רבי אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרה אלא שבהיכל בונין מבחוץ ובעזרה בונין מבפנים. ואמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית, אוכלין קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, מכלל דרבי אליעזר סבר לא קידשה לעתיד לבוא.
על פי רב יצחק הסובר שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא ניתן להקריב בכל מקום- הואיל וסר האיסור (שהחל עם הקמת בית המקדש) להקריב בבמות.
בהכרעת ההלכה נחלקו הרמב"ם והראב"ד (בית הבחירה ו, יד- טו), דעת הרמב"ם שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא:
ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה.
אולם הראב"ד על אתר חולק ופוסק שלא קידשה לעתיד לבא:
קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר ארץ ישראל. ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שניה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם, כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.
אמר הרב קלישר- הן על פי הרמב"ם הן על פי הראב"ד ניתן להקריב קרבנות בזמן הזה: לרמב"ם, הואיל והקדושה בעינה עומדת ניתן להקריב ככל הקרבת על המזבח שבבית המקדש[2], וניתן לזהות את מקום המזבח על פי מדידת המרחק מהכותל. ואילו לראב"ד הסובר שהקדושה בטלה- ניתן להקריב במקום ככל הקרבה בבמה, המותרת מאחר שחרב הבית ובטלה הקדושה.
אכן, הנחת היסוד של הרב קלישר, שאם נניח כראב"ד- שקדושה לשעתה לא קידשה לעתיד לבוא הותרו הבמות לאחר חורבן המקדש, אינה מוסכמת על כל הראשונים[3]: תוס' במסכת מגילה (ד"ה מאי טעמא) מביא את שיטת הרב חיים כהן, הסובר שגם לאומרים שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא- לא הותרו הבמות לאחר החורבן, וכל מחלוקתם היא האם ניתן להקריב במקום המזבח בזמן שהבית חרב (למ"ד שקידשה לעתיד לבוא), או לא (למ"ד שלא קידשה לעתיד לבוא), ובלשונו:
לכך נראה להר"ר חיים דכולי עלמא מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר והני תנאי בהא פליגי דמאן דאמר לא קדשה סבר דאף במקומו של מזבח אין יכולין להקריב עכשיו ומאן דאמר קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה.
הרב צבי פסח פרנק בקונטרס הר צבי על הספר דרישת ציון[4], מנמק באופן נוסף מדוע גם לשיטת הראב"ד לא ניתן יהיה להקריב קרבן פסח בזמן הזה. לדבריו, בלי 'אהל מועד' – המקדש, יוגדר המזבח כ'במת יחיד', ועל כן, גם אם נניח שלאחר חורבן המקדש הותרו הבמות, מכל מקום לא ניתן להקריב קרבן פסח בבמת יחיד.
אכן, גם לשיטתו של הרמב"ם העלו האחרונים מספר נימוקים מדוע לא ניתן יהיה להקריב קרבן פסח בזמן הזה:
א] מיקום המזבח- ידועה מחלוקת הפוסקים – בין רבי חיים נאה והחזון אי"ש במידות ושיעורי תורה. גודלה של האמה נתון במחלוקת ביניהם. נמצא איפוא שעל אף שיודעים אנו היכן מיקומו של הכותל ואת המרחק ב'אמות' האמור להיות בינו לבין המזבח, איננו יכולים לדעת את מיקומו המדויק של מקום המזבח, וממילא איננו יכולים להקריב עתה.
ב] בניה על פי נביא- בנוסף, בשו"ת בנין ציון (סי' א) מוכיח שיש צורך בהוראת נביא בכדי לבנות את המזבח, דבר שלצערנו לא זכינו לו עדיין בזמן הזה; וכך כתב:
וכן עשה דוד שבחר ירושלם למושב לו ואף שכבר ידע ע"י רוח הקדש שבהר המורי' תשכון כבוד ד' עם כל זה לא בנה מזבח ולא הקריב עליו עד שנאמר לו בשם ד' ע"י גד החוזה. ומכל זה ראי' שאסור לבנות מזבח ולהקריב עליו עד שיבא לנו ע"פ הנביא ציווי הקב"ה לזה.
ג] 'ריח ניחוח'- עוד מוסיף הבנין ציון ואומר, שבקרבן ציבור ישנה הלכה שצריך שיבוא ל'ריח ניחוח', ומשחרב המקדש אין 'ריח ניחוח', כלשון הכתוב (ויקרא כו, לא): 'והשימותי את מקדשכם ולא אריח בריח ניחוחכם'[5].
