שיחה לפר' וישלח: להיות משפיע ולא מושפע
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור (לרגל שבתות הארגון של תנועות הנוער)
ראשית אני מבקש לברך את שליחי הישיבה הרבים שיצאו בשבתות הארגון של תנועות הנוער: בני עקיבא, עזרא ואריאל, ולכבודם ובגלל החשיבות הגדולה של חובת ההשפעה אבקש להקדיש את שיחתנו לשאלה כיצד להיות משפיע ולא מושפע.
הרב דסלר מלמדנו שכל אדם יש לו נקודת בחירה. המפגש בין האמת לאמת המדומה, ההתמודדות לאור זאת שהאדם שומע שני קולות בתוכו והוא קרוע ומתמודד מה להחליט וכיצד לנקוט. חשוב לדעת שהתמודדות זאת בריאה ומקדמת את האדם, בתנאי שהוא מצליח וכובש יעד. כשם שיש נקודות בחירה לאדם הפרטי וכל אחד בהתאם למדרגה שלו, כך יש גם נקודות בחירה לכל ציבור וציבור. אחת נקודות הבחירה לציבור הדתי לאומי, היא האיזון הנכון בין פתיחות לחברה ולתרבות ובין סגירות ושמרנות.
הפתיחות נובעת מכך: שהציבור הדתי הלאומי הוא חברותי והוא רוצה להתחבר לאחרים, והאתגר הוא לאור שלא תמיד האדם נמצא בחברה רוחנית המתאימה לרמתו הרוחנית. כמו כן, רבים מהציבור שלנו סקרנים ולא מצומצמים ולכן חפצים להרחיב את תחומי ההתעניינות שלהם ולהכיר תרבויות שונות, אבל מצד שני אם אין את האיזון הנכון אדם ירד ביראת שמים שלו ובדביקות בבורא עולם.
גורם נוסף ברצון לפתיחות, הוא הרצון להיות מחובר למדינה ולעם מתוך הרצון להיות חלק מתהליך הגאולה שמתרחש בדורנו והרצון להשפיע על הציבור וכלל ישראל וכן על צביונה ואופיה של מדינת ישראל. השאלה כיצד להשפיע ולא להיות מושפע כלל אינה פשוטה.
כחברה אנו צריכים למצוא את האיזון הנכון, וזה כלל לא קל.
בפרשתנו כתוב:
"וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר: וַיִּ֜קֶן אֶת־חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה־שָׁם֙ אָהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי־חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה: וַיַּצֶּב־שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא־ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (בראשית פרק לג, יח-כ)
יעקב מגיע לשכם בערב שבת. מה הוא עושה? דבר ראשון הוא קונה חלקה.
כותב הרמב"ן:
"ויחן את פני העיר - לא רצה להיות אכסנאי בעיר, אבל רצה שתהיה תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו, ולכן חנה בשדה וקנה המקום, וזה להחזיק בארץ" (רמב"ן בראשית פרק לג פסוק יח)
יעקב אבינו קונה חלקה כדי להרגיש חלק מאנשי העיר ולא כתייר. הדבר מזכיר לי את גיסי היקר הרב שמעון אדלר ז"ל, שכאשר הגיע לבית שמש לחנך ולהשפיע על הנוער בעיר וידע שהוא בא רק לשנים מועטות, הוא קנה בית כדי להיות חלק מאנשי העיר.
מוסיף המדרש:
"חנן את הפנים (האנשים המכובדים) שבעיר התחיל משלח להם דורונות... התחיל מעמיד הטליסין (חנויות לממכר בשר) ומוכר בזול... צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו" (בראשית רבה פרשת וישלח פרשה עט סימן ו)
יעקב מגלה שמוכרים בשר ביוקר אז הוא פותח אטליז ומוכר יותר בזול.
יחד עם מעורבותו הרבה, מסביר הנצי"ב שהוא גר מחוץ לעיר כדי לא להיות מושפע. וכך כותב הנצי"ב:
"ויחן את פני העיר. לפי הפשט. לא נכנס לדור בעיר אלא חנה בחוץ לעיר ונקרא פני העיר והוא כמדתו של יעקב להיות בדד ולא מעורב עם אוה"ע" (העמק דבר בראשית פרק לג פסוק יח)
מצד אחד יעקב גר בחוץ ומצד שני הוא תורם ללא סוף בנתינה לאנשי העיר. זה האיזון שיעקב מצא בהתמודדות שלו להיות משפיע ומצד שני לשמור על עצמו. וזה מחייב את כולנו לחשוב במה להיות מעורבים ובמה לא, כדי שמחד נשפיע ומאידך נשמור על רמתנו הרוחנית.
