שיחה לפר' פנחס: להיות קשוב לקול הפנימי שבתוכי

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

קל יחסית להקפיד על הלכות שלושת השבועות. הגרי"ד סולובייצ'יק מסביר, שהעיקר באבלות אינם המעשים אלא הרגשת הלב. הוא כותב שבשבעה אפילו אם האדם יקיים את כל ההלכות (ישב על הרצפה בנעלי בד וכדומה) אך אינו מרגיש צער, הוא לא קיים את הלכות אבלות.
הדברים ודאי נכונים גם לגבי שלושת השבועות. אם נקיים את כל ההלכות אך לא נרגיש ונתמקד בצער החורבן, אז לא קיימנו את הלכות שלושת השבועות. וכאן הקושי הגדול.
הקושי הגדול הוא, איך אפשר שלושה שבועות להרגיש ולהצטער ולהיות ממוקד?
הקושי גדול יותר לאור העובדה שב"ה זוכים אנו לגור בארץ. זכינו בחסד אלוקי שאין סכנת קיום על מדינת ישראל (למרות רצון אויבינו) ואין פוגרומים המוניים, וכן זוכים אנו להרגיש במקצת את חבלי המשיח, ואין אנו ב"ה חווים את הגלות. אך חובה עלינו להתמקד ולברר מה כן חסר, ועל זה להתמקד בשלושת השבועות. (ראוי לציין שהרב סולובייצ'יק כותב את הדברים גם לגבי שמחת יו"ט. גם מי שיאכל בשר וישתה יין אך לא ירגיש את קירבת ה' הגדולה הקיימת ביו"ט ובעקבותיה יהיה שמח, לא קיים את מצוות שמחת יו"ט).
לאור המדרש באיכה רבה, נבין במה חובה עלינו להתמקד בשלושת שבועות אלו.

המדרש באיכה מחבר בין שלוש פעמים שכתוב "איכה" בתנ"ך.

איכה כתובה פעם ראשונה:
"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים פרק א יב-יג)

ובפעם שניה:
"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (ישעיהו פרק א פסוק כ"א)

ובפעם שלישית
"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים" (איכה פרק א א-ב)

בא המדרש ומחבר את שלושתם:

" איכה ישבה, שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו', ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד, א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה" (איכה רבה פרשה א)

איכה שני הוא תיאור החטא, איכה שלישי הוא תיאור העונש, וממילא ברור במה שניהם קשורים. אך מה הקשר לאיכה הראשון לדברי משה רבינו?
המדרש בא ללמדנו יסוד גדול. לא מספיק לדון על החטא ועונשו, אלא צריך להבין מה שורש החטא, מדוע חטאו? פעמים רבות אנו מתמקדים בניתוח התוצאות אך לא יורדים לשורש הדבר. בא המדרש ומלמד אותנו לדון על השורש. שורש החטא נובע מהשאלה איך אדם רואה את התורה והמצוות, האם כזכות ומתנה (כתב לי השבוע בחור מהישיבה, כי השיעורים שניתנים בישיבה הם חלוקת זהב בחינם), או כטורח וכמשא.
משה רבינו בספר דברים נותן מוסר לבני ישראל, שהיחס שלהם לתורה היה יחס של טרחה ומשא, וברגע שזה עול וכל המטרה היא "להסתדר עם זה" אז חוטאים, וזה מה שגרם לחטאים הרבים בבית המקדש הראשון והשני-היחס והגישה לתורה.
ולכן חיבר המדרש בין שלושת ה"איכה", ולכן דיבר על שושבינים לתורה, כי היחס לתורה צריך להיות כשמחת החתונה העצומה של כנסת ישראל לקב"ה.
אני מרגיש שיש ציבור גדול שלא זכה ללמוד בישיבות, שלא מספיק חש וחווה את התורה ומצוותיה, כאושר וכמתנה אדירה. ולכן יש לנו תפקיד עצום כיום בעם ישראל ובציבור הדתי לאומי, לחוות שמחה זו ולהקרין אותה החוצה.
כפי שהדבר נכון לגבי התורה והמצוות, הדבר נכון גם ביחס לישיבה. מחר יש לנו יום הערכות לרבנים בה נדון על שנה הבאה. לדעתי, הדבר החשוב ביותר שיש לדון עליו, איך אנו יוצרים כאן בישיבתנו, את האווירה הקדושה שכל אחד יבין ויחווה מדוע הוא כאן, ותהיה לו הגישה הנכונה שהוא כאן כדי לגדול ולבנות את אישיותו כבן תורה וכמשפיע על כלל ישראל, וכל יום שהוא כאן זו מתנה שלא תחזור על עצמה.
ומכאן לנקודה העיקרית שצריך להתמקד בה בשלושת השבועות.
אם היה בית המקדש קיים, היינו מרגישים באופן תמידי ובעוצמה את ה"בנים אתם לה' אלוקיכם". היינו באים לבית המקדש, פוגשים את אבינו, ופגישה זו הייתה נותנת כוח לכל השנה כולה.
מה שחסר לנו, זו ההרגשה שהקב"ה אבא שלנו, והדרך להגיע ולהתקרב אליו זה דרך תורה ומצוות, ולכן זו זכות ושמחה לקיים מצוות.
ולכן חובה עלינו להתמקד בכל שלושת השבועות האלו ב"בנים אתם לה' אלוקיכם".
מטרת הלכות אבלות ובעיקר לא לשמוע מוזיקה, אינה רק שלא נהיה בשמחה, אלא שלא נברח מעצמינו. כשהייתי באבלות על אבי מורי ז"ל, הבנתי שאי הליכה לשמחות ואי שמיעת מוזיקה במשך שנה, מטרתה שתהיה קשוב לכוח הפנימי שבך, ואל תיתן למחשבותיך ולהרגשותיך לברוח.
ככל שהייתי קשוב יותר, הבנתי עד כמה אישיותי ומה חשוב לי בחיים באו מאבי, ועד כמה יש לי הכרת הטוב לכל פועלו בשבילי.
ולכן גם בשלושת השבועות, המטרה להיות קשוב למה שאנחנו, ולהבין שאנו בני הקב"ה.

