שיחה לפר' פנחס: "העבד הקנוי לאדונו שהוא חייב לעבוד אותו"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
אילו יסודות אפשר ללמוד מפרשת השבוע לעבודת ה' שלנו?
שפת אמת כותב:
"סמיכות פרשיות הללו כהונת פינחס וצרור את המדינים והמנין ופטירת משה רבינו ע"ה. הענין הוא כי עתה התחיל להיות הנהגה אחרת של דור באי הארץ. לכן היה מנין חדש. וכמו בדור המדבר ניתן להם אהרן הכהן כך בדור זה הי' כהונת פנחס. רק מקודם היה במעלה עליונה למעלה מהטבע בכחו של מרע"ה ולכן כהונת אהרן היה מתנה משמים. ופנחס בדין זכה לכהונתו כי היה לפי השתנות הדור שהתחיל עתה להיות עבודת האדם והתעוררות שלמטה בחינת תורה שבע"פ. וזה עצמו ענין קנאין פוגעין בו. שהוא אינו בר מות בסנהדרין שעפ"י הדין אינו יכול להמיתו, ורק מי שמקנא לה' נשתנה הדין להורגו שכן דין התורה. נמצא שבנ"י משנים במעשיהם כל הנהגות התורה. וזה ענין תורה שבע"פ שהכל ניתן מסיני רק שבנ"י צריכין להוציאו מכח אל הפועל. ומה שמרע"ה לא הרג את זמרי רק פינחס לא היה פחיתות למרע"ה רק שבא פינחס ונטל את שלו. ובאמת דורו של משה רבינו ע"ה ע"י שהיו גבוהים מאוד לא היה ההנהגה בכח האנשים רק בהנהגה עליונה. שבטל שכל וכח השגת האדם במדריגה רמה כזו. ואח"כ שנשפלו הדורות ניכר ונצרך התעוררות התחתונים כנ"ל....ולכן כתיב צרור את המדינים כו'. עליכם לאייב אותם. כלומר שהיה הכאת המדינים בצירוף שנאת בנ"י. הן הדברים שכתבנו שהתחיל התנהגות בהתעוררות התחתונים. ומלחמות הראשונות היה הכל רק בנפלאות הבורא בלבד. ואדרבא כתיב ואתם תחרישון" (שפת אמת פרשת פנחס שנת תר"מ)
בישיבה צריך "לקחת אחריות". הצלחת ובניית התלמיד בנויה על כמה תלמיד לוקח עליו אחריות . זוהי תורה שבע"פ, שאדם מחדש, יוצר. תלמיד צריך לסכם סוגיות בלשונו וכך התורה נהפכת לתורה דיליה. תלמיד צריך לחדש ובכך קונה הוא את התורה.
כותב נתיבות שלום:
"באור החיים הקדוש מקשה למה נסדרה פרשת קרבנות רק כאן אחר מינוי יהושע, הרי הקרבנות נהגו כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מעת שהוקם המשכן, ומינוי יהושע היה רק בשנת הארבעים ומדוע איפוא כתבה התורה כאן את מצות הקרבנות.....ויש לפרש הענין על פי מה שכתב בספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת נח) שבכל דור ודור יש מצווה מיוחדת שעל כלל ישראל לתקן במיוחד בדור זה, אם כי התרי"ג מצוות אמורות לכל הדורות, אבל יש מצוה מיוחדת בכל דור שכלל ישראל צריכים להחזיק בה ביותר ולמסור נפשם עליה....והנה השורש והמקור לעבודת ה' מתוך עבודה ויגיעה הוא עבודת הקרבנות ... ובזה יש לפרש את ענין סמיכות הפרשיות, שלאחר מינוי יהושע נאמרה פרשת הקרבנות, שבזה הודיע הקב"ה למשה שלדורו של יהושע, דור באי הארץ יש דרך עבודה חדשה, עמוד העבודה, שהוא עבודה מתוך יגיעה אשר שורשה עבדות הקרבנות ולכן נאמר כאן הלשון 'צו את בני ישראל', שזהו ציווי כללי לכלל ישראל שתפקיד הדור הזה הוא עבודה" (נתיבות שלום פר' פנחס)
בחברה המודרנית "האדם המוצלח" הוא זה שמגיע לתוצאה מהירה בזמן המהיר. אך בעבודת ה' העמל הוא העיקר כי הוא גורם לקניין.
