שאלה שבועית: היתר מאכלות אסורות בעת מלחמה

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

לעילוי נשמת הקדושים: יקיר יעקב לוי, שלום מנחם ואליהו משה צימבליסט הי"ד

ולע"נ שלמה אומן ואברהם מוצן שאתמול היה יום הזכרון

שאלה א] אכילת המאכלים מה'מכולת שנפרצה' - אחת השאלות שנידונה בשיעור הקודם היתה אודות מפקד במלחמת 'שלום הגליל' שהורה לחייליו הרעבים לפרוץ למכולת בלבנון וליטול ממנה דברי מאכל. כשנקודת הדיון העיקרית היא, האם אותו מפקד נהג כראוי מבחינה משפטית – ממונית.

בשיעור היום נבקש לדון על זוית נוספת של אותו מעשה. מוצרי המזון שבאותה מכולת כמובן אינם כשרים, האם במקרה בו הימנעותם מאכילת אותם מאכלים לא תביא ל'פיקוח נפש' על החיילים להימנע מלאוכלם, או שמא רשאים הם לאוכלם בכל מקרה?

שאלה ב] אכילת מאכלים בבית בעזה – כמו כן יש לשאול ביחס לחייל הנמצא בבית בעזה ומוצא מוצרי מזון במקרר של הבית, האם הוא רשאי לאוכלם (מדיני כשרות), או לא?

שאלה ג] אוכל שהובא מאזרחים – לאורך המלחמה אזרחים רבים פתחו את ליבם וסיפקו אוכל חם ליחידות רבות בצה"ל. במקרים רבים לא ניתן לדעת האם המזון שהגיע כשר. האם ניתן לאכול את המאכלים על אף שישנו ספק לכשרותם, או לא?

לכאורה, במושכל ראשון אמור הדבר להיות אסור, הרי איננו מדברים במקרה של פיקוח נפש, ומדוע מותר?

מקור ההיתר הוא בגמ' בחולין (יז.):

בעי רבי ירמיה אברי בשר נחירה [בהמה שלא נשחטה כראוי] שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו? אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו דכתיב (דברים ו, יא) 'ובתים מלאים כל טוב', ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב – 'כתלי דחזירי', בשר נחירה מבעיא? אלא לאחר מכאן [לאחר שנות הכיבוש, שאז לא הותר], ואיבעית אימא לעולם בשבע שכבשו כי אשתרי להו שלל של עובדי כוכבים, דידהו לא אישתרי [מדובר בזמן המלחמה, אך מה שהותר זה רק שלל האויבים] תיקו.

כפי שציינה הגמ' מקור ההיתר של אכילת מאכלות אסורות במלחמה הוא מהפסוקים בפרשת ואתחנן (דברים ו, י-יא):

והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדלת וטובות אשר לא בנית. ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת.

לרוב הראשונים, היתר זה אינו הוראת שעה, אלא היתר לדורות במלחמה.

כדי להשיב על השאלות בהן פתחנו, עלינו לברר תחילה- מה טעמו של היתר מאכלות אסורות, הרי אנו כל כך מקפידים על הישמרות ממאכלות אסורות המטמטמים את הלב? בפרט, שלהשקפת עולמנו, ההליכה לצבא הינה חלק מעבודת ה'.

עוד עלינו לברר האם היתר זה נאמר במלחמה בלבד, ורק ביחס לאכול הנלקח שלל מהאויב, או גם ביחס לאוכל לא כשר שמלקח מאזרחים? כשהתשובה לשאלה זו תהיה נעוצה גם בשאלת ההכרעה בספק הגמ' (שהרי לצד האחרון הותר מזון הנלקח שלל בלבד).

תשובה

לפנינו שלוש שיטות בביאור שורש היתר אכילת מאכלות אסורות במלחמה:

1] הרחבת 'פיקוח נפש' - הנצי"ב בפירושו לתורה (העמק דבר) על פסוקים אלו, וכן בעל התורה תמימה (על פסוקים אלו הערה סז) מבארים שהיתר אכילת מאכלות אסורות במלחמה הוא הרחבת ההיתר משום 'פיקוח נפש'. וזאת, משום שאם נאמר לחייל הנמצא בלחימה שישנם ימים בהם לא ניתן לספק לו אוכל טוב ותקין, ובגלל זה לא יאכל בצורה סדירה וטובה – הוא עלול להילחם פחות טוב, ובכך להגדיל את הסיכויים (ולו במעט) ל'פיקוח נפש'. ועל כן, כהרחבה להלכות פיקוח נפש התירו לו לאכול מאכלות אסורות.

הרמב"ם בהלכות מלכים (ח, א-ב) כותב:

חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכן שותה יין נסך. מפי השמועה למדו- 'ובתים מלאים כל טוב' ערפי חזירים וכיוצא בהן.

וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה.

הרמב"ם התנה את ההיתר ב'אם ירעב ולא מצא מה יאכל'. התניה זו אינה מופיעה לא בפסוקים ולא בגמ'. מהיכן אם כן הוסיפה הרמב"ם?

נראה שהרמב"ם למד שהיתר זה הוא הרחבה להלכות פיקוח נפש, ולכן כאשר אינו רעב ואין חשש פיקוח נפש, לא נאמר היתר זה.

הנצי"ב תולה את דעתו זו של הרמב"ם בלישנא קמא בגמ', שאפילו אוכל שאינו כשר שלא נלקח מהגויים מותר בשעת מלחמה, והיינו משום שהיתר זה מבוסס על הלכות פיקוח נפש בלבד.

אכן, יש להעיר, שלהבנה זו יכלה הגמ' להעמיד בשנת הכיבוש הראשונה במקרה בו אין פיקוח נפש, ולא היתה צריכה להעמיד אחר שבע שכבשו.

נכון הדבר גם ביחס להיתר אשת יפת תואר, המוזכר (מסיבה זו) בסמיכות דברים עם היתר מאכלות אסורות, כפי שכותב בעל התורה תמימה (דברים כא הערה עב) על דברי חז"ל שהתירה התורה אשת יפת תואר מחמת ש'דברה דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות', שהיתר זה נאמר במלחמה בלבד ומחמת הסכנה ו'פיקוח הנפש' הכרוך בה:

ויש לומר, דלא נאמר כלל זה אלא במלחמה, דאז צריך שיהי' רוח כל איש נכון בקרבו ולא יצער נפשו כדי שיוכל לעמוד בקשרי מלחמה, וכמבואר בס"פ שופטים בענין החוזרים ממערכות המלחמה.

לדבריו, מובן בכלל היתר זה הותרה שתיית יין נסך למרות איסור ההנאה הכרוך בדבר, וזאת, משום שההיתר הוא מהלכות 'פיקוח נפש', ובמקרים בהם ישנו חשש סכנה.

לעולה מן הרמב"ם, נמצא שבלוחמה בעזה, שיש מערך אספקה לוגיסטי גדול ולא קיים חשש לרעב, אין היתר לאכול מאכלות אסורות, אולם במלחמת שלום הגליל שהיו קשיים לוגיסטיים באספקה, מותר היה ללוחמים לאכול מאכלות אסורות לקיומם.

2] דיברה תורה כנגד יצר הרע – החתם סופר (חולין טו.) מבאר, שהיתר זה נאמר לחייל שאינו 'חזק' מבחינה רוחנית. אלא שבדרך כלל מקפיד הוא על כשרות. ובמצבים מורכבים קשה לו ואין לו מספיק 'משאבי נפש' להקדיש להתמודדויות נוספות, ועל כן, במידה והתורה לא היתה מתירה לו היה לוקח זאת באיסור.

ועל כן 'דיברה תורה כנגד יצר הרע' והתירה לו מאכלות אסורות ואשת יפת תואר.

החתם סופר מכניס את הסברו זה בדברי הרמב"ם, שכאמור הדגיש את הרעב והצמא בו נמצא החייל. לדבריו, הדגשה זו לא באה כדי להדגיש את הפיקוח נפש שבדבר, אלא את המצוקה וחוסר היכולת להתמודד עם דברים נוספים.

לדבריו, היתר זה אינו מהלכות פיקוח נפש, ולא ייאמר ביחס לחיילים יראים ושלמים שמסוגלים לעמוד בהתמודדות זאת יחד עם העמידה בקשרי המלחמה.

הג"ר אברהם אבידן, מראשי ישיבתנו בעבר, ששימש בעברו כסגן הרב הראשי לצה"ל, אמר, שלשני ההסברים הנזכרים, ההיתר הוא בגדר 'דחויה' ולא 'הותרה', ולכן, אכילת המאכלות האסורות תטמטם את נפשו של האדם ועדיף להימנע ממנה במידת האפשר.

3] חלק מהכיבוש והריבונות – הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים ו, י) מבאר שהיתר אכילת מאכלות אסורות נאמר ביחס למלחמות כיבוש הארץ בלבד. ותכליתו- כדי להראות את הריבונות והשליטה על חבלי הארץ הנכבשים ועל הנמצא בהם.

מסיבה זו, היתר זה אינו בדרך 'דחויה', אלא מותר הוא לכתחילה, האוכל נהפך לכשר ואינו מטמטם את הנפש! עד כדי כך שהלוחם יכול לקחת אוכל לא כשר מהמלחמה ולאכלו לאחר מכן, כשיצא מקשרי המלחמה, כהיתר גמור.