וזה מה שהתכוון בילקוט שמעוני:
"נחמו נחמו עמי .. חטאו בכפלים חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפלים כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, ומתנחמים בכפלים נחמו נחמו עמי" (ילקוט שמעוני ישעיהו תמה)

לכאורה קשה, מה שייך לחטוא בכפלים, וכי יש כמות לחטא שכאן זה כפול, וכנ"ל לגבי לקו ומתנחמים? אלא שגם גוי שלא מקיים שבע מצוות בני נח חוטא ולוקה. אך כאן יש חטא כפול- הרי אתם בני ה', והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, אז אין אתם חוטאים.
גם אנו כבני ישיבה צריכים לדעת שזו זכות גדולה להיות בין ישיבה, וגם חובה גדולה. לאור שלמדנו בישיבה, ה' דורש מאיתנו רבות.
גם באבן עזרא יש דוגמא, שאפילו רגשות מוטעים נובעים מגישה אמונית לא נכונה. גם הוא מלמדנו שלא נדון רק בתוצאה, אלא נגיע לשורש של עצמינו. וכך כותב האבן עזרא:
"לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו.. כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה.. אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא). ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו" (אבן עזרא שמות פרק כ' פסוק י"ג)

איך התורה יכולה לצוות על רגשות "לא תחמוד"? עונה האבן עזרא: זה שאדם חומד זה נובע מנקודת מבט לא נכונה. לא תחמוד נובע כי אינני מרגיש שהקב"ה הוא אבי ורוצה בטובתי. ואם ה' לא נתן לי את הדבר זה סימן שבשבילי זה יזיק. אם האדם יבין כך, אזי את הרגש של לא תחמוד הוא לא ירגיש. ולכן גם כאן חייבים לרדת לשורש העניין.

הגמ' בכתובות מספרת:
"ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה והתניא אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו איבעית אימא לכבודו הוא דעבד ואיבעית אימא כדבעי ליה למיעבד לא עבד" (גמ' כתובות ס"ו:)

אומר המהרש"א איך גם בזמן שעושים רצון ה' וגם בזמן שלא עושים " אשריכם ישראל", הרי זה עונש שנמסרים ביד אומה שפלה? אלא צריך להבין שהקב"ה הוא אבא ואם אנו לא מתנהגים טוב זה התוצאה שאנו נופלים ביד אומה שפלה ולא עונש. העונש הקשה שהקב"ה נותן רחמנא לצלן, גם הוא נובע מכך שאנו בניו, ולכן "אשריכם ישראל" הולך גם על העונש.

לסיכום
א.בכל דבר לא לעסוק רק בסימפטום ובתוצאות אלא בשורש העניין.
ב.להתמקד בשלושת השבועות ב"בנים אתם לה' אלוקיכם", ובכך שהתורה היא זכות ומתנה.