מוסיף המדרש ומביא הבנה נוספת:
"נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום" (בראשית רבה וישלח פרשה עט סימן ו)
מה הרעיון שיעקב עושה עירובי תחומין ערב שבת?
עונה על כך הרב עמיאל:
"עירובי תחומין מראים על הכח המיוחד שיש לישראל סבא לקבוע לו מקום מלאכותי, במציאות הוא יושב במקום פלוני, ובכ"ז נחשב למקומו המיוחד דוקא מקום אלמוני, הוא קנה לו שם במקום אלמוני שביתה, ואע"פ שבאמת הוא שובת בכאן בכ"ז נחשב כאילו הוא שבת שם.... ומכאן כוחנו להתקיים בגלות אע"פ שבמציאות אין אנו מוצאים מקום מנוחה אף באחת מארצות הגולה.... כי יש לנו התכונה של עירובי תחומין שהוא כעין מקום, מקום דמיוני אם כי לא מקום ממש, וכל הגלות הוא "כאילו שבת" אע"פ שבמציאות אין לנו מנוחה כלל.זהו ה"ויחן" כביכול שלנו בגלות" (הרב אביגדור עמיאל- הגיונות אל עמי)
עירובי תחומין הוא היכולת להיות פיזית במקום אחד ורוחנית במקום אחר. יעקב אבינו היה פיזית בשכם ורוחנית בבית המקדש. על מנת שלא נהיה מושפעים, גם אנחנו צריכים נפשית בדברים מסוימים להתחבר עד הסוף לציבור, כי בלי חיבור אין השפעה, אך בדברים אחרים אין לנו להתחבר ואנחנו צריכים להרגיש שאנו נמצאים במקום אחר. צריכים לדעת מה לקחת ומה לא לקחת מהחברה.
כדי לדעת מה לקחת ומה לא, צריך את העוצמה של יעקב אבינו. ישיבה באה ליצור עוצמה רוחנית, לגרום שהאדם והתורה הם אחד. עמל ולימוד מתוך שמחה צריך להיות נחלת האדם, ואז התורה היא עוצמתית. אם יהיה לנו את התכונה של עירובי תחומין, אזי אפשר להיות בחברה ולהשפיע ולהיות גם מחוץ לחברה ולא להיות מושפע.
הנתיבות שלום מביא הסבר נוסף בקשר בין עירובי תחומין ויעקב אבינו וחובת ההשפעה על הציבור.
הכניסה לארץ בערב שבת מפגישה את יעקב אבינו עם השבת ועם ארץ ישראל. מעלת השבת וארץ ישראל שהאדם חי בהם את חייו כולל דברי הרשות (לא רק מצוות אלא גם החיים הרגילים:אכילה שתיה ועוד) בקדושה. יעקב אבינו מבין שכדי לא להיות מושפע הוא צריך לחיות חיים שכל כולם "בכל דרכיך דעהו", שכל החיים קשורים לתורה ולבורא.
עירובי תחומין מרחיבים את תחום העיר לעוד 2000 אמה. יעקב אבינו בכניסתו לשבת מבין שכדי להשפיע ולא להיות מושפע, עליו להרחיב את הקדושה בכל חייו.
וכך כותב הנתיבות שלום:
"ויש לבאר ... שיעקב נכנס לארץ ישראל בפניא דמעלי שבתא (בערב שבת), ונתאחדו אצלו שבת וארץ ישראל. והנה תכלית עבודת ה' היא כמאמרם ז"ל (תנחומא בחוקתי) שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, וענין זה יש בעולם שנה ונפש, בעולם הוא ארץ ישראל המקום המקודש להשראת השכינה, בשנה הוא שבת היום הראוי להשראת השכינה, ויעקב הוא בנפש כמו שכתוב "יעקב חבל נחלתו". וכאשר נכנס יעקב בערב שבת עם דמדומי חמה לארץ ישראל, נצטרפו יחד הנפש הנבחרת בזנן הנבחר עם המקום הנבחר, והגיע אז תכלית השלימות שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. והנה נתייחדו שבת וארץ ישראל, שבעוד כל המצוות שי להם גבול ומדה, שרק בעת שהאדם עוסק בקיום המצוה הוא קשור אליה, והרי זו נחלה עם מצרים, הרי שקדושת שבת וארץ ישראל מקיפות את