שיחה לפרשת תולדות תשפ'ז-ראה (יצחק) בעשו רק את הצד הטוב
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
אני מבקש לברר בשיחתנו מספר שאלות:
1)איך יכול להיות שמבית של יצחק ורבקה יוצא עשיו? איך אפשר לדאוג שילדנו יהיו כמו יעקב ולא כמו עשיו?
2)מדוע יצחק רוצה לברך את עשיו ?
כתוב בפרשתנו:
"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית פרק כה פסוק כז)
אונקלוס ותרגום יונתן מתרגמים:
"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש בטל איש יוצא השדה ויעקב איש תם משמש (לומד) בית מדרש-תבע אולפן" (תרגום אונקלוס בראשית פרק כה פסוק כז-יונתן בן עוזיאל)
עשו היה בטלן וחי ללא משמעות לחייו, בלי נתינה לאחר ודאג כל חייו לסיפוק עצמי מיידי. הוא לא עשה שום דבר משמעותי בעל תוכן לטובת עם ישראל, ולכן אונקלוס מגדירו כאיש בטל. לעומת זאת שאיפתו של יעקב היתה ללמוד ולבנות את עצמו כדי לתת לעם ישראל. הוא "תבע אולפן". כלומר יעקב "היה מבקש" ביקש ללמוד ולהתקדם בתלמוד התורה ובעיצוב אישיותו. יעקב הכין את עצמו ע"י לימוד תורה ובניין אישיותו להקים את עם ישראל.
לכאורה היינו חושבים שעשיו לא היה כלל בטלן כי הוא רץ כל היום לצוד והיה עסוק. אלא כוונת אונקלוס אדם בטל- שהוא עשה דברים רק להנאת עצמו-סיפוק מיידי ללא משמעות ערכית של נתינה לכל ישראל.
לאור זאת חשוב שכל חיינו נעשה דברים מאד משמעותיים לעם ישראל ולא נבזבז את זמננו על הנאות ותענוגות. אסור לנו להיות בטל, כל דבר צריך להיות עם משמעות.
רבי ירוחם ליבוביץ כותב:
"ויהי עשו איש ידע ציר וגו' ויעקב איש תם יושב אהלים. כשהתורה הקדושה מבארת ומציינת לנו מהותם של יעקב ועשו אין היא מספרת על מעשים היותר גדולים של יעקב, לא הזכירה גם את לימודיו, התמדתו, וידיעותיו, אלא הזכירה התורה רק אחת כי היה "יושב אוהל", ויונתן בן עוזיאל מתרגם "תבע אולפן", הביאור של "תבע אולפן" היינו שהיה לו כח המבקש. על פסוק והיה כל מבקש ה" (שמות לג ז) מתרגם אונקלוס "כל דתבע אולפן". "יושב אוהל" הרי הוא סיבה המביאה לכל דבר טוב, וכשישנה הסיבה, הכח המביא, מובטח גם העתיד. כל היעקב אבינו כבר ארוז בזו הסיבה. וכן בעשו מציינת אותו התורה כי היה "איש יודע ציד איש שדה", ותרגומו "גבר נחשירכן", וברש"י אדם בטל, (ועיין בתוס' ב"ק צב) לא הזכירה התורה כל מעשה תעתועיו של עשו, מפני שכל מעשיו הלא תוצאות הן מהסבה של כח הבטלה, "גבר נחשירכן", ואף טרם שעשה משהו כל עתידו היה כבר כלול בסיבה המביאה, והיא כל מהותו. יתבונן האדם להעריך ההשיבות הגדולה של ענין הסיבה, וכמה מן הזהירות יקדיש אדם להשמר מן הסיבות המביאות לחטאים, כי אף אם עניני הסיבות יהיו בהיתר גמור, הנה יש בהם כבר כל החומר, כל הגיהנום כבר נגמר בהם" (רבי ירוחם ליבוביץ-דעת תורה)
האדם צריך לבדוק מי הוא לאור השאלה מה המניע שלו לעשיה. המניע של יעקב היה נתינה לעם ישראל ובניית כלל ישראל והמניע של עשו היה סיפוק מיידי, ולכן היה אדם בטל.
חשוב שנבדוק את עצמנו בעיקר לפי המניע. עלינו לגדול כל הזמן, לא להישאר במקום, להבין שתפקידו של האדם להתקדם כל הזמן ולתת לבני ישראל.
חשוב מאד שכל תלמיד תהיינה לו שאיפות. בחור צריך לשאול "מה המנוע והמניע שלו"? להבין שתפקידו להתקדם בדביקותו בה' בעמל התורה ויצירתיות בלימוד, ולהכין את עצמו לתת למען כלל ישראל כל חייו.
