שיחה לפרשת קרח: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
חיפוש האמת
כתוב בפרשתנו:
"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר פרק טז פסוק ג)
קרח בא אל משה בדרישה אידיאולוגית, שמשה יתפטר מהנהגת עם ישראל בטענה שהיות וכולם קדושים ונמצאים באותה מדרגה כמו משה לא צריך שמשה יהיה מנהיג שלהם.
כתוב בספר קול שמחה:
"לזה מתרץ המדרש, לשון ויקח דהוא לשון פליגא. כלומר, שלא טען בפה מה שהיה בלבו, ובלבו היה הגאוה והחמדה לכהונה, רק לבו למד אותו, כענין שנאמר מה יקחך לבך, לשון לימוד, שלא להוציא חפץ הפנימי חוצה. ובזה גנב לב כל ישראל שהוא איש אמונות בעבורם, ואינו רוצה שיהיה שום התנשאות עליהם, כאשר טען ואמר למשה במעמד הכל מדוע תתנשאו. ומשה רבינו ע"ה ראה והבין הפנימיות לבו שהוא חפץ בגאווה, ובוז לכהונה. וענהו גם כן במעמד הכל, המעט [מכם] כי הבדיל. כלומר, אין כוונתך בשביל העם, אלא להרבות גדולתך. ולזה מדויק במדרש הוא שמשה אומר וכו'" (ספר קול שמחה - פרשת קרח)
הרבה דברים אצלנו כביכול נובעים מאידיאולוגיה אבל האמת היא שחלקם נובעים מנגיעות אישיות. אנחנו צריכים לשאוף שכל האידיאולוגיה שלנו תהיה לפי רצון ה' ובלי נגיעות אישיות.
כותב רש"ר הירש:
"ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם; אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד" (רש"ר הירש במדבר פרק טז פסוק ג)
קנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם וגורמים לאדם להיות סובייקטיבי ולא אובייקטיבי. כאשר המניעים הם קנאה תאווה וכבוד שהם מניעים אישיים ולא עניינים, אין אפשרות של שכנוע.
כותב אבן עזרא:
"הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.... גם קרח בכור היה" (אבן עזרא במדבר פרק טז פסוק ג)
אבן עזרא מסביר, שהקנאה של קרח במשה והעובדה שהוא נפגע אישית כי הוא בכור והוא חשב שיעבוד במקדש ומשה החליף זאת בכהנים לאחר חטא העגל, זה מה שגרם לאידיאולוגיה המוטעית מתוך כעס אישי.
ובדומה לכך כתוב במדרש:
"וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן" (במדבר רבה פר' קרח)
אינטרסים אישיים גורמים לחשוב אחרת, בשורש זה מגיע מתסכול ומאכזבה. כשאנו בונים לעצמנו תאוריה עלינו לשאול האם אידיאולוגיה זו בנויה על רצון ה'?
וכך כותב ר' נתן שטרנהרץ:
"ומאחר שיש להם עדיין מלחמות בודאי אין כולם שוים...טעותו של קורח היתה שמחמת גסותו נדמה לו שהכל שוין, ולא רצה להאמין שגם הצדיקים הקדושים צריכין מלחמה גדולה עם היצר הרע .... ואמר [קורח] שמי שזוכה למעלת הגדולים שוב אינו צריך מלחמה כלל, ואם כן הכל שוין, ואין חילוק בין משה ואהרן ובין שאר הגדולים, ובפרט שאז היו כל ישראל במעלה גבוהה מאד כי זכו כולם להשגת נבואת פנים בפנים.... מאחר שכולם קדושים וכולם שמעו בסיני מפי הגבורה... ואם כן מה מעלתכם, של משה ואהרן, גבוה יותר מכולם, כי איך שייך עוד מעלה יתירה.... אבל באמת כל זה טעה מחמת גסותו. כי באמת אף על פי שפסקה זוהמתן, עדיין היו צריכין כל אחד ואחד מלחמה גדולה עם היצר הרע ... כי כל אחד כפי מה שזכה לשבר היצר הרע הגבוה שלו" (ליקוטי הלכות יורה דעה)
טענת קרח היתה טעות מיסודה כי היא לא רצון ה', שהרי רק במתן תורה וקריעת ים סוף עם ישראל היו שווים כי הם היו כנביאים ובמדרגה של אדם הראשון לפני החטא שאין לו יצר הרע, אך ביום יום יש התמודדויות עם יצר הרע ולכל אחד יש התמודדויות שונות ונקודת בחירה אחרת ולכן הם היו צריכים מנהיג, ומובן א"כ שמשה רבינו שנמצא במדרגה רוחנית מעליהם הוא זה שצריך להיות המנהיג.