ד] 'חינוך מזבח' בתמיד- הרב פרנק (קונט' עבודת בה"ב בזה"ז יא) מוסיף, שבכדי לחנך את המזבח יש צורך בהקרבת קרבן תמיד, וכלשון המשנה (מנחות מט.): 'אין מחנכין... את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר'. תמיד של שחר צריך לבוא משקלי הציבור, והואיל ובזמן הזה אין שקלים אין דרך לחנוך את המזבח, וממילא אין דרך להקריב קרבן פסח.
ה] טומאת זבין- דעת הכפתור ופרח (פרק ו) שהגם שטומאה הותרה בציבור, נכון הדבר דווקא ביחס לטומאת מת, אולם טומאת זיבה לא. ואם כן יש לחוש לטומאת זב גם בהקרבת קרבן פסח המוגדר כקרבן ציבור, ובלשונו:
דע זה העיקר וזכרהו והבינהו והוא כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור ויקריבו בטומאה. ומסכת יומא פ"ק (ו, ב) איתמר טומאת מת, רב נחמן אמר התר היא בצבור, רב ששת אמר דחויה היא בצבור. וכן הלכות ביאת מקדש פ"ד (ה"י והי"ב) כל קרבנות צבור קבוע להם זמן לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת. אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהם לא יתעסקו בו ולא יכנסו לעזרה, ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה, שלא נדחית אלא טומאת מת בלבד, והוא גזרת הכתוב שנאמר (במדבר ט, ו) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם.
ו] ייחוס כהונה- רבי עקיבא איגר בתשובה אודות הענין אומר שיכולת ההקרבה היום בעייתית מסיבה אחרת – עבור הקרבה יש צורך בכהן ודאי, והכהנים היום הינם כהני חזקה בלבד, שהרי אין בידינו ספרי ייחוס סדורים.
בעת שעמד המקדש על מכונו, היו בודקים את ייחוס הכהנים, כפי שכותב הרמב"ם (ביאת מקדש ו, יא):
ב"ד הגדול היו יושבין בלשכת הגזית, ועיקר מעשיהם התדיר שהיו יושבין ודנין את הכהונה ובודקין הכהנים ביוחסין ובמומין, כל כהן שנמצא פסול בייחוסו לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה, וכל מי שנמצא שלם וכשר לובש לבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים
כך כותב גם הים של שלמה (ב"ק ה)
מאחר שבעו"ה אין לנו היחוס, כמו שהיה בזמן הבית. או אפילו אחר החורבן, בימי התנאים והאמוראים. שהיו עדיין נזהרים בתרומות ובטהרות, והיה קרוב מימי הבית. ועדיין היה יחוסיהם בידיהם. ובעונותינו מרוב אריכות הגלות וגזירות וגירושים נתבלבלו. והלואי שלא יהא נתבלבל זרע קדש בחול. אבל זרע כהנים ולוים קרוב לודאי שנתבלבלו. ואם לא כולו, הרוב נתבלבל....וא"כ ניתי לידי תקלה, שמא יתן לכהן שאינו כהן.... ומשום הכי ג"כ נהגו האידנא שלא ליתן החלה אף לכהן קטן, או לכהן שטבל לקירויו. משום דלא מחזיקנן בזמן הזה לכהן ודאי.
למעמד זה של כהני זמננו ישנן השלכות רבות- לדוגמא לענין פדיון הבן. עד כדי שישנם שסברו שעל הכהן בזמן הזה להשיב את הכסף, כפי שמביא הפתחי תשובה (יו"ד שב ס"ק יב):
עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ה שכתב דהאידנא אישתני דינא דמה שאמרו שלא יהא הכהן רגיל בכך הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו אבל בכהני חזקה בעלמא כי האידנא אע"ג דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי ופרקינן בכורים על ידייהו משום דלא אפשר באחריני מיהא להקל לא דהיינו להוציא ממון האב מספק וכמעט שי"ל דמדינא הם צריכים להחזיר ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן ומשום ה"ט נראה דשפיר אית למיעבד עובדא האידנא לפדות בעל מנת להחזיר לכתחלה. גם נראה שלצאת ידי כל ספק האפשרי יש ג"כ על האב לפדות בכורו מכל כהנים שיוכל למצוא דלמא מתרמי ליה כהן מיוחס ודאי ומה"ט נמי בן הכהנת והלויה יש לפדותו עכשיו מספק דמ"ש מכל ספיקא דאורייתא דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן.
