שיחה לפר' ויגש: הרב חיים מאיר דרוקמן זצ'ל-"חפצא של אהבת ישראל"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הישיבה כולה: רבנים הנהלה אברכים ותלמידים, מבכים מרה את פטירתו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל.
אני רוצה לשתף את הציבור במספר דברים שלמדתי מהרב וכמה הרהורים מזמן ההלוויה.
מי שהיה בהלוויה עמד נדהם מאלפי המשתתפים בגשם שותף, וכולם הגיעו כי הרב דרוקמן זצ"ל הצליח להשפיע אליהם במישרין או בעקיפין.
כשעמדתי בהלוויה וראיתי את אלפי האנשים שבאו, שאלתי את עצמי-מה הקסם? כיצד אדם אחד הצליח להשפיע על דור שלם? מהיכן הכוחות?
שאלות אלו צריכות להעסיק את כולנו, כי יש עלינו חובה להשפיע על הדור ולכן חשוב שנלמד כיצד הצליח הרב חיים דרוקמן זצ"ל להשפיע על דור שלם.
כל מי ששמע את הרב דרוקמן הבין שדבריו הגיעו מאהבה עצומה לכל יהודי בעם ישראל, אהבה גדולה למדינה ולצה"ל. כשאהבה מגיעה עם ענווה גדולה ותורה בנויה אז מצליחים להשפיע. הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל קרא לרב דרוקמן "חפצא של אהבת ישראל"
אי אפשר לחנך ולהשפיע אם אין אהבה אמון ענוה ועוצמה, ולרב חיים דרוקמן זצ"ל היו מידות חשובות אלו ולכן הצליח להשפיע על דור שלם.
הדברים קשורים לפרשת השבוע.
מדוע פרשתנו פותחת ב"ויגש יהודה" הרי בסוף הפרשה הקודמת "מקץ" יהודה כבר מדבר עם יוסף, וא"כ לא ברור מדוע כתוב "ויגש"?
כתוב במדרש:
"דבר אחר, "ויגש אליו יהודה" - ר' יהודה, ר' נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה, היך מה דאת אמרת (שמואל ב י) 'ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה'. רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס, היך מה דאת אמרת (יהושע יד) 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו'. רבנן אמרי: הגשה לתפלה, (מלכים א יח) 'ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' א-להי' וגו'. רבי אלעזר פשט להון (פירש אותם): אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפלה אני בא" (בראשית רבה פרשה צג, ו)
כותב "קול שמחה:
"אכן נראה, דהתפלה היא מקובלת דוקא אם היא מעומק הלב ובעצמות הנפש הוא מתפלל, אז התפלה הזאת רצויה. וגם לענין מלחמה צריך לעורר עצמו עם פנימיותו ללחום עם שכנגדו, וכן לפיוס. וד"ל. וזה 'ויגש אליו יהודה', שיהודה נגש אל עצמיותו" (קול שמחה-פרשת ויגש)
כתוב בבית ישראל:
" 'ויגש אליו יהודה', למי ניגש, הלוא היה מדבר עם יוסף? ואולי הרמז שניגש אל עצמו. מקודם היה הסתרות, "מה זאת עשה אלקים לנו", ולא היה הכנעה גמורה, אבל כשאמר יהודה "מה נאמר ... האלקים מצא" וכו', זה היה הוידוי העיקרי, ובזה ניגש יהודה אל עצמו, ופעל התגלות יוסף הצדיק" (בית ישראל, ויגש תשי"ז)
יהודה הרגיש שבלי עוצמה הוא לא יוכל להשפיע על שליט מצרים, ולכן 'ויגש' ניגש אל עצמו. הוא אכן כבר דיבר קודם עם השליט אך הוא הרגיש שזה היה דיבור שאינו עוצמתי, ולכן הוא לא הצליח לשכנע. היה ברור לו שכדי לשכנע הוא צריך ראשית להתמלא בעוצמה פנימית נפשית ולהקרין עוצמה זו, ואז יצליח לשכנע. הוא ידע שאין השפעה אם אין עוצמה. יוסף לא היה מתגלה אם לא היתה עוצמה ליהודה שנבעה מתעצומות נפש שיהודה קיבל על ידי התבוננות וחשיבה.
בחור בישיבה צריך לקחת אחריות על בנייתו ועיצובו כמשפיע וכמקדש שם שמים. הישיבה משקיעה רבות בבניית התשתית לקידום כל בחור. האחריות של בחור על עתידו הרוחני היא קריטית ולכן עליו לנצל את כל המשאבים הרבים שהישיבה מעניקה.