לפי ר' נתן שטרנהרץ, האידיאולוגיה המוטעית של קרח הגיע לאור גסות רוחו. הוא לא היה מודע ליצר הרע שבתוכו והוא חשב שהוא נמצא במדרגה של לפני החטא וחשב שכל העם נמצא במדרגה זו כמוהו.
כותב הסבא מנובהרדוק:
"כשנתבונן בכל עניני העולם ובכל עניני התורה, נמצא כי כל דבר אשר יבוא האדם לעשותו, לא יתחיל כי אם אחר שיש לו שני מחייבים: טעם ואמת. המחייב של טעם זה שאדם מוצא בענין הרגשה טובה, מרגיש הרגש של חיים, הרגש של מעלות, אשר נעים וערב אליו הדבר מאד. המחייב השני זה של האמת, שהטעם לבד לא מספיק לזרז אותו לעשות, אלא הוא יבקש לנמק את המעשה גם בזה, גם באמת, שהוא מחויב לעשות את הדבר הזה גם מצד האמת ולא מצד הטעם בלבד. לדוגמא מי אשר בחר להיות רופא נימוקיו בזה הם שנים: האחד מה שהוא מרגיש בזה טעם מה שע"י האומנות הזאת יפתור כל שאלות החיים שלו, כמו ממון וכבוד וכדומה. ושנית שעצם האומנות בזה מחויב שיימצאו כאלו בעולם כי זולתם ישאר החולה באין אונים ולא ידעו במה להושיעו...אבל יש בזה הבדל גדול, כי העיקר תלוי מה קודם ומה מאוחר, אם הטעם נולד מהאמת או שהאמת נולדה מהטעם. יש שהאמת היא נותנת את הטעם, כי הוא הוא בא אצל האמת לכתחילה בלי שום טעם, הוא לקח את האמת מצד שזה אמת, והגם שמתחילה לא היה לו שום טעם ומתיקות בזה, בכל זאת לא הביט על זה כלום, ואחר שבחר ושקד על האמת הרגיש כי יש טעם גדול לאמת. ויכול אדם לטעות שהאמת לא טובה קודם שיבדוק, אבל האדם שאומר אעפ"כ ולוקח את האמת, הוא מרגיש טעם גדול בסוף עד שיבטלו אצלו כל הטעמים שבעולם מפני הטעם שמצא באמת. ומי ברא לו הטעם הזה? אמנם הוא גנוז באמת לבד, כמו שאמר הכתוב "טעמו וראו כי טוב ה'". הרשע רצונותיו הם שיוצרים אצלו את "האמת" שלו. ויש אשר הטעם ממציא לו את האמת כי בא קודם אל הטעם , עינו ראה את הטעם וחמדה ליבו ולקח את הטעם בעצמו, והטעם הזה בדה לו כי גם האמת איתו, והוא לא בחר בטעם מפני האמת, אלא בחר באמת מפני הטעם. אצל קרח רדיפת הכבוד הטעתה אותו ויצרה את מעשיו... קרח הרגיש הטעם של השררה כמו שמפורש בתורה אשר עיקר תביעתו היתה "מדוע תתנשאו על קהל ה', אם כן היה לו טעם בההתנשאות. והטעם הזה יצר לו האמת שעשה לו החשבון אשר רק הוא ראוי כיון שהוא מיוחד כל כך עד שיצא ממנו שמואל הנביא. ולולא שהיה הטעם קודם לא היה נולד האמת הזה כי אדרבה, יען שיצא ממנו שמואל הנביא לא צריך עתה לשררה כי יהיה לו שררה לעתיד. ועוד כיון שהתורה הקדושה מבטלת כל ענין השררה שהוא רק הבל ושוא היה צריך לברוח מן הכבוד ולא להיות רודף אלא כיון שהרגיש הטעם של הכבוד הטעם הזה נתן לו האמת להיות לו לעזר ולכן בא לו השטות הזה"
ההבדל בין הצדיק לרשע זה מה גורם למה. אצל הצדיק האמת גורמת לרצון ואילו אצל הרשע הרצון גורם לאמת המוטעית. אצל קורח הנגיעה האישית גרמה לאמת המוטעית לעומת משה שהאמת שהוא רצון ה' הביא אותו להחלטותיו והנהגתו. יש את הרגשות-הרצון הנובעים מקנאה תאוה וכבוד, והם הגורמים לאידיאולוגיה המוטעית. כך אצל קורח הכבוד התאוה והכבוד אלו היו הגורמים לאידיאולוגיה המוטעית.
