פרשת פנחס: "וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה" (רמב"ם מלכים ז' א')
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בשבועות האחרונים חווינו מספר אירועים קשים, החטיפה והרצח האכזרי של נפתלי, אייל וגיל-עד הי"ד, "פעולת התגמול" הפסולה שנעשתה לאחר הרצח, ומתקפות הטילים על יישובי הארץ. למאורעות קשים אלה, משמעות רבה ועמוקה על חיינו, ועלינו ללמוד מהם, ולהפנים מסרים מארועים אלו לכל חיינו.
הרמב"ם אומר:
"ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה ולא יירא ולא יפחד ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מלבו... וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר "אל ירך לבבכם וכו'", ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו...וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו של א ימצא נזק ולא תגיעו רעה ויבנה ל ו בית נכון בישראל". (הלכות מלכים, ז', ט"ו)
לפי דברי הרמב"ם, כל מלחמה של עם ישראל באומה אחרת, אינה מלחמה ככל המלחמות בין עמים. מלחמה כזאת הינה, למעשה, מלחמה של אויבי ישראל בקב"ה, אלוקי ישראל. ורק לאור העובדה שלא ניתן להילחם בו עצמו, הם נלחמים בעם ישראל, מייצגיו בעולם. על היהודי היוצא למלחמה להבין דבר זה, ולכן אסור לו לחשוב על אשתו, על בניו, על משפחתו או על חייו הפרטיים. עליו להרהר אך ורק במימד הכללי, בעובדה שנלחם את מלחמתו כנציגו של ריבונו של עולם.
כל מי שביקר את שלוש המשפחות, בין בימי החיפוש אחר בניהם, ובין בימי השבעה והאבל, הרגיש כי הקושי והאבל של המשפחות, אינם פרטיים, אלא כלליים, של כל עם ישראל, קושי זה הזכיר לנו את העובדה שאנו, כולנו, ללא כל הבדלים, מייצגים את הקב"ה בעולם.
על מנת לנסות ולהבין את האובדן הקשה שאותו נאלץ עם ישראל לחוות, נבחן אובדן קשה אחר, המתואר בתורה, מות נדב ואביהוא.
יום הקמת המשכן מתואר בתורה כיום שבו הכל נעשה בדיוק עפ"י צו ה':
"ויקרב אהרן אל המזבח, וישחט את עגל החטאת אשר לו...כאשר צוה ה' את משה...ויקרב את העולה ויעשה כמשפט...ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן וכו' כאשר צוה משה"
ואולם, לפתע, קורה אסון ובני אהרן, נדב ואביהוא, מומתים באש מן השמים. את תגובתו של אהרון הכהן למות בניו, "וידם אהרן", מסביר החתם סופר, שאהרן החל לבכות בקול, ולאחר שמשה דרש ממנו לשתוק, הוא חדל מלבכות ו"נדם". תיאור זה מעורר קושי, באשר לדרישת משה שאהרן לא יבכה בקול, הרי לכאורה מעשהו של אהרן כה טבעי ומדוע שיפסיק?
החתם סופר מסביר קושי זה, על בסיס עיון בדברי משה, שאומר לאהרן:
"הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד".
משה מבין שמותם של נדב ואביהוא הוא קיומו של מאמר ה' "ונקדש בכבודי", שאותו דורשים חז"ל: "אל תקרי בכבודי אלא במכובדי". משה הבין שגם לולא חטאו נדב ואביהוא, צריך היה לקרות מאורע חמור כזה של מיתת הקרובים, כדי לחזק את מורא המקדש. הוא אף חשב שאולי הוא או אהרן ימותו ביום חנוכת המשכן, כדי ללמד את עם ישראל את מורא המקדש, והבין משה שלימוד זה של מורא מקדש חשוב יותר מכל התפקידים העתידיים שלו או של אהרן. אהרן בכה, כי חשב שבניו מתו בעוונם. אך משה מבקש ממנו להחריש, על מנת להבהיר לכולם כי אין מדובר במאורע "סטנדרטי" של שכר ועונש, ומותם של נדב ואביהוא הוא, למעשה, מסר גדול של מורא המקדש שהיה צריך להילמד.