כתוב בפרשתנו:
"וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף...ֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית פרק מה פסוק כז)
כל מילה ששמעתי מהרב דרוקמן נבעה מאמת ומאחריות. הוא הרגיש אחראי על הדור ולכן הוא השפיע עליו. האחריות היא זו שגרמה לו לקחת על עצמו תפקידים רבים: נשיא איגוד ישיבות ההסדר, ראש ישיבות ואולפנות בנ"ע, רב תנועת בנ"ע, ראש מערך הגיור, וכמובן ראש ישיבה וראש מוסדות "אור עציון", והכל מתוך אחריות לדור ולכלל ישראל.
כאשר בוערת באדם אהבת ישראל כפי שבערה ברב דרוקמן זצ"ל, אין זה מתבטא רק במעשים ותפקידים גדולים ומערכתיים אלא גם במעשי חסד רבים לאנשים שהחיים לא האירו להם פנים.
מקצת מעשי החסד שהתפרסמו שהרב דרוקמן זצ'ל עשה: שלח 15 שנה ארגזי פירות לאשה קשת יום לפני החגים, חתם על ערבויות לכאלו שעמדו לאסור אותם, ועוד ועוד.
כל זה מחייב את כולנו לאהוב ולעזור בפועל לכל יהודי ויהודי.
כותב הרצי"ה קוק:
"יש צורך באנשי צבא ונשק ולא פחות מזה יש להרבות באנשי תורה ואמונה, על יסוד הסכם וסידור יפה בין הצבא והישיבה, מתוך הבנה שבגיל צעיר יש צורך להגדיל תורה ולהאדירה. כשם שאנו נאמנים למדינה ולצבא, כך אנשי הצבא מעריכים את תורתנו ואמונתנו. אין לנו שום פטור מן הצבא, אלא שתי המצוות חלות עלינו גם יחד: להתגדל בתורה ולשרת בצבא כדי להציל מיד צר.. ענין זה מתברר בפרשה של היום. יעקב אבינו הוכרח לרדת מצרימה, אבל לפני כן: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו". הביטוי "להורת" מובנו לכאורה תורה, ואמנם חז"ל מפרשים "להורות לפניו - לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", כפי שמביא רש"י. יהודה נשלח על-ידי יעקב אבינו למצרים כדי לסדר את כל הענינים יחד עם יוסף המולך במצרים, כפי שרש"י בעצמו אומר בפירושו הראשון: "לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה". אך קודם-כל יש לסדר מקום שממנו תצא הוראה. כל סידור הענינים עם מלך מצרים צריך להיות על-פי התורה. כבר הזכרנו שמלכות יוסף במצרים היא הכנה למלכות ישראל, ואמנם כל סדר המלכות בישראל צריך להימשך מסדר התורה ... המלכות נמשך מן התורה. לא המלכות עושה את התורה, לא הממשלה מסדרת את עניני הרבנות ובתי-הדין. אדרבה, התורה היא שעושה את המלכות" (הרצי"ה קוק – שיחות פרשת ויגש)
צריך לגדול בתורה בהתחלה ואחר כך צריך לשרת בצבא. המטרה של הישיבה להצמיח אנשים עוצמתיים שיקרינו עוצמה למשפחה לחברה ולכלל ישראל. וזה לא יוקרן אם לא יהיה עמל ועוצמה.
הרצי"ה קוק זצ"ל לומד מכאן את החשיבות הרבה שכל אחיזתנו בארץ תהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" והתורה תעצב את הממלכתיות, וכדבריו "התורה עושה את המלכות".
האחריות הרבה על הדור שלקח הרב דרוקמן זצ"ל היתה במטרה לקדם את כל הציבור ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש".
כתוב בפרשה:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית פרק מה פסוק ג)
כותב ה"סבא מסלבודקה":
"הרי באמת היתה התודעותו של יוסף לאחיו בשורה גדולה להם, כי הלא הם חיפשו אותו בכל ארץ מצרים ונכנסו בשערים מיוחדים והתפזרו בשווקים שונים כדי למצוא אותו, כי חששו שמא נטמע בין המצרים, או אולי נאבד לגמרי מן העולם, וגם לא יכלו לעמוד בפני צער אביהם. והנה פתאום הופיע לפניהם כשהוא חי וקים ועומד בדרגה גבוהה כזו של מושל בכל ארץ מצרים ומשנה למלך פרעה, והם גם נכחו שבמעשה מכירתם אותו לא עוללו לו רעה ולהיפך היתה סיבה לעליתו לגדולה, מתוך כך גם נגרמה הצלה לכל העולם מכליון, כפי שיוסף טען לפניהם: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם, אלא שהראה להם המציאות שטעו כל חייהם" (ה"סבא מסלבודקה" – "אור הצפון")
"הסבא מסלבודקה" שואל, מדוע האחים לא יכלו לענות את יוסף ולא שמחו איתו, הרי הם ראו כעת את השגחת ה', הם הרי חיפשו אותו בכל ארץ מצרים וכעת לא רק שמצאו אותו אלא מתברר שהמכירה היתה מאת ה' כדי שיוסף יציל את כל העם, וא"כ מדוע שתקו ונבהלו?
