שיחה לפ' תרומה - לקחת אחריות-לצאת מן הבלבול

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

דלג לקבצי השמע

עמלות עומק ויצירתיות בתורה, מידות טובות ושמחה

אני מבקש לדבר בכאב על פינוי הבתים בעפרה.

אחרי חטא האדם הראשון העולם נמצא בבלבול. האדם נמצא בבלבול. יצר הרע איננו חיצוני, אלא שהאדם שומע בתוכו קולות והוא צריך להחליט מה האמת. ואם אנחנו גוף אחד, ועם ישראל כולו גוף אחד, יש לנו תפקיד גדול- שהעם כעם לא יחיה מהבלבול. ומדי פעם אנחנו מקבלים תזכורות מהקב"ה לבלבול שקיים. התפקיד והאחריות שלנו הוא להוציא את העם בבלבול. זה חלק מהרגשות שהרגשתי ביחס לפינוי תשעת הבתים בעפרה. הרב גנץ דיבר (בליל שבת) על תקנת מריש והדברים קל וחומר ביחס לארץ ישראל ששייכת לעם ישראל. ולכן כל מי שחושב על תפקידו וייעודו, מקבל תזכורת מריבונו של עולם. אף אחד לא רשאי לחשוב על עצמו. אנחנו חיים בזמן חירום. כל אחד צריך לחשוב איך אני עוזר לכולנו לצאת מהבלבול. העם הזה הוא יחידה אחת. וכשקורה דבר כזה אנחנו חייבים להתכנס ולהבין עד כמה חשוב שנגיע לשליחות העצומה שאליה נוצרנו.

בהקשר לשיחה, אני מבקש לדבר על תנאי ההצלחה. מהם תנאי ההצלחה להוציא מפה שליחים שיקרינו תורה וינהיגו את עם ישראל. אני רוצה לדבר על חמישה תנאים:

עמלות, עומק, יצירתיות, מידות טובות ושמחה. ואם אין את התנאים הללו, האדם לא יהיה מוכן לתפקידו וייעודו.

מי שאין לו עומק,  לא יעשה את התהליך של הפנמת הדברים שנאמרים מעל הבימה. מי שאין לו עומק לא מגיע לעמלות של תורה, ולכן עמלות ועומק קשורים. הוא לא מבין שאם אין עמלות אין קניין. מי שאין לו עומק לא מתפעל מלימוד התורה, מעמקות התורה, כי הוא לא מגיע לעמקות התורה.

מי שאין לו יצירתיות לא קונה את התורה. התורה לא נקנית בפסיביות אלא ביצירתיות, חידוש.

מי שאין לו מידות טובות, אין לו את הכלים לקנות את התורה. אין קניין תורה בלי המידות הנכונות.

מי שאין לו שמחה אין לו דביקות בבורא. מי שמממורמר, לא יכול להתקדם.

לכן התנאים הללו הם אל"ף בי"ת בלהיות שליח, ולקיים את תפקידנו בעולמנו.

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ " )שמות כה ח-ט)

משפט מורכב- מקדש או משכן?

אומר אור החיים הקדוש:

" צריך לדעת למה קראו מקדש ותיכף חזר בו וקראו משכן דכתיב את תבנית המשכן. נראה כי אומרו ועשו לי מקדש היא מצות עשה כוללת כל הזמנים בין במדבר בין בכניסתן לארץ בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות, וצריכין היו ישראל לעשות כן אפילו בגליות אלא שמצינו שאסר ה' כל המקומות מעת שנבנה בית המקדש כאומרו (דברים י"ב ט') כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ולזה לא אמר ועשו משכן שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שצוה דרך כלל אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בנין אבנים שיעשה משכן כסדר האמור" (אור החיים שם)

 

מצווה זו של "ועשו לי מקדש" שייכת בכל הדורות, בכל אדם. ה"משכן" מדבר על המקום שה' ציווה במדבר. עשיית מקדש הכוונה לתהליך נפשי באדם, לא רק הבניין הפיזי.