הרב נבנצאל כותב:
"היינו אומרים על שכמותו בוגר המגמה לציד; בקיצור המומחה בה"א הידיעה לציד. פשוט אם כן, שעשו הוא ללא ספק איש פעיל מאוד; הוא מתייגע, מסתכן, מכניע חיות טרף, וכל כולו אומר תנועה ופעילות.... ולעומתו מציגה התורה את יעקב כ'איש תם יושב אוהלים'; מין בטלן כזה שיושב לו בישיבה ולומד כל היום.... אונקלוס - שחורג רק לעיתים נדירות מן התרגום המילולי גרידא - בא ללמדנו, שהפעיל האמיתי הוא יעקב. מפני שפעילות נמדדת לפי הרושם וההשפעה שהיא מטביעה בעולם; לפי התוצאות שהיא מותירה אחריה לדורות. ואם כך, הרי שהריצה והמהומה של עשו אין בהם ולא כלום לטווח הרחוק; למבט הרחב של הנצח. ואכן, אחת הנקודות המרכזיות בעשו. הנה ללא ספק הרגעית; כרגע הוא עושה; כעת הוא רץ, הוא צד. אבל לטווח הרחוק; לטווח של המחשבה על עצם המעשים, אם יש בהם עלייה ממדרגה אחת ממנה - בראיה שכזו, עשו הוא בטלן. ואילו יעקב עסוק בבנייתו של יעקב לדורות. יעקב עמל כדי להפוך את יעקב, ליעקב אבינו; לבחיר האבות שראוי לבנות את עם ה'; שראוי לרשת את ארץ ישראל. וכל זאת עושה יעקב באמצעות אותה ישיבת-אוהלים אצל שם ועבר. מנקודת מבט זו - יעקב הוא העושה והפועל הוא איש המעש האמיתי" (הרב אביגדור נבנצאל בראשית)
עשיו היה פעיל מאד בציד, אבל מעשיו לא היו ערכיים ומשמעותיים לאנושות. כל אדם צריך להיות פעיל ולהתרוצץ למען ערכים נעלים ולא לבזבז כוחות על עשיה שאינה ערכית ואינה תורמת לכלל ישראל. יעקב כביכול רץ פחות ויותר פסיבי אבל הוא עשה משהו משמעותי מאד, לעומת עשיו שרץ ופעל הרבה אך למעשים לא ערכיים. צריך כל הזמן לשאוף לעשות דברים משמעותיים.
יש סיפור על גביר שהגיע לר' חיים מוולוז'ין וביקש רשות להציע סתירה ברמב"ם ולראות מי יוכל לתרץ סתירה זו, ומי שיתרץ יוכל להיפגש עם ביתו כדי להינשא לה. הוא העלה את הסתירה וכל התלמידים ניסו לענות ואף אחד מהם לא הצליח והגביר עזב במפח נפש. היה תלמיד אחד שרץ אחרי הגביר ואמר לו "את הכלה הפסדתי אבל מה התירוץ? אמר לו הגביר היות ויש לך שאיפות אתה תיפגש עם ביתי.
איך יכול להיות שמיצחק ורבקה יצא עשיו?
כותב הראי"ה קוק:
"והנה היה אצל אברהם אבינו ע"ה ההתאחדות עם כל העולם וההתפרדות מהם בתורת התחלה ורשימה...... כח ההתאחדות עם העולם גבר בעשו, אבל על ידי זה נאבדה ממנו רשימת הקדושה שהיא ברכת אברהם, כי נתערב עם העולם ונתבטל בהמון התאוות ויצרי העולם. ואצל יעקב אבינו ע"ה גבר כח ההתייחדות, כי השקיף כי רק זהו מה אשר ד' דורש ממנו כדי לשמור קדושת עצמו, והתכלית שצריכה לצאת לצורך העולם, ע"י ההתאחדות, זו יצא תצא מאליה כשיהיה עת וזמן לחפץ זה..... והנה אם היה עשו פועל בכח ההתאחדות שלו עם העולם כראוי, היה ראוי לטובה ולמעלה גדולה, כי לזכות את כל העולם כולו באורו של אברהם ע"ה הוא דבר גדול וחפץ ד'. אבל עשו לדרכו פנה, התאחד עם העולם ונתקלקל עמהם להאביד ממנו ברכת אברהם" (הראי"ה קוק-מדבר שור)
עשיו ראה את סבו אברהם כמודל ורצה ללכת בדרכו להיות מחובר לעולם כדי להשפיע ולרומם את העולם כפי שעשה סבו. למרות שיציאה זו היתה לשם שמים היא גרמה לו להיות מושפע, כי הוא רצה להשפיע לפני שהוא עיצב את עצמו. הוא יצא לעולם מוקדם מדי לפני שבנה ועיצב את אישיותו, ולכן הוא הושפע ונהפך להיות אדם בטל. סבו אברהם השפיע רק לאחר שנים רבות שחקר וה' התגלה אליו והוא עיצב את אישיותו. בדומה לכך יעקב התבודד- יושב אהלים, כי הוא רצה קודם לבנות את עצמו ואז להקים את בית ישראל. אי אפשר להשפיע לפני שנבנים. יעקב גם הוא הבין את חשיבות ההשפעה כמו סבו אברהם, אך הוא הבין שצריך קודם להיבנות להתעצם ולגדול ואז להשפיע, ואילו עשו רצה להשפיע לפני שהוא בנה את עצמו ולכן הוא הושפע ולא השפיע.