המדרש עונה על שאלה זו, ומגדיר את דברי יוסף כתוכחה שיוסף מוכיח את אחיו ולכן האחים לא ענו לו. וכך כותב המדרש:
"אמר אבא כהן ברדלא: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ) 'אוכיחך ואערכה לעיניך', על אחת כמה וכמה" (בראשית רבה פרשה צ"ג, י')
התוכחה הגדולה ביותר לאדם זה כאשר הוא מבין שהוא חי כל חייו בטעות. כשהאחים שומעים את המילים "אני יוסף", הם מבינים שהם חיו את חייהם במחשבה מוטעית. הטעות כבר החלה בזלזול בחלומותיו של יוסף ובמחשבה שהוא צריך להיות כמותם. בקנאה-בשנאה-ובעצם מתברר שכל חייהם חיו בטעות. אין לך בושה וכלימה ותוכחה גדולה מזו.
אנו צריכים לחיות חיים אמיתיים ולא חיים של טעות. אנו צריכים לעמול בתורה ולהיות רוחניים וכך נוכל לחיות חיים אמיתיים. חיים בלי תורה הם אינם חיים. ולכן יעקב רק שמח כאשר הוא רואה את העגלות ומבין שיוסף נשאר בצדקותו. זה שיוסף חי פיזית לא שימח את יעקב, ורק כשהתברר שיוסף חי גם רוחנית אז שמח יעקב.
וכך כותב "המוסר והדעת:
"יפלא מאד למה לא שרה רוח הקודש על יעקב לפני שראה את העגלות ששלח יוסף וכי לא די לו במה שיוסף חי ובריא וממלא תפקיד ראשי בארץ במצרים, ואפילו אם לא יזכור איזה פרשה למדו אחרונה? ... ונראה ברור שלא הסתפק יעקב על העובדה שיוסף חי ורק לא האמין להם שהוא עומד בצדקו אלא חשד שנטמע בין הגוים ובניו רוצים לנחמו תנחומים של הבל. קשה היה לו להעלות על הדעת שבארץ טמאה כמצרים מלאה עבודה זרה, כשפים וזימה יצליח יוסף בעוצם חום בחרותו להנצל מן החטא, וביותר כששמע שעלה למלוכה בארץ זו לא שיער לנפשו שהגיע למעמד כה רם בדרכים כשרים, ופחד שאמנם חי יוסף אבל הבן חכים שהיה לו עבר מן העולם ובמקומו נשאר אדם מגושם ומושחת אשר יצא מכלל עמיתך, אבל כששמע יעקב שלא הסיח דעתו ועדיין חביבים עליו דברי תורה שלמד מאביו הבין שאכן יוסף בנו חי בגוף ובנפש. וכן אנו למדים מהמדרש שאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי ופירשו שם וז"ל "רב כוחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו" ("המוסר והדעת" - פרשת ויגש)
מטרת הישיבה לטעת בכל בחור את הכלים לחיי אמת ולא ח"ו לחיי טעות. העמל בתורה הגורמת לאדם להידבק בבורא ולראות את חייו במשקפיים רוחניים גורמים שהאדם יוכל לחיות חיי אמת ומשמעותיים של קידוש ה' ולא חיים של הנאות רגעיות.
זו תפקידה של הישיבה ולכן תלמוד תורה כנגד כולם, כי התורה מדריכה את האדם כיצד לחיות חיים אמיתיים עם סולם עדיפויות ברור ויצוק.
