שאלה שבועית: כניסה לבית כנסת להתקרר במזגן
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
לע"נ הקדושים אליהו צימבליסט, יקיר לוי ושלום מנחם הי"ד
השיעור שלפנינו עוסק בשאלה ששאל הקדוש אליהו צימבליסט הי"ד את רבו – הרב מנחם רביבו נ"י, יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.
בהמתנה לכניסה לעזה, שהו אליהו וחבריו בבסיס בדרום במשך כשבוע. בחדרי המגורים לא היו מזגנים, אך בבית הכנסת היה מזגן. אליהו שאל האם הוא רשאי להיכנס לבית הכנסת 'להניח את הראש' על השולחן (לישון), או לא. כמה יראת שמים טמונה בשאלה של אליהו היקר!
שאלה א] 'על תנאי הן עשויין' - בשולחן ערוך (או"ח קנא, ג) נפסק:
אין ישנים בבית הכנסת אפילו שינת עראי אבל בבית המדרש מותר
לכאורה, לאור דברי השולחן ערוך אין מקום לשאלה וברור הדבר שאין היתר לישון בבית הכנסת. מדוע אם כן הקדשנו את השיעור לשאלה? נקדים תחילה את סוגיית הגמ' במגילה (כח.):
משנה: אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא שנאמר והשמותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש.
ובגמ':
תנו רבנן בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהם ואין מטיילין בהם ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואין מספידין בהן הספד של יחיד אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהם הספד של רבים אמר רבי יהודה אימתי בישובן אבל בחורבנן מניחין אותן ועולין בהן עשבים ולא יתלוש מפני עגמת נפש עשבים מאן דכר שמייהו חסורי מיחסרא והכי קתני ומכבדין אותן ומרביצין אותן כדי שלא יעלו בהן עשבים אמר רבי יהודה אימתי בישובן אבל בחורבנן מניחין אותן לעלות עלו בהן עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש. אמר רבי אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין ואף על פי כן אין נוהגין בהן קלות ראש ומאי ניהו? חשבונות.
הרבנות הצבאית בונה את כל בתי הכנסת שבבסיסי צה"ל 'על תנאי'. לאור זאת יש מקום לדון, האם ניתן להקיש בין דין בתי כנסיות שבבבל ש'על תנאי הם עשויים', לכל בית כנסת שנעשה על תנאי? האם נכון הדבר גם בבתי כנסת ב'יישובן' בארץ ישראל, או לא?
בנוסף, צריך לשאול מה 'מתיר' התנאי לעשות בבית הכנסת. האם מתיר גם שיחת חולין עם חבר שלא ראית זמן רב, או לא?
שאלה ב] סתירה בין גמ' – ישנן ב' סוגיות הסותרות לכאורה זו את זו:
מחד, בגמ' במגילה (שם :) נאמר:
ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא, אתא זילחא דמיטרא. עיילי לבי כנישתא. אמרי: האי דעיילינן לבי כנישתא - לאו משום מיטרא, אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.
מדוע רבינא ורב אדא בר מתנא היו צריכים להצדיק את כניסתם ולתלותה בלימוד תורה, הרי הזכרנו קודם לכן שבתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין?
זאת ועוד, שבגמ' בבבא בתרא (ג:) נאמר:
דרב אשי חזא בה תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייל לפוריי' להתם ולא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי.
כיצד הותר לרב אשי להכניס מיטתו לבית הכנסת? על כרחך מחמת ש'על תנאי הן עשויין', ואם כן, מדוע האמוראים בסיפור הנ"ל הוזקקו לנמק את כניסתם ולתלותה בלימוד?
שאלה ג] 'שעת הדחק' – האם הפסק בשאלת השימוש בבית הכנסת לשינה יהיה שונה במקרה בו מדובר ביום צום, או במקרה בו מדובר על חייל שהגיע בשעת לילה מאוחרת ואין לו היכן לישון?
שאלה ד] תדרוך או פעילות בבית הכנסת – במידה ויש צורך לערוך תדרוך לפני יציאה לקרב או לחילופין פעילות תרבותית כל שהיא באותו בסיס, והחדר היחיד הממוזג הוא בית הכנסת, האם ניתן לערוך אותה בבית הכנסת?
שאלה ה] קונצרט בבית הכנסת – בתקופת השואה, היו מקומות בהם אסרו הנאצים ימ"ש על התקהלות של יהודים למעט בבתי הכנסת. בעל השרידי אש נשאל (ח"א סי' טז), האם במצב זה יכולים לערוך הרצאות חולין וקונצרטים להרמת רוח הקהל בבית הכנסת, או לא?