בכל החלטה והחלטה צריך לבדוק, האם הבסיס הוא רצון ה' או נגיעה אישית?
כדי לענות על שאלה זו, האדם צריך לברר בעומק את החלטותיו ולשאול עוד ועוד מדוע הוא החליט כפי שהוא החליט והאם זה נובע מתוך רצון ה' הטהור?
כתוב במשנה:
"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (מסכת אבות פרק ה משנה כא)
הרמב"ם בפירוש המשניות כותב על מחלוקת שמאי הלל -חיפוש האמת, ואילו מחלוקת קרח ועדתו אינה חיפוש האמת אלא נבעה מאינטרס אישי.
כותב הרב מרדכי אליהו זצ"ל:
"שואל על כך בעל "התוספות יום טוב": ולמה לא הזכיר התנא את הצד השני של המחלוקת, הרי היה צריך לומר "זו מחלוקת קרח עם משה", כשם שהזכיר קודם את שני הצדדים: "זו מחלוקת הלל ושמאי", ומדוע אמר "קרח וכל עדתו"? וביאר, לפי שבמחלוקת הלל ושמאי שני הצדדים שווים הם, אבל כאן אינם שווים, שהרי משה ואהרן כוונתם לשמים היתה, ולא היתה בהם שום בחינה שלא לשם שמים, לכן לא הזכיר התנא את משה ביחד עם קרח" (הרב מרדכי אליהו זצ"ל)
הלל ושמאי חיפשו את האמת והם היו שווים והם חלקו לשם שמים. לעומת קרח ועדתו שלא חלקו לשם שמים אלא מתוך נגיעות אישיות מתוך הלב. לכל אחד מעדת קרח היו נגיעות אישיות שלו, ולכן כתוב קרח ועדתו ולא קרח ומשה.
כותב המלבי"ם:
"חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לש"ש, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה כי כלם מתכונים לתכלית אחת לש"ש, אולם מחלוקת שאינה לש"ש רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא ג"כ מכוין תועלת עצמו, כענין שהי' מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו" (מלבי"ם במדבר פרק ט"ז פסוק א)
הלל ושמאי פעלו לשם שמים לכן כל בית הלל וכל בית שמאי פעלו לשם שמים. אצל קרח ועדתו לכל אחד היתה כוונה אחרת במחלוקת, כי לכל אחד היתה מטרה אחרת במחלוקת עם משה.
ישנם הרבה מחלוקות בעם ישראל. הגיעו ערוצי תקשורת לראיין אותי על הקדושים וניסו תוך כדי הראיון שאתנסח בחריפות על החרדים , על ההנהגה הפוליטית והצבאית, ואני לא הסכמתי. אמרתי להם שעם ישראל זקוק לאחדות ולא לפילוג.
