שיחה לפר' פנחס -"איש אשר רוח בו" -שיחת הכנה ל"בין הזמנים"

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

פרשתנו בנויה מנושאים רבים. אני מבקש להבין את הנושאים עצמם וכן להראות את הקשר בפרשתנו בין הנושאים השונים. אנחנו נעמוד אי"ה על המסר המרכזי של פרשתנו.

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם... לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר פרק כה פסוקים יא-יב)

הנושא הראשון שמופיע הוא שכרו של פנחס. וכאן יש מקום לברר מדוע דווקא פנחס מקבל שכר? פנחס הינו היחיד בתורה שמקבל שכר ולא משה אהרן יהושע, ועוד. פנחס אמנם עשה את הדבר במסירות נפש וחשב שיפסיד בכך את הכהונה, אך עדיין במה התייחד מעשהו שעליו הוא מקבל שכר יותר ממנהיגי הדור: משה, אהרן ויהושע, שהנהיגו את הדור שנים רבות? מדוע המנהיגים האחרים לא קיבלו שכר על מעשיהם?

הנושא השני בפרשתנו הוא הציווי לשנוא את מדין. וכאן צריך לברר מדוע יש ציווי לשנוא אותם, הרי בהמשך מופיע החיוב להילחם איתם ולנקום את נקמת מדין, וא"כ, מדוע יש חיוב נפרד לשנוא אותם?

הנושא השלישי בפרשתנו-מפקד בני ישראל. מדוע יש צורך במנין נוסף של בני ישראל?

יש נושאים נוספים בפרשתנו: בנות צלפד, משה מחפש מנהיג שיודע להלך לרוחו של כל אחד ולכן הוא מתבטא בלשון "אלוקי הרוחות" וה' עונה למשה "איש אשר רוח בו". מה ההבדל בין בקשת משה (רוחות-לשון רבים) ותשובת ה' (רוח-לשון יחיד)? משה סומך את שתי ידיו על יהושע למרות שה' אומר לו לסמוך רק יחד אחת. מדוע משה משנה?

יש את פירוט הקורבנות. מדוע פירוט זה מופיע אחרי מינוי יהושע, הרי מינוי יהושע היה בשנת הארבעים לשהותם במדבר ואילו הקורבנות כבר היו מהקמת המשכן שזה היה בשנה השניה לשהותם במדבר, אז מדוע פירוט הקורבנות מופיע דווקא אחר מינוי יהושע ולא הרבה קודם?

מה הקשר בין הנושאים הרבים הנמצאים בפרשתנו? האם יש כאן קו מאחד?

שאלנו, מדוע דווקא פנחס מקבל שכר, וכך עונה השם משמואל:

"גמול המצווה נקרא צדקה, כי העבד הקנוי לאדונו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן לו שכר בעבודתו, צדקה יעשה עמו" (שם משמואל)

ההבדל בין פנחס לאחרים, שאחרים עשו את המוטל עליהם, ועל מה שמוטל התורה לא כותבת את השכר למרות שישנו. פנחס התנדב, ולכן התורה כותבת את שכרו. המתנדב מקבל שכר, פנחס עשה דבר שלא היה חייב שהרי זו "הלכה ואין מורין כן" ולכן קיבל שכר. הסיבה שרב לא יכול לפסוק בנושא זה הוא, מכיון שכדי לקנא ולהרוג אדם צריך לעשות מאה אחוז לשם שמים. הרב לא יכול לדעת אם תלמידו עושה זאת לגמרי לשם שמים. רק המקנא יודע אם עושה זאת לשם שמים, ולכן פנחס פסק לעצמו לקנא והתנדב, כי הוא היה יכול לא לחייב את עצמו בטענה שאינו עושה זאת מאה אחוז לשם שמים, והיות ועשה זאת בלי להיות מחויב, קיבל שכר.

נושא הציווי "צרור את המדינים", מקשר אותנו לפרשה הקודמת-מעשה זמרי והעבודה הזרה בבעל פעור. שאלנו מדוע יש חיוב לשנוא את מדין, על זה עונה הנתיבות שלום, וכך הוא כותב:

"בלק ידע את כוחו הבלתי מנוצח של עם ישראל, שכל עוד הם דבקים בהשי"ת אי אפשר בשום פנים לגבור עליהם ולהכריעם, ולכן יעץ לעשות פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים, שאז יוכל לנצחם. שכל הקללות שרצה לקלל את ישראל היה כדי לעורר פירוד בין ישראל להשי"ת ... וכאשר ראה שע"י קללות אינו מצליח לעשות מאומה, היתה על זה עצת בלעם להכשיל את ישראל בב' החטאים של בעל פעור וזנות בנות מואב, שעי"ז יצליח להטיל פירוד בין הדבקים.... ולכן היתה זו עת צרה גדולה כ"כ אשר כמוה לא נהייתה, כי כאשר נהיה פירוד בין ישראל להשי"ת הרי זה את צרה הגדולה ביותר, שכל עוד יהודי דבוק בשהי"ת אז יש תרופה לכל המכות, אבל בלק ובלעם רצו לעשות פירוד בין ישראל להשי"ת שאין לך עת צרה גדולה מזו. ועל זה בא אח"כ ציווי השי"ת צרור את המדינים והכיתם אותם, כמו שכתב על זה האור החיים הקדוש שהוא ציווי לשנוא את הרע ואת המחטיאים אשר גרמו להם לעשות הרע ... כי כל עוד שלא נפרד מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו ואינו ממאס את הרע הריהו משולל מהכפרה. על כן העצה כדי שיוכל להתכפר לישראל שלמות הכפרה היא רק על ידי צרור את המדינים... לאייב אותם, דהיינו שיתעבו וישנאו את עצם הרע ואת אותם משניאים אשר גרמו להם לעשות רע, וזה עיקר התיקון והכפרה עבורם ... וזהו ענין צרור את המדינים, שאומנם על הנקמה והמלחמה במדין נצטוו רק להלן במאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אבל הציווי כאן הוא בנוגע לעצם החטא, כדי לתקן ולכפר אל החטא בתכלית הכפרה" (הרב שלום ברזובסקי - נתיבות שלום פרשת פנחס)

לנפילה הגדולה בגלל מדין שגרמה לפירוד בין ה' ועם ישראל, דרושה כפרה. המעשה-הכפרה, באה אם בשורש נשמתו של האדם הוא שואף לטוב ושונא את הרע. ולכן בא החיוב בנפרד לשנוא את מדין, כדי להביא לכפרת בני ישראל.

פעמים רבות אנו מודדים את עצמנו לפי פעולות. בא ה"נתיבות שלום" ומלמדנו, שחשבון הנפש של האדם צריך להיות בעיקרון בפנימיותו. למה הוא שואף? האם הוא שואף לטוב ושונא את הרע ומתעב אותו?

אני מבקש היום בשיחה להתייחס ל"בין הזמנים" שאנו מתכוננים אליו רבות. "בין הזמנים" הוא זמן מצוין לאדם לבחון את עצמו. דווקא העובדה שאדם אינו בשגרת היום יום, נותן את המרגוע הנפשי להתבונן ולבדוק: מה אכן בנפשו? מהי נקודת הבחירה שלו? האם יש סדר עדיפות ברור בכל התחומים? האם הוא מתעב את הרע ושואף לטוב? האם הוא מסכים לשלם מחיר על רצונו להתקדם מבחינה תורנית רוחנית, כמו שפנחס הסכים במחשבתו לאבד את הכהונה ולקנא לשם ה'?

אחרי שטיפלנו בשני הנושאים הקשורים לפרשה הקודמת, נדון ברצף בין כל הנושאים השונים הקיימים בפרשתנו.

וכך כותב ה"שפת אמת":

"סמיכות פרשיות הללו כהונת פינחס וצרור את המדינים והמנין ופטירת משה רבינו ע"ה. הענין הוא כי עתה התחיל להיות הנהגה אחרת של דור באי הארץ. לכן היה מנין חדש. וכמו בדור המדבר ניתן להם אהרן הכהן כך בדור זה הי' כהונת פנחס...... כהונת אהרן היה מתנה משמים. ופנחס בדין זכה לכהונתו כי היה לפי השתנות הדור שהתחיל עתה להיות עבודת האדם והתעוררות שלמטה בחינת תורה שבע"פ. וזה עצמו ענין קנאין פוגעין בו. שהוא אינו בר מות בסנהדרין שעפ"י הדין אינו יכול להמיתו, ורק מי שמקנא לה' נשתנה הדין להורגו.... שבנ"י משנים במעשיהם כל הנהגות התורה. וזה ענין תורה שבע"פ שהכל ניתן מסיני רק שבנ"י צריכין להוציאו מכח אל הפועל. ומה שמרע"ה לא הרג את זמרי רק פינחס לא היה פחיתות למרע"ה רק שבא פינחס ונטל את שלו. ובאמת דורו של משה רבינו ע"ה ע"י שהיו גבוהים מאוד לא היה ההנהגה בכח האנשים רק בהנהגה עליונה. שבטל שכל וכח השגת האדם במדריגה רמה כזו. ואח"כ שנשפלו הדורות ניכר ונצרך התעוררות התחתונים כנ"ל..... ולכן כתיב צרור את המדינים כו'. עליכם לאייב אותם. כלומר שהיה הכאת המדינים בצירוף שנאת בנ"י. הן הדברים שכתבנו שהתחיל התנהגות בהתעוררות התחתונים. ומלחמות הראשונות היה הכל רק בנפלאות הבורא בלבד. ואדרבא כתיב ואתם תחרישון" (רבי יהודה אריה לייב אלתר - שפת אמת פרשת פינחס שנת תר"מ)