שאלה ו] טעינה בבית הכנסת – האם ניתן להטעין את הפלאפון בבית הכנסת?
שאלה ז] 'כלב נחיה' בבית הכנסת – מעשה שאירע בארצות הברית, שעיור הגיע על 'כלב הנחיה' שלו לבית הכנסת. הגבאי ביקש ממנו להותיר את 'כלב הנחיה' מחוץ לבית הכנסת. העיור פנה לבית משפט בדרישה שיאפשרו לו להכניס את הכלב לבית הכנסת.
התובע, פנה לגרי"ד סולוביצ'יק ושאל אותו האם מבחינת ההלכה מותר להכניס כלב לבית הכנסת, זאת מתוך הבנה שאם הדבר אסור, הוא יסיר את התביעה. הגרי"ד סולוביצ'יק אסר, ואילו הגר"מ פיינשטיין התיר. בדברינו נעמוד על שורש מחלוקתם.
ז] אכילה לצורך מצוה – בירושלמי (פסחים א, א) נאמר, שבתי כנסיות טעונים בדיקה מחמץ, מחמת סועדות המצוה הנעשות בהן. הרי, שעבור צורך מצוה הותרה האכילה בבית הכנסת.
על בסיס היתר זה, הג"ר אביגדור נבנצאל שליט"א (מובא בקשרי מלחמה ד, ב) התיר לחייל להטעין את הפלאפון בבית הכנסת כאשר נעשה הדבר עבור צורך מבצעי, משום שאז מוגדר הדבר כמלחמת מצוה. וצריך לברר את גבולות היתר זה של 'צורך מצוה'.
כדי להשיב על שאלות עלינו, עלינו לברר תחילה, האם תוקף קדושת בית הכנסת הוא מהתורה או מדרבנן, וכן את משמעות ו'מנגנון הפעולה' של 'על תנאי הן עשויין'.
תשובה
נפתח תחילה בבירור תוקף קדושת בית הכנסת:
1] מדברי היראים (סימן תט) עולה שהלכות קדושת בית הכנסת הינן מהתורה, מאותו מקום ממנו נלמדת קדושת המקדש:
ויראת מאלקיך צוה בהכנס אדם למקדש או בבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד דכתיב בפרשת בהר סיני את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו לא ממקדשי אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש פי' מן הב"ה ומצינו בית הכנסת ובית המדרש שנקראו מקדש דתניא בת"כ והשימותי את מקדשיכם מקדש מקדשי מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות ואמרי' במגילה פרק אחרון ואהי לכם למקדש מעט בארצות אשר הדחתים שם ואמר שמואל בר רב יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות [שבבבל].
ובמקום אחר (סימן קד) הוסיף וכתב:
וכשם שאסור להנות מן ההקדש, כך אסור להנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפילה, שגם זה הקדש.
בדומה ניתן להסיק מסתימת דברי הרמב"ם בהלכות תפילה (יא, יא):
בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו בקדושתן הן עומדות שנאמר והשימותי את מקדשיכם אף על פי שהן שוממין בקדושתן הן עומדין, וכשם שנוהגין בהן כבוד ביישובן כך נוהגין בהן בחורבנם.
לדבריהם, מקור קדושת בית הכנסת זהה למקור של קדושת המקדש, ואם כן נשאלת השאלה, מדוע נהוגי הקדושה בהר הבית חמורים יותר מבית הכנסת (כדוגמא לענין כניסה במנעלים ורקיקה)?
הגרי"ד סולוביצ'יק בספרו רשימות שיעורים (ברכות סב:-סג.) מסביר שסיבת החיוב במקדש נובעת גם מיראה ואילו בבית הכנסת נובעת היא מדין כבוד.
בבהכ"נ החיוב הוא מדין כבוד ולא מדין יראה ומכיון שהחיוב בבהכ"נ הוא רק חיוב כבוד ושיעור הכבוד הוא כביתו ולכן מותר להכנס לבהכ"נ במנעליו כמו בביתו ומאידך בהר הבית אסור לו לנעול מנעלים משום חובת יראת המקום.. וצ"ל דהני מילי בין בית המקדש לבית הכנסת הוא שבבית המקדש מציאות השכינה נמצאת בו כל הזמן משום שהוא בית הי כי הוא המקום שבחר בו ה' לביתו ואילו בבית הכנסת השכינה באה בשעת התפילה ומצויה שם אבל איננו ביתו ומקום משכנו תמיד.. כי בביהמ"ק שהוא בית ה' השכינה שורה בכל תוקפה ומחייבת ביראה ואילו בביהכ"נ שאיננו בית ה' אלא הבית של כנסת ישראל אין השכינה שורה בה כ"כ בתוקף ולכן איננה מחייבת ביראה אלא בכבוד.