הסבא מנובהרדוק כותב:
"ידע משה רבינו כי להיות מנהיג על הציבור, לפתור להם כל שאלותיהם ודרישותיהם נחוץ לזה אדם כזה שיודע רוח כל אחד ואחד ותכונתו וטבעו ומדותיו, וכל הטעותים שלו, ולפתור כל שאלותיו לפי רוחו ודעתו ודרך שכלו. וכיון שבני אדם כשם שפרצופיהן משונים כך דעותיהן משונים, נחוץ לזה איש האשכול אשר כלול בו כל חלקי בני אדם, ויודע לסדר לכל אחד חלק המיוחד לו, נותן לו עצות ותחבולות בחלק המיוחד לו, וישתתף עמו לעיין בו ולעלות ארוכה ל כל מדויו. והמנהיג צריך לזה שני דברים: האחד הכרת בני אדם להכיר כל פרט ופרט מה שמיוחד לו, ועוד שנית לפתור לכל אחד ואחד מה שמיוחד לו, ועל אדם ממין הזה, שיש בו יכולת של שני הדברים, שאל מאת ד׳ ואמר "יפקוד ד׳ אלקי הרוחות לכל בשר".... והשיב לו ד׳ "קח את יהושע איש אשר רוח בו" ביאורו, שיש לו רוח להיות מנהיג על עצמו, ואדם כזה יכול להיות ג״כ מנהיג על הצבור. כי בהיותו רוחו כל כך חזק עד שיכול למשול על טבעו ומדותיו ולפתור להם כל שאלותיהם ותביעותיהם על פי ההשקפה האמיתית, ואינו מתפתה מכל רוחות שבעולם, אדם כזה יכול להנהיג את הצבור ולחנכם כל אחד חינוכו המיוחד לו, לפי דרגתו ומהותו. וגלה לו הסוד הזה כי הכל תלוי ביכולת למשול על עצמו, ואם האדם הוא הפכפך ובלתי מושל ברוחו, כי יפעול עליו נגיעה דקה מן הדקה לא ירגיש בהן ינטה לצדדין איך יבוא להנהיג את הציבור"
צריכים אנו להתחנך שכולנו נהיה "איש אשר רוח בו". חשוב מאד שיהיה לכל אחד קו ברור ונחישות. חשוב שכל אחד ואחד לא יהיה מושפע מהסביבה אלא ישמור על יחודו.
כתוב בספר שיח שרפי קודש:
"יפקוד ד' אלהי הרוחות, הק' מרן מקאצק זצ"ל מדוע לא ביקש על זה עד עתה, ולא תיכף שנתודע לו כי לא יכנוס לא"י, ותירץ שמקודם מעשה זמרי חשב כי בטח פנחס קדוש ד' ימלא מקומו, אבל עתה אחר שראה קנאתו לשם ד', אף שהיו דבר גדול מאוד שלא נערך אליו קדושתו, והשי"ת אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, וגם עצר המגפה מעל בני ישראל אף על פי כן אמר משה רבנו ע"ה אין קנאי יכול להיות מנהיג ישראל, לזאת ביקש יפקוד ד' וגו'" (ספר שיח שרפי קודש- פרשת פנחס)
עד שפנחס לא קינא לה', משה רבנו חשב שפנחס יהיה המנהיג. ברגע שפנחס קינא לה', הבין משה שפנחס לא יכול להיות מנהיג. מנהיג אינו יכול להיות קנאי. לכן מבקש משה מה': "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה".