אנחנו צריכים לקחת אחריות ולהשפיע על עם ישראל כולו, אך ראשית אנו צריכים לבנות את עצמנו לקנות תורה ורק אחר כך להשפיע. אדם שנפתח מהר מדי לעולם נהפך להיות מושפע ולא משפיע. אחרי שנות לימודנו בישיבה עלינו להיות בדרגה של משפיעים ולא מושפעים
כותב אבן עזרא:
"יודע ציד. לעולם מלא מרמות כי רוב החיות בדרך מרמה יתפשו ויעקב הפך עשו כי הוא איש תם" (אבן עזרא בראשית פרק כה פסוק כז)
עיסוקו של עשיו בצייד גרם לו לאבד רגישות ולהיותו רמאי ואיש תחבולות ולסטייה מן הדרך הטובה.
כשאנו מחליטים החלטות, חייבים אנו לשאול את עצמנו: איך זה משפיע עלינו האם זה גורם לנו לאבד רגישות או לא, האם זה מקרב אותנו לה' או לא?
כותב הרש"ר הירש:
"קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות.. תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו'... יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם... המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, - מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים... אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם" (רש"ר הירש בראשית פרק כה פסוק כז)
לפי הרש"ר הירש התורה מדגישה את המילים "ויגדלו הנערים" כדי ללמדנו שכבר כאשר הם היו קטנים היו ניכרים ההבדלים ביניהם אך יצחק ורבקה לא התייחסו אליהם, ורק כאשר גדלו והשוני היה בולט התברר שעשו היה איש בטל ויעקב יושב אהלים.
"ויגדלו הנערים" הם נולדו שונים והיו חייבים "חנוך לנער על פי דרכו" ויצחק ורבקה לא עשו כן, ולכן עשיו לא קיבל את ההדרכה והחינוך המתאימים לו ולכן נהיה "עשיו.
מדוע יצחק רוצה לברך את עשיו?
"שני בניו של יצחק ייסדו שני יסודות בביתו, עשיו את הכוח החומרי, יעקב- את הכוח הרוחני. יודע היה יצחק כי האומה זקוקה לשני הכיוונים... כסבור היה יצחק, שעשיו ויעקב יקיימו את תעודת אברהם בכוחות משותפים, בלב אחים ומתוך השלמה הדדית. לפיכך הועיד לעשיו ברכה בעלת תוכן חומרי, וברכה רוחנית הייתה שמורה עמו ליעקב...אולם מבית לבן ידעה רבקה את הקללה שבפיצול זה, ידעה מניסיונה, שהחומר יהיה לברכה וישועה רק בבית שרוח אברהם מפעמת בו, רק בידו של זה שרוחו של אברהם מדריכה אותו. היא היטיבה לראות שחומר שאין עמו רוח יהיה קללה. את הברכה ראתה רק בלתי מחולקת, יורדת על ראשו של אחד" (רש"ר הירש בראשית פרק כז פסוק א)
יצחק חשב ששני בניו יחד יבנו את עם ישראל, יעקב יהיה אחראי על הרוחניות ועשו יהיה אחראי על הכלכלה, על הגשמיות, ועם ישראל זקוק לשני הדברים גם יחד, ואז בכוחות משותפים יגיעו לבניית עם ישראל. לאור זאת שהברכות שרצה יצחק לברך הן ברכות גשמיות, אז מי שצריך לקבל את הברכות הגשמיות הוא זה מי שמטפל בגשמיות, ולכן רצה יצחק לברך את עשו.