לאור הגדרתו של הגרי"ד סולובצ'יק שהמדד לכבוד הוא מה שנוהג בביתו, הכרעתו בשאלת הכנסת 'כלב נחיה' לבית הכנסת היתה על פי אמות המידה בהן נוהגים בני אדם בביתם:
ופעם שאלו את רבינו האם מותר לסומא להכניס כלב לבית הכנסת ורבינו זצ"ל שאל אז כמה אנשים האם היו נותנים לעיור רשות להכניס את כלבו לבתיהם וכשכולם ענו שלא היו נותנים לו רשות להכניס את כלבו לבתיהם פסק רבינו זצ"ל שאסור להכניסו גם כן לבית הכנסת משום חיוב הכבוד של כביתו ומטעם זה אף הורה רבינו זצ"ל לחלוץ המגפיים מעל הנעליים לפני שנכנסים לבית הכנסת שהוא כביתו כי בבית לא הולכים אנשים במגפים.
2] מנגד, דעת הר"ן (מגילה ח.) שתוקף קדושת בית הכנסת הינו מדרבנן בלבד:
נראה לי, דבית הכנסת ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם.
3] ומדברי הרמב"ן (הובא בר"ן שם) נראה שתוקף החיוב אף פחות מזה, והוא מדין תשמישי מצוה גרידא (ותלויה בהיותו עומד לשימוש):
בית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד... בהכ"נ כל זמן שבני העיר רוצין בו נוהגין בו קדושה אפילו בחורבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לחזור ולבנותו הלכך כשמכרוהו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצין מן הסתם שתכחש מצותם לגמרי אלא שתחול קדושת בהכ"נ על הדמים אבל כשנמלכו בני העיר למכרו לשתות בו אפילו שכר שרי לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושתו ממנו כסוכה ולולב לאחר זמנן.
נציין, שהדברי יציב (חו"מ סי' נא) רוצה לומר ששורש המחלוקת בין הראשונים נעוצה בשאלה האם חובת התפילה (לשמה נועד בית הכנסת) הינה מהתורה או מדרבנן בלבד.
לפנינו אם כן, ג' שיטות בתוקף קדושת בית הכנסת- דאורייתא (יראים, רמב"ם), דרבנן (ר"ן), ומדין 'תשמישי מצוה' (רמב"ן).
עתה נעבור לנקודה השניה אותה עלינו לברר – משמעות ההלכה ש'על תנאי הן עשויין', כשלפנינו ארבע שיטות:
א] שיטת רש"י – רש"י (מגילה שם ד"ה על תנאי) מבאר, שמשמעות התנאי היא, שגם בעת שמשמשים כ'בית כנסת' ניתן להשתמש בהם שימושים שאינם מתאימים לבית הכנסת, ובלשונו: 'על תנאי - על מנת שישתמשו בהן'.
לדבריו, רבינא ורב אדא שנמנעו מלהכנס לבית הכנסת שלא לצורך לימוד, עשו זאת ממידת חסידות בלבד ולא מעיקר הדין. שהרי מעיקר הדין הואיל ועל תנאי הם עשויים, רשאים היו להכנס לבית הכנסת גם שלא לצורך לימוד.
לשיטת רש"י – המענה לשאלתו של אליהו יהיה שניתן להכנס לבית הכנסת ולישון גם ללא מזגן, הואיל וכאמור, בתי הכנסת הצבאיים 'על תנאי הן עשויין'.
ב] שיטת תוס' – תוס' (ב"ב ג: ד"ה ועיילה) חולקים, וסבורים ש'על תנאי הן עשויין' נאמר רק ביחס לבתי הכנסת בחורבנם, שמאחר שבנייתם נעשתה על תנאי, לאחר חורבנם ח"ו, מותרת להשתמש בשטחם, אולם בשעה שעומדים ומשמשים כבית כנסת, אין כל היתר להשתמש בהם תשמיש חול אפילו בבבל!
ואף שהתנה תנאי, מסביר האגרות משה (או"ח ח"ב סי' מד) שמוגדר הוא כמתנה על מה שכתוב בתורה במצב זה.