הרב יוסף יצחק שניאורסון כותב:

ובכללות העניין צריכים להבין, דהנה לי אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא לעולם הבא, והלא עכשיו בזמן הגלות אשר בית המקדש חרב וכו' ואין לנו קרבנות, ואיך הוא אינו זז לא לעולם הזה ולא לעולם הבא. אך העניין הוא... דכל ישראל צריכים לעשות את המקדש.. בית קדושה בלבו של אדם.. שעיקר הכוונה היא שהאדם יהיה בבחינת משכן-היינו להיות מכוון לשבתו, שהאלוקות תשכון בנפשו בגילוי. וכל פרטי הסדרים שהיו במקדש בכלים והיריעות שהן פנימיים ומקיפים, הכל ישנם באדם למטה.. ואף גם בזמן שבית המקדש קיים זאת הייתה עיקר הכוונה.. דעיקר עניין עשיית המקדש הוא להיות שכינת עוזו בתוך כל אחד ואחד (ספר המאמרים למוהרי"ץ תש"ד)

 חז"ל אמרו שהשכינה לא זזה אף פעם, ואיך זה שייך בגלות? אלא הכוונה שהאלוקות תשכון בנפשו של האדם בגלוי, ואפילו כשהמקדש קיים,  שני הדברים יחדיו- גם הבניין הפיזי וגם הבניין הרוחני באדם.

בואו נבין את התהליך הנפשי הזה עמוק יותר, למה זה מחייב אותנו?

 אומר הזוהר בהקדמתו:

רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, ידעת מהו 'מי ברא אלה'? אמרתי לו: אלו השמים וצבא מעשה הקב"ה"... אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה.. בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קדשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא 'מי'.. חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר וברא 'אלה'.. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם 'אלקים'... ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: 'אלה אלהיך ישראל'.. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה דיינו (הקדמת הזוהר)

אליהו הנביא אמר לרשב"י, בתכנון ה' העולם נקרא "מי", וכחפץ להתגלות קרא "אלה". הכוונה בדברי הזוהר הזה הוא, שהקב"ה ברא את כל העולם, כדי שאנחנו נתבונן בעומק על העולם ודרכו נגיע לקב"ה. נראה את הדברים, נשאל שאלות ונשאל "מי ברא אלה", ואז נגיע לידיעת ה' ,כאברהם אבינו  שראה "בריה דולקת" ושאל ודרש, וכך הגיע לקרבת ה' וידיעתו. בשביל זה נברא העולם, ונברא כה מורכב. יש "אלה"- הבריאה- ואז ע"י שאילת השאלות "מי", מגיעים לאלוקים-לבורא, כמו התהליך שעבר אברהם אבינו. זה נכון כלפי העולם, וזה נכון כלפי המקדש. אדם רואה בהמה נשחטת, וצריך לחשוב שהוא היה צריך להישחט במקומה. המשכן הוא עולם קטן, עולם מלשון העלם, לגרום לשאול שאלות.

מה קרה בחטא העגל? היו שאלות, משה רבנו נעלם. בני ישראל הרגישו שאין הם יכולים להתקשר לבורא לבד. לכן מסביר הכוזרי שהם בנו את העגל כמתווך, כדי ליצור קשר עם הבורא. אך הם היו שטחיים-לא עמוקים, ולכן כלל לא בדקו אם העגל הוא גם רצון ה' ואכן יתקשר ביניהם. הריקודים והמחולות מעידים על השטחיות-רדידות, ולכן משה כועס ושובר את הלוחות כאשר הוא רואה את המחולות, וזה היה כדי לזעזע את העם.

הנצי"ב מסביר שמשה רבנו שבר את הלוחות כי ראה שהעגל הגיע בגלל הפסיביות. [וכאן אני מגיע לתנאי של יצירתיות והתחדשות]. שבירת הלוחות נועדה כדי  לגרום "לשותפות האדם עם סייעתא דשמיא"- "פסול לך". בניגוד ללוחות הראשונים שניתנו משמים, הלוחות השניים הם שילוב של הכנת האדם-משה רבינו –"פסול לך", עם האותיות מהשמים. לכן חז"ל כותבים, שגם תורה שבעל פה היתה בלוחות השניים מסביב, ותורה שבעל פה מסמלת את יצירתיות האדם. משה רבינו שובר את הלוחות לפי הבנת הנצי"ב, כדי להתחיל הנהגת ה' חדשה, שבני ישראל לא יהיו פסיביים אלא אקטיביים.