הפרשה שלנו היא "שינוי כיוון". עם ישראל אקטיבי. לכן יש מנין חדש של עם ישראל. קשר חדש בין ישראל לריבונו של עולם. זהו ההבדל בין דור המדבר לדור שנכנס לארץ, ההבדל בין המן והשליו לבין הכניסה לארץ בלי ניסים, ופרשתנו היא ההכנה לכניסה לארץ. לכן מלחמת מדין לא נעשית רק ע"י ה' אלא בתוספת השנאה של עם ישראל. וזהו הרצף של כל הנושאים כולם, שבאות לבטא את העשייה של בני ישראל מקנאת פנחס, הציווי לשנוא, עבודת הקורבנות, ועוד.

בישיבה יש לתלמיד סדר יום, מראה מקומות, אווירה של קדושה, קשר יומי עם רב, ועוד. אך בחיים אין את כל זה בצורה מונגשת יום יום. "בין הזמנים" צריך לקחת את מה שהישיבה נתנה ולפעול באקטיביות, ולדאוג איך ייראו החיים עצמם. אדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו. זה תורה שבע"פ, שאדם מחדש, יוצר.

כותב נתיבות שלום :

"באור החיים הקדוש מקשה למה נסדרה פרשת קרבנות רק כאן אחר מינוי יהושע, הרי הקרבנות נהגו כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מעת שהוקם המשכן, ומינוי יהושע היה רק בשנת הארבעים ומדוע איפוא כתבה התורה כאן את מצות הקרבנות.....ויש לפרש הענין על פי מה שכתב בספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת נח) שבכל דור ודור יש מצווה מיוחדת שעל כלל ישראל לתקן במיוחד בדור זה, אם כי התרי"ג מצוות אמורות לכל הדורות, אבל יש מצוה מיוחדת בכל דור שכלל ישראל צריכים להחזיק בה ביותר ולמסור נפשם עליה....והנה השורש והמקור לעבודת ה' מתוך עבודה ויגיעה הוא עבודת הקרבנות ... ובזה יש לפרש את ענין סמיכות הפרשיות, שלאחר מינוי יהושע נאמרה פרשת הקרבנות, שבזה הודיע הקב"ה למשה שלדורו של יהושע, דור באי הארץ יש דרך עבודה חדשה, עמוד העבודה, שהוא עבודה מתוך יגיעה אשר שורשה עבדות הקרבנות ולכן נאמר כאן הלשון 'צו את בני ישראל', שזהו ציווי כללי לכלל ישראל שתפקיד הדור הזה הוא עבודה" (נתיבות שלום פרשת פינחס)

מדוע הקורבנות מופיעים דווקא אצלנו בפרשה? העבודה בקורבנות העיקר לא העשייה הטכנית אלא עבודת הלב, שבעל הקורבן חייב להרגיש שהוא מתחנן לתשובה ולכפרה.

חשוב ב"בין הזמנים" להשקיע רבות בנושא התפילה, לבחור את המניינים שבהם אפשר להתרכז ולהרגיש קשר עם ה'.

הרב חרל"פ כהמשך לדברים שהבאנו, מדבר מה המיוחדות של דורנו. וכך הוא כותב:

"בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שבתקופה ההיא. שיודעים הם (אויבינו) שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא, ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה. הנקודה העיקרית והמקום שממנו שאבו ישראל את חיי הקדושה שלהם בימי החשמונאים הייתה בדברים שבהם מתגלה התייחדותם של ישראל. כמו מצוות מילה שמיוחדת לישראל, וכן שבת... וכן חודש... ועל כן כל ההתקוממות של היוונים ולבטל השלושה דברים. ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל וממנה נובע הכול ומבלעדי ההתאחזות בה אין כלום השפעה של קדושה בעולם, ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת" (הרב חרל"פ מי מרום ח"ו - מעיני הישועה)

בדורנו הנקודה המרכזית היא ארץ ישראל ודרכה מגיע הקדושה לשאר הדברים. לכן האויבים נלחמים על ארץ ישראל. חשוב לנצל את "בין הזמנים" לטיולים בארץ, כדי להתקשר רבות לארצנו הקדושה.

