שיחה לפר' וארא: הפנמת התורה וערכיה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שלש שאלות שואל הרב דסלר:
"דברים אלה דורשים הסבר: מנקודת ראות השכל, איזו פעולת הטבה עשו למשה? הן הדומם אינו פועל כלל, והאדם הוא המנצל את סגולותיו לשימושו. וכאמור לעיל, גם לא יתכן בזוי הדומם, כי אינו מרגיש בזה. וביותר צריך להבין כאן: הרי ההכאה, שמסבבת את הנס של שינוי טבע היאור והעפר, הופכת אותם לכלים לקדוש שמו יתברך ואם כן, איזה בזיון יש בהכאה ע"י משה, אם ע"י שמושם לעבודת ה' מתעלים הם מאד? (כמבואר במסילת ישרים פרק א').
עונה הרב דסלר:
יסוד גדול ומקיף בכחות הנפש של האדם מתגלה לנו בזה: כל מדות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש, ולא רק על ידי השכל. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהננו ממנו וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההגיון. הרגש של בעל מעלת החסד, שרוצה אך לתת ולהנות אחרים, אסיר תודה הוא לכל אשר הפיק ממנו הנאה, בכל צורה שהיא, ואפילו לדומם. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המדות וממילא נפגמת מדת הכרת הטוב. אף שהשכל צופה למרחקים - כחכם הרואה את הנולד - ודן על הכאת היאור לפי התכלית המסובבת על ידי זה, שהיא קדוש ה', לא כן הרגש הניזון מהמתרחש בהוה, ומושפע ממה שהעינים רואות בחוש -מעשה ההכאה גרידא. נמצא, שעל ידי הפגיעה ברגש על ידי מעשה ההכאה, היתה עלולה להפגם במשהו מדת הכרת הטוב של משה רבנו והרי מדה זו היא כלי חשוב לעבודת ה', לכן צריך האדם לעשות כל השתדלות לרכוש מדה זו בשלמות כי על יד ילמד להכיר את גדולת חסדיו יתברך עם כל הבריאה ועל ידה ידבק בקב"ה ... אמרו רז"ל "כל הכופר בטובתו של חבירות, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה" ... הכרת טובה לאדם ולקב"ה שורש אחד להם אם נפגמה המדה של הכרת הטוב לחברו, לא יכיר גם את חסדיו של הקב"ה" (הרב אליהו דסלר- מכתב מאליהו)
הרגש לא הולך לפי ההגיון. ההכאה ביאור תגרום להפסד מידת הכרת הטוב ברגש, גם אם במישור השכלי יש להכאה הזאת הבנה ומשמעות. וברגע שברגש יש פגיעה וחוסר במידת הכרת הטוב, זה משפיע על האדם. ולכן ה' אמר לאהרן להכות במכות דם צפרדע וכינים, ולא למשה.
אדם שיהרוג במלחמת מצוה מקיים מצוה ויחד עם זאת הוא צריך להביא קורבן, כי רגשו נפגם והוא צריך לתקן את זה ע"י הבאת הקרבן.
כל החלטה שאדם מחליט הוא צריך לבדוק: א)האם החלטתו עולה עם קנה המידה ההלכתי. ב)האם החלטתו מוסיפה רגישות או ח"ו מפחיתה רגישות של עבודת ה' ומידות.
אנחנו חייבים מאד לפתח את הרגישות שיעצים את האדם לכל החיים. הרגש בעבודת ה' היא שאלת המפתח. ואם אנחנו מפסידים את הרגישות אז יש הפסד בעבודת ה'.
הרב הוטנר בספרו "פחד יצחק" מדבר רבות, שחלק גדול מחייו של האדם הם "דברי רשות" (עבודה, טיולים, אכילה, ועוד). ושם אדם יכול להפסיד רגישות ולא להרגיש שגם זה חלק משמעותי וחשוב בעבודת ה'.
ה' אומר למשה "נקום נקמת מדין" ומשה מבין שהכוונה שמשה ימנה מי שהוא אחר ולא הוא עצמו ייעשה זאת (למרות שלכאורה זה פשט הכתוב), כי מידת הכרת הטוב מכריחה שמי שהוא אחר ולא משה שברח למדין, יעשה זאת. כי ה' בטח לא מתכוון אליו כי יש לו הכרת טוב למדין לשם הוא ברח. המידה של הכרת הטוב גורמת למשה לפרש אחרת מן הפשט.