כך גם מעשה החטיפה והרציחה של הנערים הי"ד, שמתו מוות של קידוש ה' למען ארץ ישראל בארץ ישראל, ולמען הזכות להתהלך בה בכל חלקיה, חייב לעורר אותנו לעסוק בקדושת הארץ. מקרה של רצח כזה, המצטרף למותם רבים וטובים שמסרו נפשם על הארץ, מחייב אותנו להבין מהו "יחוד השם" שעליו אנו נלחמים, ולהבין שהמלחמה אינה על שטח או על ריבונות, אלא על השאלה מי מלכו של עולם. לאור זאת, אנו צריכים להתעמק במשמעות א"י עבורנו מבחינה רוחנית, ולהבין כי ארץ ישראל היא ארמונו של מלך, כדברי הכוזרי. ארץ המלאה קדושה וקירבה לבורא.
אנחנו לוקחים דברים רבים כמובנים מאליהם, אנחנו נולדים וחיים כאן, והרצח צריך לרומם אותנו ולגרום לנו להבין איזו זכות נפלה בחלקנו לחיות כאן בארץ הקודש.
דוד המלך אומר במזמור חנוכת הבית: "למען יזמרך כבוד ולא ידם, ה' א-להי לעולם אודך". דוד ראה את מות עוזא הנוגע בארון הא-להים, מעשה שאירע כדי לעורר את עניין קדושת הארון. לכן מתפלל דוד על חנוכת הבית העתידית, "יזמרך כבוד ולא ידם", שלא יהיה שם מאורע קשה, אלא הקדושה תובן מתוך החיים. אנו מתפללים לה' שנזכה להתקשר לקדושת הארץ דרך החיים עצמם, ולא באמצעות אירועים כאלה.
המסר הקשה שנלמד, לצערנו, בעקבות מאורע כל כך קשה, מעלה שאלה נוספת, כיצד זכה כל העם להתחבר ולחוש תחושת אחדות כה גדולה?
ננסה להבין עניין זה לאור מקרה בודד שממחיש את תחושת האחדות ששררה בעם בתקופה האחרונה. כמה שעות לאחר פרסום דבר רציחת הנערים וגילוי הגופות, קיבלתי מייל מתלמיד הישיבה שגר בלוס אנג'לס, שבו אמר כי הוא מעוניין להגיע ארצה, ולנחם את המשפחות, מאחר והוא מרגיש כאילו הוא חלק ממשפחת הנרצחים. כשראיתי את המייל, חשבתי על הקדמת הרב שמעון שקאפ לספר "שערי יושר", שאומר כי אדם צריך לחשוב מי "האני שלו", למי הוא מקושר, מה המדדים שבהם הוא מתחשב בקבלת החלטות, ובזה הוא נבחן:
"האיש הגס והשפל עושה רק שיקולים גופניים, למעלה ממנו מי שמתחשב בגוף ובנפש, ולמעלה ממנו מי שמכניס איתו את בני ביתו ומשפחתו. ומי שהולך עפ"י התורה, האני שלו כולל את כל עמ"י" (שערי יושר, הקדמה)
מקרה כזה, שבו אדם רוצה לבוא מארה"ב, לתת מזמנו ומהונו, על מנת לנחם משפחות שהוא אינו מכיר, מתוך תחושה שהוא והם, אחד. הדרך להגיע לדרגא גבוהה כזאת של אחדות, והרחבת ה"אני", היא נתינה. פגשנו את אותו תלמיד בארה"ב. הוא סיפר שהוא נסע מלוס אנג'לס לוושינגטון להיפגש עם אנשי קונגרס אמריקאים, והציע שהוא יממן להם טיסה לבקר את המשפחות, ע"מ להפעיל לחץ בינלאומי לשחרור החטופים. ההשקעה והנתינה של התלמיד למען כלל ישראל, למען משפחות הנערים ולמען החטופים עצמם, היא שחיברה אותו בקשר נפשי עמוק אליהם.