בנוסף, האם מוטל על אב לפדות את בנו על ידי כל כהן שפוגש מחשש שמא הכהנים שפגשם אינם כהנים? כך ממשיך הפתחי תשובה (שם) וכותב:
גם נראה שלצאת ידי כל ספק האפשרי יש ג"כ על האב לפדות בכורו מכל כהנים שיוכל למצוא דלמא מתרמי ליה כהן מיוחס ודאי ומה"ט נמי בן הכהנת והלויה יש לפדותו עכשיו מספק דמ"ש מכל ספיקא דאורייתא דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן.
. אולם לשיטות הנ"ל צריך לברר כיצד ניתן לאפשר לכהן בזמן הזה לעלות לדוכן, הרי שמא אינו כהן ומכניס את עצמו לספק ברכה לבטלה?
.....
כתוב אם הוא לא יעלה אז יבטל ג' עשה עדיף שיבטל אחד מאשר שלוש היה אפשר לומר לכל הכהנים שיצאו החוצה שלא יהיו בבית הכנסת כדי שלא יהיה חשש.
אם אתה חושש שיעבור שיצא מביהכ"נ.
אכן, היום לא נוהגים כך- הכהן אינו מחזיר את הכסף לפודה, ואבות אינם מקפידים לפדות את בניהם על ידי כל כהן שפוגשים.
ואכן, מדברי המבי"ט והמהרי"ט מתבאר שגם בזמן הזה היחס לכהנים הינו ככהני ודאי מכח החזקה:
כך כותב המבי"ט בספרו קרית ספר (איסורי ביאה כ):
מן התורה כל שהוא מוחזק בבני אהרן הכהנים הוא כהן לכל הדברים דהא סוקלין ושורפין על החזקות דחזקה מדאוריתא ... וחלה של תורה ומשמש על גבי המזבח בזמן בית המקדש כיון דהוחזק שהוא מזרע אהרן כדאמר מהניא ליה חזקתיה לכל הדברים... נראה דאפילו בזמן הזה מדאוריתא מהניא להו חזקתייהו אפילו למידי דהוי דאוריתא דהא סמכינן עלייהו בפדיון בכור דהוי דאוריתא בכל זמן אלא דבתרומה וחלה של תורה דאית בהו חיוב מיתה לזר חשו רבנן טפי לאצרוכי בדיקה.
וכך כותב המהרי"ט בתשו' (ח"א סי' פה):
שהכהן והלוי בחזקתן הן עומדי'..... ותימא על עצמם היאך הם נותנים חמש סלעים לכהן בפדיון הבן... ואין אנו מצריכין אותו להביא ראיה על יחוסו אלא הך מילתא בורכא היא.
המג"א (רא ס"ק ד) תמה, מדוע בזמן הזה אין מקפידים על הקדמת כהן – כגון בנטילת מנה יפה ראשון? ומשיב, שטעם הדבר הוא מחמת שאין ודאות בכהונתם של הכהנים בזמן הזה, ובלשונו:
וצ"ע דבגיטין דף נ"ט אמרי' בהדיא דאוריי' היא וגם הרמב"ם מנאה במנין המצות סי' ל"ב ... וליטול מנה יפה ראשון הכהן קודם....וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי ויש ליזהר בזה מאחר שמדאורייתא הם, ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי הכהונה.
הרב קלישר הסובר שניתן להקריב קרבן פסח בזמן הזה, סבר כגישת המבי"ט והמהרי"ט, הסוברים שמתייחסים אנו לכהנים ככהני ודאי.
נקווה שכל דיון זה יהיה 'לא למעשה', וזאת מחמת שעד פסח הבא נזכה לביאת גואל צדק ולבנין המקדש בשלמות אכי"ר.
[1] השאלה נשאלה ביחס לקרבן פסח הואיל והוא מוגדר כקרבן ציבור אף שבא ע"י
[2] ואכן, הכסף משנה במשא ומתן בדברי הראב"ד, כותב: 'שמא בזמן החורבן יותן לנו רשות להקריב'.
[3] כן השיג על דבריו הרב צבי פסח פרנק בקונטרס שלו הנלווה לחלק מהמהדורות של הספר דרישת ציון.
[4] דרישת ציון מהדו' התרעט עמ' מח.
[5] נציין שדעת הנצי"ב היא שבקרבן פסח אין דרישה ל'ריח ניחוח' (לענין זה אינו קרבן ציבור).