הנצי"ב (שם), מציין בדבריו, שהרמב"ן פסק כלישנא השניה בגמ', ולכן לדבריו ישנו ספק גם על שנת המלחמה, ביחס לאוכל שאינו מגיע מהאויב, הואיל ובו אין את ענין הנִראות של הכיבוש.

מסיבה זו ישנם רבנים צבאיים שאמרו שלא נכון הדבר שצה"ל אוסר לקחת שלל, משום שיש לקחת שלל כחלק מביטויי הריבונות.

ומסיבה זו, בתשובה לשאלה האם המברך בבית בעזה צריך לברך את 'בעל הבית הזה', השיבה הרבנות- שהעם הם בעלי הבית.

איסור יין נסך לרמב"ן - הגרי"ז (חי' סי' קמח) מבאר, שהרמב"ן לשיטתו חלק על הרמב"ם וסבר שיין נסך לא הותר. וזאת משום, שלדברי הרמב"ם שההיתר הוא ב'גברא' מחמת פיקוח נפש הותר אף יין נסך, אולם לדברי הרמב"ן שההיתר הוא ב'חפצא' – המאכל נהיה חפצא של היתר, ייך נסך שהוא 'איסור הנאה', לא הותר; ובלשונו:

והביאור במחלוקתם השניה דלהרמב"ם ההיתר הוא לא היתר בחפצא לומר שהחפצא הותרה אלא רק היתר אכילה וממילא בכל דבר נאמר היתר לאכילה וביין נסך נאמר ג"כ היתר זה ורק לאכילה ולא להנאה דהדבר בעצמו לא הותר ורק נאמר היתר לאכילה אבל הרמב"ן סובר דנאמר היתר בחפצא ולפי"ז יין נסך דא"א שיותר הדבר דבאיסור הנאה לא נאמר היתר וממילא כל החפצא לא הותרה כלל גם לאכילה דלא נאמר היתר מיוחד לאכילה אלא דהדבר עצמו ולפ"ז תלוי אם הוא איסור אכילה ויי"נ שהוא מאיסורי הנאה לא הותר.

הגעלת כלים במלחמת מדין – פרשת הגעלת כלים נאמרה במלחמת מדין, ולא במלחמת סיחון ועוג שקדמה לה. מדוע? הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר לא, כג) נזקק לשאלה זו, ומשיב לפי דרכו:

והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם ... והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ואמרו רבותינו (חולין יז) קדלי דחזירי אשתרי להו אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור.

מלחמת סיחון ועוג הייתה בנחלה המובטחת להם, בגבולות הארץ, ועל כן בה הותרו המאכלות האסורות מדין הכיבוש והריבונות, ועל כן אין צורך בדיני הכשרת כלים כלל, מה שאינו נכון ביחס למלחמת מדין.

לדברי הרמב"ן, אם אכן נניח שאין תכלית המבצע בעזה- כיבוש הרצועה, אלא רק הריגת מחבלים, ייתכן שלא ייאמר היתר. וכן, מאותה סיבה, לא היה היתר לפרוץ למכולת במלמת שלום הגליל בלבנון.

טבלת סיכום למחלוקת שבין הרמב"ם לרמב"ן:

רמב"ם	רמב"ן
כל המלחמות	רק כיבוש א"י
רק חלוצי צבא רעבים בזמן מלחמה	כל אחד וגם אחר המלחמה
הסירים לאחר המלחמה זקוקים להגעלה	הסירים מותרים
דחויה	הותרה
גברא	חפצא
יין נסך מותר לשתות	יין נסך אסור כי החפצא אסור בהנאה
דומה לאשת יפת תואר	לא דומה לאשת יפת תואר
הרחבת פקו"נ או יעשה בהיתר או באיסור	דין בבעלות ודין כיבוש הארץ

הלכה למעשה- הרב יהושע ואן דייק, ראש ישיבת איתמר כותב שבמלחמת שלום הגליל הסתפק בהיתר זה, ופנה לג"ר אביגדור נבנצאל שליט"א, שהשיבו שניתן להקל על סמך שיטתו של הרמב"ם:

אך מכיוון שאנו עסוקים באיסורי דאוריתא חמורים המטמטמים ליבו של האדם לא מלאני לבי להקל וע"כ פניתי למו"ר הגר"א נבנצל שליט"א והוא הורה לי שיש לסמוך על הרמב"ם בכה"ג.

אכן, הג"ר אברהם אבידן כתב שלמעשה כיום אין להקל כלל, הואיל וה'לוגיסטיקה' מאורגנת ופועלת היטב 'ואין זה מצוי כלל שלא יהיה לחיילים מאכלות מותרים.