פרשת כי תצא- והשבות אל לבבך
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הימים בהם אנו נמצאים, ימי ראשית שנת הלימוד בישיבה, הינם ימים המאופיינים בחשבון נפש, ובמהלכם אנו תוהים כיצד נמצה את עצמנו בישיבה, וכיצד נוכל לזכות ו"לקנות" את התורה באופן שהתורה תהפוך לחלק ממנו.
אחת הדרכים להגעה למצב שבו התורה היא חלק מהותי מאתנו, היא הצבת אתגרים. אדם הרואה מול עיניו יעדים הוא שואף באופן תמידי, יוכל לממש את עצמו, ולזכות ולהתקדם בלימודו.
את האתגרים יש להציב במישורים שונים:
המישור הלימודי: אתגרים הקשורים לדרך ואופי הלימוד או להספקים.
המישור השכלי: אתגרים של בירור אישי, הבנת הדרך האישית בעבודת הבורא, ומחשבה אודות התפקיד האישי בעולם, ולאור זאת מה נתתי לעם ישראל.
המישור הנפשי: אתגרים שמטרתם להגיע לרמה של חיים של אמונה ותורה, שמעבר לרמת הידע וההבנה, כאשר האמונה מקיפה את כל האדם כולו בבחינת "וידעת היום והשבות אל לבבך".
העיסוק במישור הנפשי חשוב מאוד. כאשר אדם מגיע למצב נפשי שבו הוא חש קשר אמיתי ותמידי עם הקב"ה, אפילו כשיעזוב את הישיבה, ואפילו כשייתקל בקשיים, מובטח לו כי אמונתו ולימוד תורתו יעמדו לצידו ללא ערעור. על אדם ליצור קשר אישי בל יינתק שנמצא בפנימיות נפשו. קשר מסוג זה הוא קשר חשוב ביותר, והוא מהותי בעבודת ה'.
בפרשתנו, מופיעה המצווה של הריגת בן "סורר ומורה", הבן שזולל בשר וסובא יין, ואינו שומע בקול הוריו. הגמרא בסנהדרין מסבירה את הסיבה לחומרת עונשו של בן זה:
"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם. תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה, יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב." (תלמוד בבלי, מס' סנהדרין, ע.)
לפי הגמרא, הסיבה לכך שבן סורר ומורה נהרג היא משום שהוא עתיד לגנוב ואולי אף להרוג, ועל מנת למנוע זאת, ולאפשר לו למות כשהוא עוד "זכאי", הבן נהרג כבר במצבו הנוכחי. מגמרא זו ניתן להסיק יסוד עקרוני חשוב, לפיו, על פי התורה לא דנים על סמךהמצב הנוכחי, אלא יש להתחשב בעתיד בעת הדיון על עונשו של אדם, "לדון על שם סופו", ולהעדיף הריגה של אדם כאשר הוא זכאי על פני מותו העתידי כ"חייב".
בניגוד לעקרון זה, ניתן לראות מדיניות משפט אחרת אצל הקב"ה, כפי שמתאר המדרש אצל ישמעאל:
"אמר רבי סימון: קפצו מלאכי השרת לקטרגו. אמרו לפניו, רבון העולמים, אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?! אמר להם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם, איני חב את האדם אלא בשעתו״ (בראשית רבה, נ"ג, י"ד).
לפי המדרש, כאשר רצה הקב"ה לשמוע לתפילתו של ישמעאל שעמד למות, שאלו אותו המלאכים מדוע אינו דן את ישמעאל על שם סופו, שהרי הוא עתיד להרוג רבים מישראל. כתשובה ענה הקב"ה למלאכים כי על אף עתידו הרע של ישמעאל, העיקרון על פיו הוא נשפט הוא התנהגותו הנוכחית, שכרגע היא טובה. תשובה זו של הקב"ה מעוררת את השאלה, מדוע דינו של ישמעאל אינו כדין בן סורר ומורה, שנידון על שם סופו.