ניגש לנושא הבא. משה רבינו מבקש "אלוקי הרוחות"- מנהיג שיהלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, וה' עונה לו "איש אשר רוח בו", מדוע השינוי?

כותב הסבא מנובהרדוק:

"ידע משה רבינו כי להיות מנהיג על הציבור, לפתור להם כל שאלותיהם ודרישותיהם נחוץ לזה אדם כזה שיודע רוח כל אחד ואחד ותכונתו וטבעו ומדותיו, וכל הטעותים שלו, ולפתור כל שאלותיו לפי רוחו ודעתו ודרך שכלו. וכיון שבני אדם כשם שפרצופיהן משונים כך דעותיהן משונים, נחוץ לזה איש האשכול אשר כלול בו כל חלקי בני אדם, ויודע לסדר לכל אחד חלק המיוחד לו, נותן לו עצות ותחבולות בחלק המיוחד לו, וישתתף עמו לעיין בו ולעלות ארוכה ל כל מדויו. והמנהיג צריך לזה שני דברים: האחד הכרת בני אדם להכיר כל פרט ופרט מה שמיוחד לו, ועוד שנית לפתור לכל אחד ואחד מה שמיוחד לו, ועל אדם ממין הזה, שיש בו יכולת של שני הדברים, שאל מאת ד׳ ואמר "יפקוד ד׳ אלקי הרוחות לכל בשר".... והשיב לו ד׳ "קח את יהושע איש אשר רוח בו" ביאורו, שיש לו רוח להיות מנהיג על עצמו, ואדם כזה יכול להיות ג״כ מנהיג על הצבור. כי בהיותו רוחו כל כך חזק עד שיכול למשול על טבעו ומדותיו ולפתור להם כל שאלותיהם ותביעותיהם על פי ההשקפה האמיתית, ואינו מתפתה מכל רוחות שבעולם, אדם כזה יכול להנהיג את הצבור ולחנכם כל אחד חינוכו המיוחד לו, לפי דרגתו ומהותו. וגלה לו הסוד הזה כי הכל תלוי ביכולת למשול על עצמו, ואם האדם הוא הפכפך ובלתי מושל ברוחו, כי יפעול עליו נגיעה דקה מן הדקה לא ירגיש בהן ינטה לצדדין איך יבוא להנהיג את הציבור" (ר' יוסף יוזל הורוביץ ה"סבא מנובהרדוק" - מדרגת האדם - תיקון המידות פרק ג)

משה מבקש מנהיג שיכול לכלול את כולם, ויכול להבין רוח של כל אחד. עונה לו ה' זה מאד חשוב שיבין את כולם אבל יש נקודה חשובה נוספת. "איש אשר רוח בו". מנהיג צריך לשלוט בתאוותיו, צריך להיות לו קו ברור, עמדה נחושה, לא לחיץ, זה תנאי חשוב והכרחי להיות מנהיג.

גם ב"בין הזמנים" חשוב מאד שיהיה לכל אחד קו ברור ונחישות. חשוב שכל אחד ואחד לא יהיה מושפע מהסביבה אלא ישמור על יחודו.

ניגש לנושא נוסף בפרשתנו. לאחר מינויו של יהושע ה' אומר למשה לסמוך ביד אחת ומשה סומך בשתי ידים, מדוע?

מסביר הגרי"ז-משה רבנו שימש בשני כתרים-"ויהי בישרון מלך"- הוא היה מלך ישראל, וכן ראש הסנהדרין, מנהיג רוחני. ה' מצוה את משה למנות את יהושע למלך: "כל איש אשר ימרה את פיך יומת", ומינוי למלך חייב לבוא מאת ה', ולכן ה' ביקש שמשה יסמוך את יהושע, וזו היד שה' מבקש ממשה שישים על יהושע. משה מבין, שאי אפשר למלכות בלא תורה, ולכן הוא סומך את ידו השניה, ע"מ למנות את יהושע לראש הסנהדרין, למקבל ומוסר התורה לדורות.

אנו צריכים לשאוף שבין הזמנים" יהיה מלא תורה, אין חול בלי תורה, כי מטרת התורה היא להרים את החול קדימה, לקדש אותו.

יהי רצון שנזכה כולנו ל"איש אשר רוח בו", לעמידה איתנה, ליציבות, לעוצמה, לכוח, ונתרומם ב"בין הזמנים".