הבאתי לידיעתם את הסבר הראי"ה קוק זצ"ל ל"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"
כותב הרב קוק:
"תלמידי-חכמים מרבים שלום בעולם.... יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם ע"י צביון אחד בדעות ותכונות, וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה ודעת תורה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דוקא ע"י הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבא גם הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה, שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ה' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. על-כן תלמידי חכמים מרבים שלום, כי במה שהם מרחיבים ומבארים ומילדים דברי חכמה חדשים, בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום... כי כולם יכירו שכולם גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ה', ובכל אחת מהנה יש צד שתתגלה על ידו ידיעת ה' ואור אמתו" (עולת ראיה)
כותב שפת אמת:
"במשנה כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים זו מחלוקת שמאי והלל ושאינה לשם שמים מחלוקת קרח כו'. וכן הוא בזוהר הקדוש דפליג על שבת שנקרא שלום ואחיד במחלוקת ע"ש. כי בודאי יש מקום לחילוקי דיעות שנמצא בבני ישראל כמו שנאמר כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דיעותיהם שוות.והענין על פי מה שאמר אא"ז מו"ר (אדוני אבי זקני מורי ורבי) ז"ל על המשנה 'אם אין אני לי מי לי' - כי כל אדם נברא לתקן דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקן, וכן בכל זמן וזמן מיוחד תיקון אחר. עם כל זה 'כשאני לעצמי מה אני' - שצריך כל אחד לבטל חלק פרטי שלו אל הכלל ע"כ. דפח"ח. (עד כאן דברי פי חכם חן). וענין זה נוהג בעולם שנה נפש. כי בששת ימי בראשית נברא בכל יום ענין מיוחד, לא ראי זה כראי זה. אך השבת הוא הכולל כל הימים והוא כלי מחזיק ברכה ע"י שיש בו האחדות, לכן הוא קיום כל הימים, כדאיתא באת שבת באת מנוחה ונגמרה המלאכה כי אם אין שלום אין כלום... והנה כן עשה השי"ת שיהיה מקודם ששת ימי המעשה ואח"כ יהיה חיבור אחד מכולם. וכמו כן הגם כי המחלוקת צריך להיות שכל אחד יאמר דעתו אבל הכל כדי שיהיה אח"כ אחדות אחד. כדכתיב [את] והב בסופה, אהבה בסופה, זה הוא מלחמת ה' לשם שמים ומתחיל בפירוד ומסיים בחבורא, ואז מתקיים, כמו שנאמר עושה שלום במרומיו" (שפת אמת פר' קרח שנה תרמז)
מחלוקת שהיא לשם שמים היא מחלוקת לבירור האמת, ולכן היא מחלוקת של נצח. לכן מדגיש "שפת אמת" שמחלוקת לשם שמים מתחילה כמחלוקת ומסתיימת באחדות, כי החולקים רוצים להגיע להבנת רצון ה'.
כותב הרב וולבה:
"ישיבה איננה מקום לקנות ידיעות בלבד כי אם מקום של שלימות החיים בתורה. בישיבה לומדים לחיות כמו שלומדים בה ללמוד. עשרה יחידים שעוסקים בתורה ואין ביניהם אהבה ואחוה, סימן הוא כי תורתם בלתי שלמה, ולא עליהם נאמר: שכינה שרויה ביניהם.. אי לזאת מהי ישיבה? הוי אומר שהיא מקום הגידול לחברה האידיאלית ביותר, חברה לשם שמים, הוי יודע זאת כשאתה נכנס לישיבה, כי עליך להיות מבוני ציבור שאין כמותו בעולם, בשלימות המידות, באחדות השאיפה, ובשיתוף הפעולה לעבודת ה'" (עלי שור)
השבועיים שעברנו חיזקה את דיבוק החברים שלנו ואנחנו צריכים להתמיד בזה.
יה"ר שנפעל מאידיאולוגיה שנובעת מתוך מהו רצון ה', ונברר את רצונו יתברך לעומק, ונדע ליישמו ולקדש שם שמים כל חיינו. אמן כן יהי רצון.
