שאלה שבועית: תשלום מזיק בנוסף לביטוח (שומת נזיקין חלק ד)
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א] הזיק רכב מבוטח ונגנב הרכב- ראובן הזיק לרכבו של שמעון נזק כל שהוא. לאחר מכן, בטרם הספיק לשלם לו נגנב הרכב. הואיל ורכבו של שמעון מבוטח, הוא הולך לקבל מחברת הביטוח את ערכו המלא של הרכב. נשאלת השאלה האם במצב זה עדיין מוטל על המזיק לשלם את מלא הנזק או לא?
האם תאורטית יכול לקבל כסף כפול- הן מחברת הביטוח והן המזיק, או לא? האם קשור הדבר לטענת ר' יוסי (ב"מ לה:) 'אין אדם עושה סחורה בפרתו של חברו', או שמא לא, הואיל וכאן אינו 'פרתו של חברו'?
שאלה ב] 'משמיא קא זכו ליה'- במשנה בבבא קמא (קטו:) נאמר:
שטף נחל חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים והניח זה את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי, חייב ליתן לו.
ובגמ' (שם קטז.) מובא:
בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו? [האם עדיין היורד להציל מקבל את הסכום שסיכם עם חברו, או שמא אינו מקבל הואיל וכל ההתניה היתה מחמת שחמורו יאבד, ולבסוף חמורו ניצל]? אמר ליה [השיבו רב]: משמיא רחימו עליה [ונוטל את הכסף שהתנה מלבד חמורו שנותר בידו].
האם גם במקרה בו פתחנו- של המזיק רכב מבוטח נאמר ש'משמיא קזכו להו' לבעלים, ועל כן על המזיק להמשיך ולשלם להם, או לא?
שורשו של ענין נעוץ בהגדרת הביטוח- האם תשלומי הביטוח הינם מעין 'תחליף' תחת הרכב שהוזק, או שמא הביטוח הוא הסכם חיצוני שאינו קשור לגוף החפץ. והיינו- שחברת הביטוח התחייבה לשלם לו סכום כדי גובה החפץ אם יקרה משהו לחפץ?
שאלה ג] עליית הפרמיה- מלבד כל הנ"ל, מחמת 'פתיחת' הביטוח ה'פרמיה' תעלה. ועל כן, גם אם נפטור אותו מתשלום הנזק עצמו עדיין יש מקום לדון האם צריך לשלם את עליית ה'פרמיה'. מחד- זוהי מציאות של גרמא בנזיקין, מאידך, במידה והניזק לא יתבע את חברת הביטוח, יצטרך המזיק לשלם הכל! האם יש משמעות לאיום מעין זה בשאלת תשלומי הנזיקין?
תשובה
נפתח תחילה עם השאלה העיקרית, והיא – הגדרת תשלומי הביטוח.
תשלום חיצוני- המהרש"ם בתשובותיו (ח"ד סי' ז), האור שמח (שכירות ה, ו) והרב אליהו בקשי דורון (שו"ת בנין אב ח"א סי' ע) סבורים, שהביטוח הינו התניה חיצונית, ואינו חלף הבית.
במידה וביתו של אדם נשרף ברשלנותו של אדם אחר, ובה קרוב משפחתו של בעל הבית וסייע לו כספית, וכי יעלה על הדעת שמחמת מתנה זו ייפטר המזיק מחובת התשלומין? ודאי שלא אין קשר ישיר בין המתנה שנתנה לבין הנזק עצמו.
באותה דרך הסתכלו אחרונים אלו על ביטוח. כך כותב המהרש"ם בתשובה הנ"ל:
ומה ששאל בדין מי ששרף בית חבירו שהיה מבוטח ושלמו לו בעלי הביטוח בעד ביתו שנשרף אם חייב השורף לשלם לו והשורף טוען הלא לא גרמתי לך היזק וזה טוען שתשלומין הללו באים מצד אחר מחמת שנתן מעות תשלומי הביטוח... ולכן לענ"ד גם מסברא פשוט דהשורף חייב לשלם להבעה"ב.