בפרשתנו פותחת בתיאור של פינחס, שֶׁמָּחָה על עוול מוסרי:
"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם...לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום"
על פסוק זה אומר המדרש:
"אמר הקב"ה: בדין הוא שיטול שכרו".
מסביר ה"שם משמואל" לאור דברי הרמב"ן על הפסוק: "וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות וכו'"
"גמול המצווה נקרא צדקה, כי העבד הקנוי לאדונו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן לו שכר בעבודתו, צדקה יעשה עמו"
כשאדם עושה את מה שהוא מצווה, מצד הדין לא מגיע לו שכר, כמו שחייל לא מקבל משכורת, ותלמיד ישיבה לא מקבל פרס. שכר מצוה אינו בדין, אלא בתורת צדקה. פינחס עשה מעשה שהוא לא צווה. "קנאין פוגעין בו, הלכה ואין מורין כן", הוא לא היה חייב בזה, משה לא היה מורה לו כן, לכן מגיע לו שכר מן הדין. כשאדם מרגיש קשר אמיתי עם רבש"ע, הוא עושה מעבר למה שהוא מחוייב.
מהו המושג "הלכה ואין מורין כן"? מעשה של קנאות והרג, חייב להיעשות בכוונה טהורה. אם יש לאדם את הנגיעה האישית הכי דקה, אסור להורות לו על מעשה כזה, כי איש לא יכול לדעת בוודאות שזה נעשה לשם שמים. רק פינחס יכול היה לדעת את טוהר כוונתו, ואז לפעול מיזמתו האישית. זו הסיבה שהתורה מפרטת שכרו, כי רק ה' יראה ללבב לדעת שהמעשה היה בכוונה טהורה, ושכרו היה "שלום", ללמד שמעשה ההרג הזה לא נובע מכעס רגעי ואהבת המלחמה, אלא מכוונה לשם שמים ודבקות במורא.
אך עלינו לדעת להבחין, אין שום קשר בין מעשה פינחס למעשה הנקמה המתועב שנעשה.
הרב ישראלי דן בפעולת התגמול בכפר קיבייה, וקבע שיש לפעולת תגמול דין מלחמת רשות, שרק מלך יכול להחליט עליה, ולכן כל מעשה תגמול בדורנו חייב להיעשות ע"י המדינה, ולא ע"י יחידים.
ב-18 הימים, בהם חווינו את החטיפה והרצח, ראינו שלוש משפחות שהלהיבו אותנו. הן גרמו למסרים לעבור, לאחדות נפלאה בכל שדרות העם. במה היה כוחן?
בפרשתנו, כשמשה מתבקש למנות את יהושע, כתוב:
"וידבר משה אל ה' לאמר וכו' וסמכת את ידך עליו...ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויסמך את ידיו עליו" וכותב רש"י: "שסמכו בעין יפה בשתי ידיו".
מסביר הגרי"ז-משה רבנו שימש בשני כתרים-"ויהי בישרון מלך"- הוא היה מלך ישראל, וכן ראש הסנהדרין, מנהיג רוחני. ה' מצוה את משה למנות את יהושע למלך: "כל איש אשר ימרה את פיך יומת", ומינוי למלך חייב לבוא מאת ה', ולכן ה' ביקש שמשה יסמוך את יהושע, וזו היד שה' מבקש ממשה שישים על יהושע.
משה מבין, שאי אפשר למלכות בלא תורה, ולכן הוא סומך את ידו השניה, ע"מ למנות את יהושע לראש הסנהדרין, למקבל ומוסר התורה לדורות.
כשהאימהות החטופים דיברו אל עם ישראל, ראה כל העם חיבור עמוק של אימהוּת טבעית, אהבה וגעגוע של אם לבנה, משולב באמונה עמוקה. שילוב זה עורר אהדה והתאחדות מאחורי שלוש האימהות והמשפחות כולן. זוהי ההנהגה האמיתית שבה העם חפץ, השילוב בין רוחניות לבין טבעיות.
יהי רצון שה' יאמר די לצרותינו, ונלמד ערכים בדרך של זמרה וכבוד, ולא בדרך של מאורעות קשים.