וכך כותב הרב שמואלביץ:
"בא וראה עד היכן חיוב זה מגיע, משה רבינו ע"ה נצטווה בפירוש מאת הקב"ה "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" וגו' וכתוב אחר כך "וישלח אותם משה" וגו' "ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא" (במדבר לא). ובילקוט שמעוני (שם) שאלו חז"ל "הקב"ה אומר למשה נקום - בעצמך, והוא שולח אחרים? אלא ע"י שנתגדל במדין, אמר, אינו בדין שאני מיצר למי שעשה לי טובה" . ותמוה מאד, הרי נצטווה שינקום הוא את נקמת בני ישראל במדין, ואיך דחה את מצות השם מפני מנהג דרך ארץ והכרת הטוב? ועל כרחך אתה צריך לפרש שחיוב הכרת הטוב מפרש ומבאר את דבר ה', ומאמר ה' "נקום" מתפרש, "על ידי אחרים". ואעפ"י שלולא מדה זו הייתה הכוונה כפשוטו, שינקום בעצמו דווקא, מכל מקום לאחר שנצטוונו במידת הכרת הטוב, הרי זו ככל מדות שהתורה נדרשת בהן, ואף כאן אנו דורשים "נקום" - על ידי שליח ולא בעצמך כי "אינו בדין שאני מיצר למי שעשה לי טובה". ואם תאמר מנא ליה למשה רבינו שהחיוב בהכרת הטוב לחברו, אל יהא מיצר לו, אפילו אם רצון השי"ת הוא להכותו ולעשות בו נקמה? ויש לומר ממכות מצרים למד כן, שהביא הקב"ה על המצרים עשר מכות, וכולן על ידי משה מלבד דם צפרדע וכנים, ג' מכות אלו הביא הקב"ה ע"י אהרן, והטעם פירש רש"י "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים" "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה ע"י אהרן (רש"י ח - יב). הרי שאעפ"י שהיה בדין להכותם, ומשה בעצמו היה צריך להכותם, כדרך שבאו על ידו על המכות, אלא כיון שקיבל טובה מן היאור ומן העפר לא לקו על ידו...אמר הכתוב "וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי וגו'" (שמות ד יח) ואמרו חז"ל "בשעה שאמר לו הקב"ה לכה ואשלחך אל פרעה אמר לו ריבון העולמים איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו, ומי שהוא פותח פתח לחברו נפשו חייב לו" (ר חיים שמואלביץ - שיחות מוסר עמ' קיח)
כל החלטה שבחור מקבל הוא צריך ללכת לפי שתי רבדים: 1) מה ההלכה אומרת 2) לא להפסיד רגישות. מה שמניע את האדם זה הרגש, ואם הוא יפסיד רגישות זה פוגע בשיקול דעת. הרגש חייב להיות בשיקול דעת של החלטות הבחור.
היה בחור בישיבה שאמר לי שאין לו דמי כיס והוא רוצה לעבוד בקיץ במקום שהוא יפסיד רגישות. אמרתי לו שיחפש מקום אחר. כי השיקול של רגישות הוא שיקול רציני להפסד או לרומם את הנפש.
כותב המהר"ל יש שתי מטרות לעובדה שכל כך הרבה מצוות תפקידם לזכור את יציאת מצרים. יש את ניסי מצרים ועשרת המכות וקריעת ים סוף שמטרתם להראות את כח ה' והנהגתו בעולם. העניין השני ביציאת מצרים זה, שמטרת השעבוד היתה שבני ישראל יקנו את מידת העבדות בתוכם ויפנימו זאת לעבודת ה'.
עבודת ה' אמיתית דורשת כמו עבד שלא שם את נוחיות חייו בראש הפירמידה אלא את טובת האדון. כך גם עבד ה', חייב ללמוד לוותר על דברים ולהיות ממוקד מטרה להגדיל את שם ה' בעולם.
וכך כותב המהר"ל:
"ראינו ששמה התורה יציאת מצרים יסוד היסודות ושורש הכל, ומצות הרבה באו בשביל היציאה שעל ידם יהיה לעינינו יסוד הזה ומאצלנו בל ימוט, כמו מצות סוכה שאמרה התורה (ויקרא כג) למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים, ואף השבת נאמר בו (דברים ה) וזכרת כי עבד היית במצרים, וכן הפסח וחג המצות בודאי זכר ליציאת מצרים, וכן כל יום טוב כולם אנו מקדשים ואומרים זכר ליציאת מצרים, נוסף על זה שאנו חייבים לזכור יציאת מצרים בכל יום, ולרבי אליעזר בן עזריה ביום ובלילה, שכל זה מורה כי יציאת מצרים בעצמו חוץ מהנסים שעשה ביציאה הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל. אף כי נסים ונפלאות אין מספר עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, לא שמה התורה לזכור אותם ולעשות זכר להם כי אם ליציאת מצרים. ואף כי לפי השגת בני אדם קצרי השכל נראה כי יש דבר שיש בו שנוי טבע ממנהגו של עולם שנראה לאדם בחוש הראות שהוא יותר גדול נס ופלא מיציאת מצרים בעצמו, אינו כן לדעת התורה, כי נראה מן התורה ששמה יציאת מצרים עיקר ויסוד האמונה מן הראיות אשר אמרנו למעלה, כי תמצא בתורה ברוב דברים זכר היסוד הזה" (מהר"ל גבורות ה פרק ג)
החפץ חיים בנושא אמירה לעכו"ם ישב עם החתן שלו כ10 שעות ללמוד את הסוגיה ולחשוב כיצד לפסוק ולכתוב את ההלכה בנושא זה. החתן של החפץ חיים שאל את החפץ חיים מי שיקרא את המשפט הנכון הזה יעלה בדעתו שעל שורה זו ישבנו 10 שעות?