רבקה גדלה בבית בו יש חומר בלי רוח, בית לבן. כשהכסף לא מיועד לעבודת ה' אז הכסף הזה נהפך להיות קללה. רבקה מבינה שאחד מבניה צריך שיהיה בו גם רוחניות וגם גשמיות כדי שהגשמיות תהיה מחוברת לרוחניות-קידוש החומר, ולאור זאת שלעשו אין רוחניות כלל לכן היא רצתה שהברכות תגענה ליעקב כדי שיחבר בין רוחניות לגשמי.
כותב נתיבות שלום:
"התורה הקדושה מלמדת לנו אורחות חיים, שכל פרשה בתורה מלמדת ליהודי דרך איך לעבוד את השי"ת. ומפרשה זו שיצחק רצה לתקן את עשו על ידי שיעלה את תכונת הנפש של שופך דמים ויכניס זאת לעבודת ה', יש ללמוד על דרך זו בכל אדם שנולד עם תכונות רעות וקשות מאד, אך באמת אין רע יורד מן השמים וכל תכונות הנפש אף הרעות ביותר, ואפילו של רציחה, אינם רע, אלא הקב"ה נתן לו זאת בכדי שיעלה תכונת נפשו להשי"ת. ובמיוחד על פי מה דאיתא בספרים הקדושים שלכל יהודי יש יעוד ותפקיד מיוחד שבעבורו ירד לעולם, שלפי זה מובן למה ברא הקב"ה כה הרבה אנשים ולכל אחד מהם תכונת הנפש אחרת, מפני שלכל יהודי יש יעוד ותפקיד מיוחד ודוקא על ידי תכונות נפשו המיוחדות לו יוכל להגיע ליעוד המיוחד לו. ואף אם נדמה לו שתכונותיו רעות ביותר, דוקא על ידן יוכל להגיע ליעודו על ידי שיכניסם לקדושה ויעלה אותם להשי"ת. והיסוד לזה הוא שאין בכלל רע והכל טוב, אלא שהאדם צריך לשבר ולהכניע את תכונותיו ולהעלותם להשי"ת ואז דוקא באמצעותן הוא מגיע ליעודו ולתפקידו" (נתיבות שלום פרשת תולדות)
יצחק רצה ע"י הברכה לעשיו לחבר אותו לבורא גם במידות הרעות שלו. יצחק רצה לחבר את מידותיו הרעות של עשיו לעבודת ה'. אדם צריך לדעת שהוא צריך לעבוד את ה' בכל תכונותיו. הברכה של יצחק באה לקחת את התכונות הלא טובות של עשיו ולקשר אותם לבורא העולם.
הרב חרל"פ (מתוך תורתו של הבעל שם טוב) מביא הסבר נוסף:
"כל ראיית עין אינה אלא מצד החוש שיש לו בדבר הנראה, ובלי החוש הזה אין עין יכולה לראות אותו הדבר, ולזאת כל ראיית דבר רע איננה כי אם מצד חלק הרע של הרואה, ואף אם אין רע מתגלה אצלו בפועל ממש, מכיון שישנו אצלו בכח הרי העין יכול לראותו. והנה יצחק שנעקד על גבי המזבח ופרחה נשמתו והוחזר לתחיה.. נתקדש במדריגת הקדושה שלפני החטא הקדום, ולא היתה בו שום תערובת רע, שכן כל תערובת רע בטוב באה ע"י החטא הקדום. ועל כן לא ראה יצחק שום רע בעולם, כי לא היה זה בחוש שלו כלל וכלל. ומפני זה ראה בעשו רק את הצד הטוב, צד המצוה שלו, ולכן אהב את עשו... וכל זה הוא לימוד בשבילנו שיהיה לנו מושג בגדלות השלימות, שיש לפעול גם על החוש הפנימי שלא יהיה לו שום חלק ברע עד שלא יראה ולא יביט רק את הטוב" (הרב חרל"פ-מי מרום חלק ה)
מסביר הרב חרל"פ שכאשר מתמקדים בשלילי של האחר, זה סימן שיש במתמקד ג"כ כוח שלילי שקולט את השלילי שבאחר ומתמקד בו. היות ופרחה נשמתו של יצחק בעקדה, הוא הגיע למדרגה שאין רע בתוכו כמדרגת אדם הראשון לפני החטא, וממילא הוא ראה בעשיו רק טוב. לכן החליט לברך את עשיו.
יה"ר שנמשיך בעבודת הקודש שלנו מתוך רגישות ואכפתיות מעם ישראל ויחד נרים את עם ישראל. אמן כן יהי רצון.