בעת קריאת הסיפור בתורה, מתעוררת שאלה נוספת:
"וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם. (בראשית כ"א, ט"ז-י"ז)
על פי התיאור, הקב"ה שמע את תפילתו של ישמעאל ולא את תפילתה של הגר, ויש להבין מדוע. המדרש מציע פתרון לשאלה זו:
"הגר התפללה כמטחת דברים כלפי מעלה אמרה: 'אתמול אמרת לי: הרבה ארבה את זרעך וגו', ועכשיו הוא מת בצמא?!" (בראשית רבה, נ"ג)
"ועייפה נפשו של ישמעאל בצמא, והלך והשליך את עצמו תחת חרולי המדבר להיות חרשן עליו, ואמר: 'אלהי אברהם אבי, יש לפניך תוצאות מים. קח את נפשי ממני, ואל אמות בצמא'" (פרקי דר' אליעזר, כ"ט)
לפי הסבר המדרש, הגר באה בטרוניה כלפי הקב"ה, תפילה המגיעה מנקודת הנחה של דרישות ותביעות, הקב"ה מסרב לקבל. בניגוד לגישתה של הגר, ישמעאל מקבל את מלכות ה' ומוכן להכיל את הדין שנגזר עליו מאת הקב"ה, והוא מבקש, מתוך הכנעה, שמותו הצפוי, יהיה מהיר ובלא ייסורים. מאחר וגישתו של ישמעאל מבוססת על התבטלות כלפי הקב"ה, תפילתו נשמעת. וה' עונה לתפילתו יותר ממה שביקש. הוא ביקש למות רק למות ללא יסורים וה' מחייה אותו.
על פי מדרש זה, ניתן גם להבין את מהות ההבדל שקיים בין בן סורר ומורה לבין ישמעאל. לישמעאל, כפי שניתן לראות מתפילתו, היה קשר נפשי לקב"ה, אפילו בשמו "ישמע- אל" רמוז קשר נפשי זה. בניגוד לישמעאל, בן סורר ומורה מאופיין בשאיפה לחומריות, לבשר וליין. אמנם בסוף יעשה דברים פחות חמורים ממעשי ישמעאל, הוא מלסטם את הבריות, ולא הורג את כלל ישראל אך דינו חמור יותר, והוא נהרג על שם סופו, מפני שהוא מרוחק, ואין לו קשר כלל עם הקב"ה.
לאחר הבנת חשיבותו של ביסוס קשר אישי עם הקב"ה מתוך התבטלות, נראה כי לפתחינו, כבני ישיבה, מוטלת בעיה לא פשוטה. מצד אחד, בחור צריך לגשת ללימוד מתוך תחושה ש"יש לו", להניח כי הוא מכיר ויודע ומסוגל לגשת ללימוד קשה להקשות ולתרץ, לחדש ולשנות. מיד לאחר הלימוד, בתפילה, על אותו בחור לדעת לבטל את עצמו עד עפר מתוך הרגשה שהקב"ה הוא המרכז והוא הראש בחייו.
על מנת שנצליח לגשר על שתי הדרישות המנוגדות זו לזו, עלינו להפנים כי כל מה שיש לנו, כולל הידע, המחשבה ויכולת הלימוד, שייכים לריבונו של עולם. כאשר נפנים זאת, לא נחוש את הניגוד בין הדרישה ללימוד מתוך מחשבה חריפה ומתוך תעוזה לבין תפילה מתוך התבטלות עצמית ומתוך ענווה.
בכדי לבסס את הקשר הנפשי הרצוי עם הקב"ה, ישנן כמה דרכים:
עמל תורה, על ידי התעמקות ומאמץ בלימוד, ללא וויתור לנוכח קשיים.
בירור שכלי, כשאדם ידע ויאמין בשכלו באופן ברור, ללא כל בלבול שעשוי לפגוע בקשר האישי עם הקב"ה.
חיזוק התפילה, ע"י יצירת "דו שיח" ישיר עם ריבונו של העולם, וביסוס התחושה שהקב"ה עומד מול האדם בעת תפילתו, ומקשיב לו.
קבלה אישית, ע"י העמדת יעדים להתקדמות שדורשים מאמץ אישי.
בחודש הרחמים מוסיפים אנו את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" ושם כתוב: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". שואלים המפרשים שלכאורה יש סתירה, אם שבתי בבית ה' אז אני נמצא בבית, אז אינני מבקר בבית?? אלא ההסבר הוא, שכדי שאדם יגיע למדרגה שביתו יהיה כל ימיו בית ה', הוא צריך לבקר בהיכל ה'. בזמן בית המקדש זה ההיכל שם הדם מקבל את החיזוק הרוחני לו הוא זקוק כדי שביתו יהיה בית ה'. כיום היכל ה' – הם ישיבות ובתי מדרשות.
יהי רצון שנזכה לקשר אמיתי וכנה כמעיין המתגבר עם הקב"ה, וביתנו יהיה בית ה'.
 האזן לשיעור |
הצפייה וההאזנה לשיעורים באתר זה מצריכים את התוסף של פלאש. אם אינכם רואים כאן את הנגן אנא גשו לכתובת זו והורידו את הנגן ללא תשלום. |
 הורדות |
|
להורדה יש לבצע קליק ימני ואז בחירה ב "שמור יעד בשם...": |