ענה לו החפץ חיים, שאלה זו מזכירה לי שיחה ששמעתי בין אב ובנו כאשר סללו כבישים ברוסיה לאור דרישת הצאר הרוסי. סללו כביש כל כך הרבה זמן, ובן שואל את אביו האם יידע מי שהוא כמה זמן סללנו כביש זה? ענה לו האבא אני עושה זאת בשביל הצאר, לא משנה לי אם אנשים יידעו או לא.
אותו דבר לגבי שאלתך, אינני עושה זאת כדי להרשים את בני האדם, אני עושה זאת לקדש את שמו יתברך ולעזור לעם ישראל לקיים את ההלכה לאמיתה וזה העיקר.
בליל הסדר חשוב לדבר מה מטרת השעבוד, להבין למה ה' בכלל שיעבד את ישראל. אנחנו צריכים להבין שאנו עבדים.
היצר הרע של הדור שלנו זה עצלות ונוחות. התפקיד שלנו בעולם להיות עבדי ה' ולהתגבר ולהתמודד עם העצלות, ולעבוד את ה' בחריצות בכל מאודנו. אם נבין שלכן עם ישראל היו בשעבוד במצרים, אז כל הראיה שלנו על העולם תהיה שונה ובונה.
איך קונים את העניין של עבד ה'?
כותב ספר החינוך. מדוע יש הרבה מצוות שיש בהם יציאת מצרים? מטרת יציאת מצרים לא רק שנדע שאנחנו בן חורין אלא לחיות בדיעה זו בכל נימי נפשנו.
זו מטרת הישיבה, שלא רק נבין את הבנת חשיבות לימוד התורה וקיומה, אלא נחיה את זה ואהבת התורה תהפוך להיות חלק מאישיותנו.
כותב ספר החינוך:
"ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה זה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו?.... דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו...
ורמזו זכרונם לברכה על זה באמרם [מנחות דף מ"ג ע"ב] כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות ונפעל בהן תמיד.
לכן אתה, ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקיך כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר, אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהם אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמוהם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם. אל בני, השמר מפניהם פן תלכד ברשתם, רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצוות בענין זכירת ניסי מצרים, שהן עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו" (ספר החינוך מצוה ט"ז)
מה משפיע על הנפש? המעשים הטובים שאדם עושה.
המפרשים דנים בשאלה: מדוע ה' לא הביא את מכת בכורות בהתחלה, ואז עם ישראל היה יוצא ממצרים מיד?
עונים המפרשים, שלתשע המכות הראשונות יש תפקיד נוסף חוץ מהיציאה ממצרים, וכך כותב הרמב"ן:
"הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול.... כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה... ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה. וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים.... ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות" (רמב"ן שמות י"ג, ט"ז)
מוסיף על זאת הגרי"ד סולובייצ'יק סיבה נוספת:
"ונראה לבאר זה, דהנה בהבדלה אנו מזכירים כמה סוגי הבדלות שונים שאנו אומרים המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. והנה חילוק גדול יש בין הבדלה שבין אור לחושך, דהבדלה שבין אור לחושך היא הבדלה גלויה שהכל יכולים לראות ולהכיר בחודש שאפילו הבהמות והחיות מכירים את ההבדל הזה וכו', ואפילו הפרחים מרגישים את ההבדל שבין אור לחושך, כידוע. משא"כ ההבדלה שבין קודש לחול, היא הבדלה נסתרת, שלא הכל יכולים להבחין ביניהם" (הגרי"ד סולובייצ'יק-מפניני הרב)
גם רעיונות אלו של גדלות ה' בעולם ומנהיגותו בעולם וייחודו של כל יהודי כבן של ה', רעיונות אלו חייבים אנו לא רק לדעת אלא גם לחיות ולהרגיש בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידנו, כדי שנחיה ונפעל בהתאם למסרים אלו.
יהי רצון שאכן מסרים אלו יגבירו אהבה ורגישות לתורה, ויפנימו את ערכי התורה, ונחיה לאורם ויהיו נר לרגלינו. אמן כי יהי רצון.