ר' שמעון שקופ בהקדמה שלו ל"שערי יושר", כותב:

"שבהשקפה ראשונה הוא ענין סתום. היתכן שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה ח"ו?! והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם, אך לא לשברם לגמרי. ואח"כ להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות. והנה חז"ל קבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונות. דאמרינן בגמ' (עירובין נד.)מאי דכתיב חרות על הלוחות? אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל. היינו שהיתה סגולה בהם שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם. וענין זה הרגיש משה רבינו ע"ה שעלול עי"ז להיות חלול הקודש נורא מאד. שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה. ולמד משה רבינו ע"ה ק"ו מקרבן פסח שאמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו", ולכן מצא משה רבינו ע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים. היינו דהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים כמו גוף הכתב כמו שמפורש בתורה. והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמ"ש "פסל לך שני לוחות אבנים". וענין הלוחות הוא דבר המעמיד ומקיים שלא יהיו אותיות פורחות כאויר. וכיון שהיו מעשה ה' היה עומד לעד. אבל השניות שהיו מעשה אדם אינם מתקיימים רק בתנאים וגדרים. ותחילת קבלת התורה ע"י משה רבינו ע"ה היתה דמות ואות לכל בני ישראל מקבלי התורה. שכמו שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה "פסל לך שני לוחות אבנים", כ"כ הוא רמז לכל מקבלי התורה שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו, לכתוב עליהם דבר ה'. וכפי הכשרתו בהכנת הלוחות, כן תהיה קבלתו. מתחילה, וכן גם אחרי זה אם יתקלקלו אצלו הלוחות, אז לא תתקיים התורה. ועי"ז לא יהיה מצוי כ"כ ענין פחד משה רבינו ע"ה, שלפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה. ואם יפול אח"כ ממדרגתו, לפי ערך זה תשתכח התורה ממנו: (ר' שמעון שקופ בהקדמה לשערי ישר)

מטרת הלוחות השניים היתה כדי שלא תהיה מציאות בה אדם עם מידות רעות יודע תורה, הוא הרגיש שזו סיבת העגל. עד כדי כך משה פעל ושובר את הלוחות, כדי שכל מי שיודע תורה יהיו לו מידות טובות.

אני חושב שאחד הדברים שיותר צריך להדגיש בישיבה הוא רגישות. רגישות בין אדם לחברו.

המהר"ל כותב, שבני ישראל עשו את העגל כי לא האמינו בעצמם שיכולים להתקשר לה' בלי מתווך. ואי האמונה בעצמם נבע  מכך שהכוחות של האדם לא באו לידי ביטוי ואין שמחה. וכשהאדם לא בטוח בעצמו, הוא רחוק מהקב"ה ומרגיש שצריך מתווך.

לכן אחד הדברים שחשוב מאוד הוא שכל בחור ירגיש שמח בישיבה, שהישיבה היא הבית שלו, שכוחותיו יבואו לידי ביטוי בכל המישורים. כי בלי זה אין קרבה לבורא.

ישיבה היא מקדש מעט, וכל התהליכים שנועדו לכפר על חטא העגל, שלפי רוב המפרשים המקדש בא לתקן את חטא העגל, קורים בישיבה. ומי שלא יוזם, מחדש, מעמיק, לא קונה את הדברים. ומי שאין לו מידות, רגישות של בין אדם לחברו, אין לו את הכלים לקנות תורה.

אני מדגיש את הדברים דווקא לפני פורים. כי לפעמים ב"התבשמות" שדיברנו עליה לפני פורים, מאבדים מהרגישות. והרי שברו את הלוחות כדי שיהיו לכולם מידות טובות. אדם צריך להרגיש שמחה שהוא בישיבה. היום פגשתי בוגר שאמר, כמה זכות יש לחבר'ה שהם בישיבה, אני נמצא במרוץ. כמובן שגם צריך לדעת למצוא שלווה גם אחרי הישיבה, אבל צריך להעריך את הזכות שיש לנו ללמוד תורה בצורה כ"כ מיוחדת. זה עצמו צריך להביא לשמחה אדירה. ה"שלא עשני גוי" שכתוב בספרים צריך להביא את האדם לשמחה אדירה. להיות בן של מלך.

יה"ר שנזכה לחוות, לדעת  את "מי" ברא "אלה". וכשניתקל באיזה מצב,  או נראה או נשמע משהו, מייד נשאל מדוע הקב"ה הביא אותנו למצב הזה.

יה"ר שנזכה כולנו לחוות "מי ברא אלה", ודרך זה להתקרב לריבונו של עולם.