לדבריהם, ר' אשי לא הכניס את מיטתו לתוך בית הכנסת אלא לחדר הסמוך לבית הכנסת, הואיל ולבית הכנסת עצמו היה לו אסור לשיטתם.
לדברי תוס', התשובה לשאלת אליהו תהיה, שאינו רשאי להכנס לבית הכנסת לצורך זה.
ג] שיטת הר"ן – דעת הר"ן (מגילה ט. בדפי הרי"ף), שה'תנאי' אינו מתיר שימוש בבתי הכנסת בעת יישובם אלא בשעת הדחק. ועל כן מחד- הכניס ר' אשי את מיטתו לתוך בית הכנסת הואיל והיה הדבר שעת הדחק לצורך הבניה, ומאידך – נמנעו אותם אמוראים מלהיכנס לבית הכנסת שלא לשם לימוד, הואיל ויכלו למצוא מבנה אחר.
לדברי הר"ן, במקרה בו מדובר על חייל המגיע באמצע הלילה, דומה הדבר ל'שעת הדחק', אולם במקרה עליו שאל אליהו הי"ד שאין מזגן בחדרי המגורים, יש לדון האם מוגדר הדבר כ'שעת הדחק', או לא.
ד] שיטת הר"ח והרמב"ם - הר"ח והרמב"ם סבורים שכל משמעות התנאי היא, שבכל שעה שירצה יכול לבטל את התשמיש במבנה כ'בית הכנסת' ולהשתמש במבנה לצרכים אחרים, אולם כל עוד בית הכנסת מתפקד ומשמש לייעודו, אין להשתמש בו.
לדבריהם, גם כן התשובה לשאלת אליהו תהיה שאין היתר בדבר.
אם נסכם, נמצא שלרש"י מותר, לר"ח רמב"ם ותוס' אסור, ואילו לר"ן מותר בשעת הדחק בלבד.
פסיקת ההלכה- השולחן ערוך (או"ח קנא, יא) כותב:
אם בשעת בנין ביהכ"נ התנו עליו להשתמש בו, מותר להשתמש בו בחורבנו, אבל ביישובו לא מהני תנאי. ואפילו בחורבנו, לתשמיש מגונה, כגון זריעה וחשבונות של רבים, לא מהני תנאה. במה דברים אמורים, בבתי כנסיות שבחוצה לארץ, אבל בבתי כנסיות שבא"י לא מהני שום תנאי.
השולחן ערוך פוסק למעשה כדברי תוס', ואם כן, לכאורה למעשה אין להכנס לבית הכנסת לצורך שינה.
אכן הביאור הלכה על אתר, מקל בשעת הדחק לסמוך על שיטת הר"ן:
אף שהמחבר העתיק לדינא דבישובו לא מהני תנאי מ"מ נראה מדברי הט"ז בריש הסימן דכשהוא מדוחק וכנ"ל יש לסמוך על הרמב"ן דאפילו בישובו מהני והדין עמו שכן הוא ג"כ דעת הר"ן והרשב"א וגם יש לצרף לזה דעת רש"י ואו"ז דס"ל דאפילו בישובן מהני תנאי. ודע עוד דאפילו לדעת רש"י ואו"ז דמהני תנאי אפילו בישובן מ"מ לקלות ראש ממש כגון שחוק והיתול וכיוצא בו פשיטא דלא מהני כדמוכח בגמרא להדיא עיין שם דאפילו חשבונות אסרו משום דהוא ג"כ קלות ראש.
לאור זאת, כאמור בשיטת הר"ן, נצטרך להגדיר האם המציאות בה עסקה שאלתו של אליהו מוגדרת כ'שעת הדחק', או לא.
אכן, הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"א סי' מה) כתב שמנהג העולם להקל, מטה לכך שהכרעת ההלכה היא כשיטתו של רש"י:
וכמדומני שבהרבה מקומות נוהגין להקל אף שלא בשעה"ד. ולצורך מצוה קצת כגון לאכול סעודה שלישית בשבת אף שאין צורך גדול שהרי יכול כל אחד לאכול בביתו נוהגין כמעט בכל המקומות להתיר. ואף לעשות משתה בקריאת החתן או בר מצוה נוהגין להקל, אף שאין ברור שיש בזה ענין מצוה. והחסידים נוהגין בכל בתי כנסיות שלהן להתיר אף בדבר הרשות ממש כהא דאכילה ושתיה ביום היא"צ. א"כ מוכרחין לומר שנוהגין כרש"י והג"א בשם או"ז שמותר על תנאי אפילו בישובן לאכילה ושתיה וכה"ג אף בלא דוחק. ונמצא שנפסק עתה כן להלכה אף אם אולי רק בדורות האחרונים התחילו לנהוג כן.