"בית הלוי" מסביר שהתוכחה היא במילים "העוד אבי חי", וכך כותב "בית הלוי":
"ואת אשר נראה בזה דהמדרש מפרש דפסוק זה לא אמרו יוסף בגדר פיוס לאחיו כלל...וגם מה שאמר להם העוד אבי חי ג"כ מפרש המדרש דלא היה בגדר שאלה כלל ... רק המדרש מפרש ליה שהוא בגדר תמיה ופליאה, ה' התימה, ואמר להם בלשון תמיה אני יוסף העוד אבי חי כמתמיה ואומר איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני עד עתה. ובדברים אלו נטמן ברמז שאלה גדולה להם וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו, דכל טענותיו של יהודה היה מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין וא"כ הרי קשה עליהם מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם ומכרו ליוסף. וגם דאם יכול לחיות בלא יוסף כן יהיה יכול לחיות בלא בנימן. וזהו אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם כשיקח ממנו בנו אהובו סידר להם מעשה עצמם ונבהלו מתוכחתו ולא יכלו אחיו לענות לו על תוכחתו כי הוא סתירה וקושיא עליהם מעצמם על עצמם. וזהו שסיים המדרש לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, דקדק ואמר לפי מה שהוא דגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו היאך הם סותרים זה את זה דעל כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ דהרי כל דרך איש ישר בעיניו (משלי כא), ולמשל מי שאינו נותן צדקה סובר בדעתו שיש לו תירוץ כובד ודוחק הפרנסה וריבוי ההצטרכות של הכרחיות מבני ביתו עד שאין בכחו לפזר על אחרים, ... אמנם מראים לו ממעשיו אשר במקום אחר פיזר הרבה ממון עבור דבר שאינו הגון כמו להשיג איזו תאוה האסורה או כבוד או עבור מחלוקת וכמה ממון מפזר ללמד לבנו דברים שאינם הגונים ומדוע בעסק העבירה לא עצרוהו כובד הפרנסה ונסתר בזה התירוץ ויוגדל עונשם כפלים, וזהו שאמר במדרש ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא דהתוכחה יהיה לכל אחד ממעשיו" ("בית הלוי" - בראשית פרק מה פסוק ג)
"עוד אבי חי" זו התוכחה. התוכחה כלפי האחים היתה שהם חיו בסתירה כלפי עצמם. הם דיברו רבות על כך שבנימין צריך לחזור לאביו כדי שאביהם לא יצטער, ואילו כאשר מכרו את יוסף כלל לא הפריע להם הצער של אביהם. חיי הסתירה הם התוכחה שיוסף הוכיח את האחים לפי "בית הלוי".
כל אדם צריך לבחון האם הוא חי בסתירה. לדוגמא: אי נתינה כסף לצדקה, בטענה שהוא זקוק לכל כספו בשביל ילדיו ומשפחתו, ויחד עם זאת הוא מבזבז כסף על תאוות והנאות שכלל אינם חשובים.
לחיות חיים אמיתיים זה לחיות בשלמות בלי סתירות, לפי סדר עדיפויות ברור.
כותב כל יקר:
"וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות.... הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה" (כלי יקר בראשית מז,כז)
תפקידו וייעודו של עם ישראל להיות "אור לגויים" בארץ ישראל. השגרה והשחיקה מסוכנים וחשוב שתהיה עוצמה רוחנית תמידית כדי שהשגרה תעלה ותרומם את האדם ולא תגרום לו לשכוח את ייעודו ותפקידו. ההרגל גרם לעם ישראל להרגיש כ"תושבים" ולא כ"גרים" במצרים, ובלי רצון לחזור לא"י מקור הקדושה, וחטא זה נבע מהרגל ושגרה.
כותב המהר"ל:
"וזה כי החטא והעון נמצא כאשר יש כאן ישיבה ואין כאן עמל. ודבר זה רמזו חכמים בפרק חלק (סנהדרין ק"ו, ב') אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר בו וישב אינו אלא לשון צער וישב ישראל בשטים מה כתיב בתריה ויחל העם לזנות וישב יעקב מה אירע מכירת יוסף.... ובמדרש זה בארו ענין הישיבה שגורמת תקלה לאדם, וזה כי האדם שהוא עמל הנה כאלו לא נמצא בפעל השלימות מצד העמל שיש לו, ומי שאינו בשלימות בפעל הנה עומד אל ההשלמה ולא ימשוך אחר זה חסרון, אבל כאשר הוא יושב ונח כאלו הגיע כבר אל ההשלמה וימשוך אחר דבר זה העדר וחסרון, כי אין השלמת דבר בעולם שאין דבק בו חסרון, ולפיכך ימשוך חסרון והעדר אחר זה" (המהר"ל--דרך חיים - פרק ב משנה ב)
כאשר האדם לא עמל ואינו רוצה לכבוש יעד אזי השאננות והבטלה גורמים לחסרונות וזה גורם להתדרדרות רוחנית. לעומת זאת, יישום השאיפות, ההשקעה והמאמץ ושליחות, גורמים שיש גדילה מתמדת.
יהי רצון שנתעלה ונתרומם מתוך עמל גדול, ונמלא את שליחותנו בעולם. אמן כי"ר.