ובדומה מבואר באור שמח שדם במקרה בו שוכר דיר ביטח אותה ונשרפה הדירה, מי מקבל את תשלומי הביטוח? ותחילה נזקק לסוגיית הגמ' בב"מ (לה:) ולטענת ר' יוסי שנפסקה להלכה 'כיצד עושה סחורה בפרתו של חברו'. ואם כן, הכסף אמור ללכת לבעל הבית. אולם לאחר מכן מוסיף ומחלק:
אולם יש לחלק, דהתם כי קא משאיל הרי אינו משאיל בשביל שיתן לו הדמים בשתמות הפרה, רק רצונו שיהיה שואל ותחזור הפרה בעינא... משא"כ כאן הדמים שנותן לחברת האחריות הוא רק כדי שישלמו אם ישרף הבית, ועל זה יהיב הדמים להם, אין מן הסברא לומר שלבעל הבית יהיה שייך הדמים, זה יהיב דמי וזה שקיל, אטו ע"ז קא יהיב דמי הבטחון, כן נראה.
הואיל והביטוח אינו חלף הבית, אלא התחייבות חיצונית, השוכר שביטח את הבית הוא שיקבל את כספי הביטוח.
גם הרב אליהו בקשי דורון סבור שהביטוח הינו 'עסקה חיצונית' ואינו חלף הבית, ומוכיח זאת מכך שעקרונית אדם יכול לבטח את אותו נכס מספר פעמים ובסכומים שונים[1], דבר המוכח דאין לראות בבטוח 'תמורת הבית'.
הרב בקשי אומר גם כן שזה משהו חיצוני והוא תלה את זה בכך שאדם יכול לבטח כמה פעמים ובסכומים שונים מוכיחה שאינו דמי החפץ אלא עסקה חיצונית.
תלוי בגובה התשלום- בשו"ת חשב האפוד (סי' צג) דן במעשה שאירע בירושלים אודות אנשים שהיו בעלי נכסים ב'כפר עברי' שנפל בידי הערבים, וממשלת ישראל נתנה פיצויים לבעלי הנכסים הללו. אחד מבעלי הנכסים נפטר והיורשים עדיין לא חילקו ביניהם את הירושה. הבכור טוען שעליו לקבל פי שנים גם כספי הפיצויים, שהרי אם הבית היה ניצב על עומדו היו נוטל בו פי שנים.
אם נגדיר את תשלומי ה'פיצוי' כ'עסקה חיצונית', הרי זה כ'מלוה' שחייבים לאביהם, ובמלוה אין הבכור נוטל פי שניים. אולם אם זה חלף הנכס, ייתכן ובזה יקבל הבכור פי שניים.
בעל חשב האפוד כותב תחילה שודאי שייטול פי שנים, אולם לאחר מכן מפקפק בזה מהצד הנ"ל, הואיל ויתכן והפיצויים הינם מעין מתנה ותמיכה חיצונית ולא תשלום חלף הנכס.
ולבסוף מכריע חשב האפוד שבמידה ודמי הפיצויים אינם משקפים את שווי הנכס נראה בהם 'תמיכה בעלמא' ולא חלף הנכס, וממילא הבכור לא ייטול בהם פי שנים. אולם במידה והפיצויים יהיו קרובים לשווי האמיתי של הבית, יתכן והבכור יקבל בהם פי שנים. ובלשונו:
מיהו בנידון דידן יש טעם פשוט לומר דאין לבכור פי שנים מים הללו כי כבר נזכר בלשון השאלה שהדמים רחוקים משיווי הנחלה.. ובמקום שהדמים יהיו מכוונים נגד יתכן שאין להפסיד להבכור חלק בכורתו ולראות כל הדמים כשבח הבא מעלמא כי סוף סוף הדמים האלה הם נגד הנחלה.
חלף הנכס- בשו"ת הרי בשמים (סי' רמה) סבור שתמיד רואים אנו בביטוח 'חלף הנכס'. הוא פתח את דבריו בדברי הגמ' בבבא קמא הנ"ל ש'משמיא קזכו ליה', ודן האם נכון לומר כן גם ביחס לביטוח, וממילא להשית תשלומין גם על המזיק. ומצדד שאין לומר כן:
אפס בהא יש לנו לדון בנ"ד שאין לבעל הבית היזק מהשריפה כיון שקיבל תשלומי נזקו מהביטוח. ולכאורה י"ל דמצי בעה"ב לומר לבעל האש מה לך שביתי מובטח בהביטוח מן שמיא רחימו עלי ונסתבב שיהי' כן וצריך אתה לשלם לי נזקי אש דומיא דמצינו בב"ק קט"ז. בעיא מיני' ר"כ מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו א"ל משמיא רחימו עלי' הרי דאף דאין להמציל היזק שחמורו עלה מאליו אפ"ה כיון דירד להציל ע"מ שיתן לו דמי שלו אמרי' דהא דעלה שלו מאליו מן שמיא רחימו עלי' והוא צריך ליתן לו דמי חמורו כאלו מת וה"ה בנ"ד ... אמנם כד מעיינינין שפיר ל"ד דהתם אמרי' כשירד להציל חמורו של חבירו ע"מ שישלם לו את שלו הוי דידי' כאבוד ונתחייב האיך לשלומי לי' וכי עלה והדר זכי בי' משמיא הוא דזכי' לי' מהפקרא עפירש"י שם ובח"מ סי' רס"ד ס"ד בהג"ה משא"כ בנ"ד כיון דמעולם ל"ה לו היזק אחרי שקיבל מהביטוח למה ישלם לו זה דמי ביתו. ובלא"ה נראה דל"ש לומר מזלו גרם ומשמיא רחימו עלי' רק במידי דאתי ממילא כי התם שחמורו עלה מאליו וכדמצינו בגיטין ע"ד: ההוא גברא דא"ל לאריסי'... וכ"ז הוא בדבר שנסתבב ממילא משא"כ בנ"ד הרי בעל הבית לתכלית זה הבטיח את ביתו פן ישרף ולא יהי' לו ממי לגבות נזקו שישתלם מהביטוח ואין זה תלוי במזל כיון שבא ע"י חריצותו שנזדרז להבטיח את ביתו.