כתוב במדרש:
"מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות? אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי, אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי. אמר לו הקב"ה (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה [ושומר אדוניו יכבד] - בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה. יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך. הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו. קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה" (במדבר רבה)
כתוב בספר קול מבשר:
"אף שלא נשאר בן לירש. אך כששמע שאמר הש"י, נתון תתן להם, שאם אין בן - הם יורשים במקום בן, חשב, אם בבנות כך, אם כן יכול להיות, אף להוריש כבוד, גם כן כך הוא! שאם לא נשאר בן שהוא כלי גדול, שלא עסק בתורה כל כך - גם כן יוכל לירש כבודו. שהש"י יעזור לו המותר מה שנחסר לו שיוכל להנהיג! והש"י השיב לו, נוצר תאנה יאכל פריה. בניך לא עסקו בתורה. פירוש, אינו כן כמו שאתה סובר, שהוא כמו ירושת ממון, שאם אין בן יורשת בתו - כך ירושת כבודו. אינו כן, דאין כאן ירושה כלל, דאין התורה בירושה. רק זה שעסק בתורה ובעבודה הרבה - זה יכול לזכות להיות מנהיג הדור. ואף שנשאר בן מהמנהיג הדור שהוא כלי גדול ועסק בתורה ועבודה הרבה, וזכה גם כן להיות מנהיג - אין הוא מטעם ירושה. רק הוא כמו אחר, שזכה ועסק בתורה ועבודה הרבה, וזכה גם כן להיות מנהיג הדור" (קול מבשר ח"א פר' פנחס)
התורה אינה עוברת בירושה, אלא צריך שכל אחד יעמול ויקנה אותה ואז הוא והתורה יהיו אחד.
שם משמואל כותב:
"גמול המצווה נקרא צדקה, כי העבד הקנוי לאדונו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן לו שכר בעבודתו, צדקה יעשה עמו"
מעשה של קנאות והרג, חייב להיעשות בכוונה טהורה. אם יש לאדם נגיעה אישית הכי דקה, אסור לו להרוג אדם אפילו בגלל קנאות. ולכן אסור להורות על מעשה זה, כי איש לא יכול לדעת בוודאות שזה נעשה לשם שמים חוץ מהאדם עצמו. רק פינחס יכול היה לדעת את טוהר כוונתו, ואז לפעול מיוזמתו האישית. זו הסיבה שהתורה מפרטת שכרו, כי עשה מעשה שאינו מחויב בו, ורק ה' יראה ללבב לדעת שהמעשה היה בכוונה טהורה, ושכרו היה "שלום", ללמד שמעשה ההרג הזה לא נובע מכעס רגעי ואהבת המלחמה, אלא מכוונה לשם שמים ודבקות בה'.
הסיבה שרב לא יכול לפסוק בנושא זה הוא, מכיון שכדי לקנא ולהרוג אדם צריך שההורג יעשה זאת מאה אחוז לשם שמים. הרב לא יכול לדעת אם תלמידו עושה זאת לגמרי לשם שמים. רק המקנא יודע אם עושה זאת לשם שמים, ולכן פנחס פסק לעצמו לקנא והתנדב כי הוא היה יכול לא לחייב את עצמו, והיות ועשה זאת בלי להיות מחויב, קיבל שכר.
כתוב בפרשתנו:
"לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי דכתיב (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (זבחים קא:)
רש"י כותב:
"שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן" (רש"י במדבר פרק כה פסוק יג)
וכך כותב שפת אמת:
"ועל ידי שמסר גם הכהונה, כדאיתא בזוהר (ח"ג עמ' ריד) הקדוש דמאן דקטיל נפשא [שמי שהורג נפש] פסול לכהונה, נמצא שידע פינחס שיאבד הכהונה על ידי זה, ואף על פי כן נלחם מלחמת ה' כדי לקדש שם שמים ולכפר על בני ישראל. לכן ניתן לו שנית הכהונה... יש לפרש כי הכהונה אשר היתה מיוחדת לפינחס היה כהונה זו שזכה לה על פי הדין, כמו שכתבתי במקום אחר שכהונה היא במתנה, [ו]אף על פי כן יש [ש]זוכין בדין למתנה זו, דהא כתיב הנני נותן - לשון מתנה ... וזו הכהונה שהיתה מיוחדת לפינחס בא לו אחר הריגת זמרי, וכהונה ראשונה שבא רק במתנה ניקח ממנו מטעם דקטל נפשא. אבל הזוכה על פי דין אנו יכול ליפסד אותה על ידי שום סיבה" (שפת אמת פר' פנחס שנת תרמ"א)
הרב חרל"פ כותב על העבודה המיוחדת הקשורה לדורנו:
"בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שבתקופה ההיא. שיודעים הם (אויבינו) שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא, ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה. הנקודה העיקרית והמקום שממנו שאבו ישראל את חיי הקדושה שלהם בימי החשמונאים הייתה בדברים שבהם מתגלה התייחדותם של ישראל. כמו מצוות מילה שמיוחדת לישראל, וכן שבת... וכן חודש... ועל כן כל ההתקוממות של היוונים ולבטל השלושה דברים. ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל וממנה נובע הכול ומבלעדי ההתאחזות בה אין כלום השפעה של קדושה בעולם, ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת" "("מי מרום" חלק ו)
בדורנו הנקודה המרכזית היא מצוות ישוב ארץ ישראל, וזו הסיבה שאויבנו נלחמים על ארץ ישראל.