כל מציאותו של איש יהודי. כי הנה האור מקיף והאור פנימי של שבת קודש אופפים את כל מהותו, כיון שבאה שבת נכנס כל כולו לתוך השבת על כל מציאותו, לא רק התורה והתפלה ומעשיו הטובים ספוגים בקדושת השבת, אלא אפילו אכילתו, שנתו וכל תענוגותיו כולם בצל כנפי השבת. וכמו כן ארץ ישראל מקפת גם כן את כל מציאותו... וזה שכתוב ויבא יעקב שלם, שהגיע לשלימות על יד ב' מצוות אלו שענינם שלימות, והם בבחינת נחל בלי מצרים.. וזו נחלתו של יעקב, שזו היא מדתו של יעקב אבינו בכללות, שעיקר עבודתו לה' היתה בעיניני הרשות, שאפילו עניני הרשות והיתר גמור הכניס לגבול הקדשוה והקרבים להשי"ת...וזה מרומז במה דכתבה התורה הקדושה שמירת שבת אצל יעקב דוקא בענין תחומין, שעינינו הרחבת גבול הקדושה, דבשבת נאמר אל יצא איש ממקומו וגבול השבת עד אלפים אמה, ועל ידי קביעת התחומין מרחיב את גבול הקדושה" (ר' שלום נח ברזובסקי - האדמו"ר מסלונים – "נתיבות שלום" על פרשת וישלח)
אדם שרוצה להשפיע חייב לבדוק שהוא חי חיים רחבים ולא כפולים, חיים שגם החול מחובר אל הקודש. חיים בבחינת "בכל דרכיך דעהו". האדם שכל חייו קודש יכול להיות משפיע ולא מושפע. הסיבה שיש חשיבות גדולה מאד לחיות חיים רחבים עוצמתים דווקא ביחס לשאלת ההשפעה, כי מי שיחיה חיים כפולים ולא רחבים יושפע בדברי החולין מהחברה, כי בזה הוא ידמה להם ואז יפסיד את עוצמתו הרוחנית.
ההשפעה חייבת לבוא מתוך עוצמה ומתוך הקפדה על ההלכה. מי שלא יהיה עוצמתי ולא עקבי לא יוכל להשפיע.
כאשר אנו מדברים על חובת ההשפעה, חשוב שכל מי שרוצה להשפיע שיבדוק את עצמו שהוא פועל 100% לשם שמים ולא מתוך הרגשה שהתורה מצומצמת והוא רוצה לצאת החוצה, וכן לא מתוך תחושת גאווה ועליונות. רק אם הדברים נעשים 100% לשם שמים, אכן יזכה המשפיע בע"ה להיות משפיע ולא מושפע.
את חובת ההתבוננות הפנימית שהכל נעשה לשם שמים, למדים אנו מפרשת דינה בפרשתנו:
"וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ" (בראשית פרק לד פסוק א)
"ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר: ותצא לאה לקראתו" (רש"י בראשית לד,א)
לאן יצאה דינה?
"ועל כן רצתה גם היא לאחוז בדרכי אבותיה הקדושים לגייר גרים מבנות הארץ להכניסם תחת צל כנפי השכינה, ולזה אמר הכתוב ותצא דינה בת לאה כלומר ביציאה זו היתה בת לאה ממש לעשות כמעשה אמה לצאת לשם שמים, ועל כן הלכה לראות בבנות הארץ כלומר לראות בקרבן ותוכן לבבם איזה שתרצה להתקרב אליה לשמוע לדבריה. ואולם אחרי כל זה הנה הכתוב צווח ואמר (תהל' מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה שאין דרך בנות ישראל הצנועות לצאת חוצה כי אם הם צדקתם עומדת לעד...ושרה שהיתה מגיירת הנשים הרי נאמר עליה (בר' י"ח, ט') הנה באהל, שהיתה צנועה ביותר שלא יצתה לחוץ ועשתה ביכולתה בביתה פנימה כאשר יכלה לגייר הנשים שבאו אצלה. ודינה שיצתה, ע"כ וירא אותה שכם וגו' " (הרב חיים מצ'רנוביץ -ספר באר מים חיים פרשת וישלח – פרק לד, פסוק א)
מדוע יש על דינה ביקורת הרי היא יצאה לגייר? מדוע יש ביקורת על לאה הרי היא רצתה להרבות את בית ישראל?