לאור דבריו אלו, שנהגו העולם להקל, ובצירוף הסברה ש'שעת הדחק' שונה, התיר האגרות משה להכניס 'כלב נחיה' לבית הכנסת, שלא כגרי"ד סולוביצ'יק:
ובודאי שכלב.... ואין לנו שעה"ד גדול מזה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקה"ת וקריאת המגילה בצבור וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד כגון בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים עיין ברמ"א ס"ס פ"ח, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לביהכ"נ להתפלל ולשמוע קה"ת וכדומה. אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הצבור.
לדבריו, ודאי שלבתי הכנסת הצבאיים העשויים על תנאי, ניתן להיכנס גם אם עושה זאת כדי להינצל מהחום הכבד ולשהות במזגן.
אכן, הג"ר יצחק יוסף שליט"א סבור שיש לפסוק כפסק השולחן ערוך ש'על תנאי הן עשויין' נאמר רק ביחס לבתי כנסת אחר חורבנם בבבל.
כניסה לשם 'מטרה אחרת'- הלכה היא, שהנכנס לקרוא לחברו מבתי הכנסת יישב ויילמד לימוד קצר ואז ייקרא לו, מפאת כבוד בית הכנסת.
המשנה ברורה (קנא ס"ק ד) אומר, שהיתר זה, של לימוד 'להתיר' את הכניסה, נכון לשם קריאה לחברו הנמצא בבית הכנסת, אולם אינו נכון ביחס לכניסה כדי להינצל מחמה וגשמים, הואיל ואת זה יכול היה לעשות בעזרת מבנה אחר.
אכן, במידה ומבנה בית הכנסת ממוזג, וחדרי המגורים לא, נמצא שלא יכול היה לנוח במקום אחר, ולכן דומה הדבר לנכנס לשם קריאה לחברו הנמצא בבית הכנסת, שהותרה על ידי לימוד, הואיל ולא יכול היה 'לעשות' זאת במקום אחר. ואכן, כך הורה למעשה הג"ר גדעון בנימין שליט"א לרב מנחם רביבו שליט"א, שהעביר את הפסק לאליהו הי"ד.
לסיום, נציין לשני פסקים של הרבנות הצבאית בענינים אלו, המטים לחומרא:
א] מתוך 'תורת המחנה (יז שאלה ה-ו):
אמנם ישיבת בתי כנסיות מצוה, אך דוקא כששוהה שם בכדי לישב בבית ה', וכגון חייל ש'נמלט' לביהכנ"ס מחדרי המגורים בשל אווירת הפקרות ששורה שם, או כגון ששוהה שם ביום צום שרבי ובכדי שיוכל להשלים את הצום כראוי, אולם אם נכנס לצרכיו, פשוט שאין בישיבתו מצוה.
אין להיכנס לבית הכנסת להנאת עצמו, כגון בכדי לחסות בו מפני החמה או הגשמים, ומכל מקום במקום צורך כגון בכדי לקרוא לחבירו, או בשעת דחק כגון שאין לו מחסה אחר, ניתן להקל שילמד מעט או יאמר פסוק וכד׳ עם כניסתו ואגב זה ישהה שם, ובלבד שלא ינהג כן דרך קבע.....
אין להטעין טלפונים וכד׳ בבית הכנסת, ומכל מקום במקום צורך ניתן להקל במכשירים שנועדו לצורך מצוה, כגון להתקשר לבני משפחתו, וכן לצרכים צבאיים. אכן, חיילים המתפללים בבית הכנסת רשאים אגב כן להקל בענין זה, ובלבד שלא תיגרם בכך אווירה של קלות ראש בבית הכנסת.
ועוד כתבו:
פשט המנהג להתיר לערוך בבית הכנסת סעודות מצוה כסעודה שלישית וסעודת סיום ש"ס וכדומה, ובפרט כשנאמרים בהן דברי תורה, אלא שיש להיזהר משחוק וקלות ראש
במצבי דחק גדולים, כגון לצורך הלנת אזרחים שנאלצו להתפנות מבתיהם וכד׳, ניתן (תוך היוועצות ברב היחידה) לסמוך על שיטות המקילים ולהתיר שימושי חולין בבית כנסת שנבנה על תנאי זה, אולם שאר תשמישי חולין כהרצאות לימוד צירי נווט וכד׳, וכל שכן כשיש בהם קלות ראש, אין להתיר כלל.