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ " )שמות כה ח-ט)

" צריך לדעת למה קראו מקדש ותיכף חזר בו וקראו משכן דכתיב את תבנית המשכן " (אור החיים שם)

"נראה כי אומרו ועשו לי מקדש היא מצות עשה כוללת כל הזמנים בין במדבר בין בכניסתן לארץ בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות, וצריכין היו ישראל לעשות כן אפילו בגליות אלא שמצינו שאסר ה' כל המקומות מעת שנבנה בית המקדש כאומרו (דברים י"ב ט') כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ולזה לא אמר ועשו משכן שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שצוה דרך כלל אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בנין אבנים שיעשה משכן כסדר האמור" (אור החיים שם)

רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, ידעת מהו 'מי ברא אלה'? אמרתי לו: אלו השמים וצבא מעשה הקב"ה"... אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה.. בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קדשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא 'מי'.. חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר וברא 'אלה'.. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם 'אלקים'... ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: 'אלה אלהיך ישראל'.. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה דיינו (הקדמת הזוהר)

ובכללות העניין צריכים להבין, דהנה לי אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא לעולם הבא, והלא עכשיו בזמן הגלות אשר בית המקדש חרב וכו' ואין לנו קרבנות, ואיך הוא אינו זז לא לעולם הזה ולא לעולם הבא. אך העניין הוא... דכל ישראל צריכים לעשות את המקדש.. בית קדושה בלבו של אדם.. שעיקר הכוונה היא שהאדם יהיה בבחינת משכן-היינו להיות מכוון לשבתו, שהאלוקות תשכון בנפשו בגילוי. וכל פרטי הסדרים שהיו במקדש בכלים והיריעות שהן פנימיים ומקיפים, הכל ישנם באדם למטה.. ואף גם בזמן שבית המקדש קיים זאת הייתה עיקר הכוונה.. דעיקר עניין עשיית המקדש הוא להיות שכינת עוזו בתוך כל אחד ואחד (ספר המאמרים למוהרי"ץ תש"ד)

"שבהשקפה ראשונה הוא ענין סתום. היתכן שמשה רבינו ע"ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה ח"ו?! והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם, אך לא לשברם לגמרי. ואח"כ להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות. והנה חז"ל קבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונות. דאמרינן בגמ' (עירובין נד.)מאי דכתיב חרות על הלוחות? אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל. היינו שהיתה סגולה בהם שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם. וענין זה הרגיש משה רבינו ע"ה שעלול עי"ז להיות חלול הקודש נורא מאד. שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה. ולמד משה רבינו ע"ה ק"ו מקרבן פסח שאמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו", ולכן מצא משה רבינו ע"ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים. היינו דהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים כמו גוף הכתב כמו שמפורש בתורה. והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמ"ש "פסל לך שני לוחות אבנים". וענין הלוחות הוא דבר המעמיד ומקיים שלא יהיו אותיות פורחות כאויר. וכיון שהיו מעשה ה' היה עומד לעד. אבל השניות שהיו מעשה אדם אינם מתקיימים רק בתנאים וגדרים. ותחילת קבלת התורה ע"י משה רבינו ע"ה היתה דמות ואות לכל בני ישראל מקבלי התורה. שכמו שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה "פסל לך שני לוחות אבנים", כ"כ הוא רמז לכל מקבלי התורה שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו, לכתוב עליהם דבר ה'. וכפי הכשרתו בהכנת הלוחות, כן תהיה קבלתו. מתחילה, וכן גם אחרי זה אם יתקלקלו אצלו הלוחות, אז לא תתקיים התורה. ועי"ז לא יהיה מצוי כ"כ ענין פחד משה רבינו ע"ה, שלפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה. ואם יפול אח"כ ממדרגתו, לפי ערך זה תשתכח התורה ממנו: (ר' שמעון שקופ בהקדמה לשערי ישר)

"ועשית למשכן עצי שיטים עומדים". המדרש כותב:

ועשית את הקרשים למשכן, הה"ד (תהלים קד) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, הרבה בריות ברא הקב"ה בעולמו ולא היה העולם ראוי להשתמש בהן וגנזן הקב"ה מן העולם.... ואף הארזים היו ראויין להגנז ולא נגנזו. א"ר חנינא לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים אלא לא נבראו אלא בשביל המשכן ובשביל בהמ"ק שנא' (תהלים קד) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר (דברים ג) ההר הטוב הזה והלבנון, א"ר שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן כ"ד מיני ארזים הם ואין לך משובח מכולן אלא שבעה שנאמר (ישעיה מא) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן וגו', ולמה נגנזו שצפה הקב"ה שהן עתידין לעשות בהן מלאכת המשכן במקום שהשכינה עתידה לשכון שנאמר (תהלים קד) אשר שם צפרים יקננו, וכי תעלה על דעתך ששם צפרים היו מקננות, אלא הצפרים שהיה כהן שוחט ומקריב בבהמ"ק, (שמות רבה ל"ה)

דא"ר יהודה בר סימון, האור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדורו של אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן שנא' (איוב לח) וימנע מרשעים אורם, ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא (שם)