מבדיל בעל ההרי בשמים בשני אופנים בין נידון שטיפת הנהר לשאלת הביטוח: בשטף נהר- הממון הינו הפקר מחמת זה, ועל כן מציאתו אחרי זה אינה סותרת את חובת התשלום, מה שאין כן בשאלת הביטוח.
בנוסף, הצלת החמור כשהנהר שוטף אינה אלא 'מזל משמים', מה שאין כן בביטוח- שם נערך האדם מראש בצורה טובה וביטח את נכסיו בדיוק למטרה זו, ועל כן אינה תלויה במזל.
ביטוח חמץ בפסח שאלת הביטוח הגיעה לבתיהם של גדולי הדורות מכיוון נוסף. והוא שאלת ביטוח חמץ שנמכר:
בעל מאפיה מכר את כל החמץ שברשותו לגוי. במהלך ימי הפסח עלתה המאפיה באש על כל תכולתה. הואיל והחמץ היה בבעלותו של הגוי בימי הפסח בעל המאפיה לא יקבל מחברת הביטוח את דמי הפיצויים עבור חמצו, זאת משום שעל פי חוקי המדינה ביכולתו של אדם לבטח חפצים הנמצאים בבעלותו בלבד, אולם אין ביכולתו לבטח חפצים הנמצאים בבעלות אדם אחר.
כפתרון לבעיה זו, באה חברת איילון- אחת מחברות הביטוח בישראל, והציעה מסלול ייחוד, לפיו, הגם שהחמץ פסח הוא של הגוי, אם אירע דבר מה לחמץ- הבעלים הישראל- מוכר החמץ מקבל את כספי הביטוח.
פתרון זה עורר פולמוס הלכתי נרחב, כדוגמת הרב ניסים כקרליץ שסבר שבעל החברה עובר משום 'בל יראה ובל ימצא', מחמת שאחריות החמץ מוטלת עליו. וכפי שעולה מפשט הסוגיא (פסחים ה:):
דאמר להו רבא לבני מחוזא דבעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדילכון דמי ואסור[2].
מנגד, כשפנו בעלי החברה לרב בקשי דורון ושאלו, והשיב לו שבעלי החברה לא יעברו על 'בל יראה' הואיל ואינם אחרים על גוף החמץ אלא נותנם ביטוח. ולשיטתו סבור שביטוח אינו חליפי החפץ אלא 'עסקה חיצונית'.
[1] תאורטית. כיום חוקית הדבר אינו אפשרי, אך אין הכרח שהדבר מעיד על שינוי מהותי ביחס לגדר הביטוח.
[2] נציין, שהרב קרליץ צידד שבעל חברת איילון עובר מצד נוסף- והוא, שמוגדר כנהנה מהחמץ, שהרי אינו רוצה שהחמץ יאבד 'רוצה בקוימו'. בעבר עסקנו בשאלת בעל צרכניה שצריך לעשות ספירת מלאי בכל תחילת חודש, והוא משלם עבור זה לעובדת שמקבל שכר שעתי. אירע ותחילת החודש היה בחג הפסח. האם מותר לאותו עובדת ליטול שכר על ספירת החמץ? שמא מוגדר הדבר כ'נהנית' מקיומו של החמץ. הבאנו שדעת החתם סופר סבור שהנאה כוללת רק מקרים בהם מרוויח, אולם בביטוח אינו מרוויח ואינו מפסיד.