עונה על כך הרב בלוך:
"ותמוה הדבר שהרי על אותו מעשה עצמו שיצאה לאה לקראתו נאמר וישמע ה' אל לאה ותלד בן חמישי ליעקב, וחז"ל אמרו.. אמר רב אבהו צפה הקב"ה שלא היתה כונתה אלא להעמיד שבטים, וגם אמרו חז"ל כביכול הקב"ה סייעו שיצא ממנה יששכר, ועל רחל אמנו שלא השתדלה כמו לאה אמרו חז"ל לפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה לקבורה עמו, ונראה מכל זה שמעלה גדולה היתה בה בהשתדלותה לצאת לקראת יעקב, ואיך זה נקראת יצאנית עבור אותו המעשה. ויש לבאר שלמרות המעלה הגדולה הנפשית שהיתה ביציאתה זו, ירדו חכמים לתוך עומק נפשה ומצאו שבמעשה טוב זה עזרה לה גם תכונתה שחסר מקצת ממדת הצניעות של 'כבודה בת מלך פנימה'... כי כלפי שמיא גליא שאחר כל צדקות לאה אמנו, ועם כל הרצון והחפץ להעמיד שבטים, לא היתה יכולה לצאת קראת יעקב ולאמר לו 'אלי תבא' לולא היתה לקויה קצת במדת הנטיה להיות יצאנית, ונמסרה תכונתה זאת לדינה בתה. ועל זה משלו כאמה כבתה וזה מבהיל על הרעיון שעד כמה צריך האדם לעמול וליגע להיות נקי ומזוכך מכל נטיה חיצונית אף בפעולתו בדבר מצוה" (פניני דעת - הרב אליהו מאיר בלוך - פרשת וישלח)
אמנם דינה התכוונה לעשות מעשה טוב ולגייר את הנשים, אך מעשה זה לא היה 100% לשם שמים. במעשה התערבב הרגשה של חוסר צניעות ביציאה החוצה ולכן נענשה דינה. וכן לאה אמנו רצתה להרבות את בנין בית ישראל, אך גם אצלה לא נעשה הדבר 100% לשם שמים.
הרצון שלנו להשפיע הוא נפלא חשוב והכרחי, אבל הוא חייב להיות מאה אחוז לשם שמים כדי לקדש שם שמים ובלי שמץ גאווה ובלי שמץ שאנחנו יותר טובים כי אז אי אפשר להשפיע.
לגבי מעשה דינה יעקב גם כן נענש, בצער הגדול שהיה לו במה שקרה. כי הוא הסתיר את דינה מהפגישה עם עשיו, והיה צורך לאפשר לה להתחתן איתו כי היא היתה מחזירה אותו למוטב.
וכך כותב המדרש:
"למס מרעהו חסד מנעת חסד מן אחוך, היא נסבת לאויב ... לא בקשת להשיאה למהול הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי היא נשאת דרך איסור" (מדרש רבה בראשית פרשה פ)
על מדרש זה כותב הרב בלוך:
"פלאים! מה זה למס מרעהו חסד? שלא נתן את בתו לעשו הרשע? בלתי מובן...... ויען שעוד היה נמצא ביעקב 'אני נפרד' שדאג בעד רוחניות בתו, ורצה שבתו תחיה חיים רוחניים, באשר היא קרובה לו, וחלק מהאני שלו, לכן לא רצה שתמסר לעשו, וזה הפריע לו לעמוד בנסיונו" (הרב יוסף יהודה בלוך – שערי דעת חלק ב פרק טו)
יעקב הסתיר את דינה מעשיו מתוך רצון אמיתי שלא תהיה מושפעת, אך התערב בזה גם הרגשת "האני" והדאגה האישית. לכן גם יעקב נענש.
אדם שבא להשפיע צריך להרגיש מחד שהוא יכול לשנות עולם ולהשפיע רבות, ומאידך להיות בעל ענווה גדול.
גם מורכבות זו נלמדת מפרשתנו:
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.. וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית לב יא, יג)
"איתא מהרבי ר' בונם ז"ל מפשיסחא, שלכל יהודי צריך להיות שני כיסים. אחד - בשבילי נברא העולם. והשני - ואנכי אפר ועפר. וי"ל, דכן מצינו אצל יעקב אבינו ע"ה, שאמר, 'ואתה אמרת היטיב איטיב עמך' וכו', כענין 'בשבילי נברא העולם'. ואמר, 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת', כענין 'ואנכי אפר ועפר' " (ספר קול מבשר ח"א - פרשת וישלח)
האדם המשפיע צריך להרגיש שהוא יכול לשנות את העולם ולהפוך את העולם ליותר רוחני, אבל זה צריך להיות מתוך ענווה ויראת שמים.
מטרת הישיבה לבנות אנשי שליחות לקדש שם שמים ולהיות שגרירים נאמנים.
כל בחור בישיבה צריך תוך כדי התהליך הנפשי של התקשרות לבורא ולתורה, לדעת מהי שליחותו בעולם וכיצד הוא אישית יהיה משפיע ולא מושפע.
העוצמה הרוחנית, החיים הרחבים של תורה בבחינת "בכל דרכיך דעהו", ההבנה מה לוקחים ומתי מתחברים לחברה בבחינת "עירוב תחומין", ההתבוננות הפנימית שהכל נעשה לשם שמים, הם התנאים. בקשתנו ותחינתנו שנזכה לסייעתא דשמיא להיות משפיעים גדולים בארצנו ומולדתנו בכל התחומים, ויחד עם זאת נשמור על עוצמתנו. אמן כן יהי רצון.