חשוב לנצל את "בין הזמנים" לטיולים בארץ, כדי להתקשר רבות לארצנו הקדושה.
מדוע יש חיוב לשנוא את מדין? על כך עונה הנתיבות שלום:
"בלק ידע את כוחו הבלתי מנוצח של עם ישראל, שכל עוד הם דבקים בהשי"ת אי אפשר בשום פנים לגבור עליהם ולהכריעם, ולכן יעץ לעשות פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים, שאז יוכל לנצחם. שכל הקללות שרצה לקלל את ישראל היה כדי לעורר פירוד בין ישראל להשי"ת ... וכאשר ראה שע"י קללות אינו מצליח לעשות מאומה, היתה על זה עצת בלעם להכשיל את ישראל בב' החטאים של בעל פעור וזנות בנות מואב, שעי"ז יצליח להטיל פירוד בין הדבקים.... ולכן היתה זו עת צרה גדולה כ"כ אשר כמוה לא נהייתה, כי כאשר נהיה פירוד בין ישראל להשי"ת הרי זה את צרה הגדולה ביותר, שכל עוד יהודי דבוק בשהי"ת אז יש תרופה לכל המכות, אבל בלק ובלעם רצו לעשות פירוד בין ישראל להשי"ת שאין לך עת צרה גדולה מזו. ועל זה בא אח"כ ציווי השי"ת צרור את המדינים והכיתם אותם, כמו שכתב על זה האור החיים הקדוש שהוא ציווי לשנוא את הרע ואת המחטיאים אשר גרמו להם לעשות הרע ... כי כל עוד שלא נפרד מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו ואינו ממאס את הרע הריהו משולל מהכפרה. על כן העצה כדי שיוכל להתכפר לישראל שלמות הכפרה היא רק על ידי צרור את המדינים... לאייב אותם, דהיינו שיתעבו וישנאו את עצם הרע ואת אותם משניאים אשר גרמו להם לעשות רע, וזה עיקר התיקון והכפרה עבורם ... וזהו ענין צרור את המדינים, שאומנם על הנקמה והמלחמה במדין נצטוו רק להלן במאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אבל הציווי כאן הוא בנוגע לעצם החטא, כדי לתקן ולכפר אל החטא בתכלית הכפרה" (נתיבות שלום פר' פנחס)
כותב פני מנחם:
"צרור את המדינים יתכן שהכוונה היא כל אחד אצל עצמו, לכל אחד יש בעצמו חלק רע, יצה"ר המסיתו ומחטיאו בעל כרחו נסיונות קשים, ועל זה נצרך זכירה תמידית" (פני מנחם פר' פנחס שנת תשנ"ג)
"צרור את המדינים והכיתם אותם וברש"י עליכם לאייב אותם, איתא ב"שפת אמת" שצריך לתעב את הרע, שזו היא העצה להינצל מכל הדברים הרעים, וזהו צרור את המדינים, לשנוא את הרע ועי"ז והכיתם אותם, שהרי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו ונצרך להשכים ולהרגו. ואיתא ברש"י צרור כמו זכור שמור, והוא כדאיתא השב - אפילו מאה פעמים, משמע שהוא לשון היסוד, המקור, וכן זכור, והרמז זכור לזכור את הש"י, לזכור את השבת, לא להסיח דעת מ"עשה טוב",' שמור, להיות שמור בקדושה" (פני מנחם שנת תשנ"ה)
יה"ר שניקח אחריות על עצמנו על "בין הזמנים", ונלמד מתוך עמל, ונדע שיש לכל אחד שליחות בעולם. וכך נזכה לקדש שם שמים. אמן כי"ר.
