שיחה לפר' ויגש - "ואת יהודה שלח לפניו-לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בפרשתנו מספר מסרים לעבודת ה' הכללית והן ספציפית לדור ולזמן בו אנו נמצאים.
בסוף הפרשה הקודמת מסופר, שהגביע נמצא אצל בנימין והם חוזרים לבית יוסף, ואז יהודה מציע שכולם יהיו עבדים, ואילו יוסף רוצה שבנימין יהיה עבד לבדו, ויש ביניהם דין ודברים.
ולאור זאת לא מובן פתיחת פרשתנו "ויגש יהודה". מדוע כתבה התורה שהוא ניגש הרי הוא כבר היה שם? אנחנו מתחילים בשאלה פרשנית אך המטרה היא להגיע למסרים עמוקים.
"דבר אחר, "ויגש אליו יהודה" - ר' יהודה, ר' נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה, היך מה דאת אמרת (שמואל ב י) 'ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה'. רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס, היך מה דאת אמרת (יהושע יד) 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו'. רבנן אמרי: הגשה לתפלה, (מלכים א יח) 'ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' א-להי' וגו'. רבי אלעזר פשט להון (פירש אותם): אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפלה אני בא" (בראשית רבה פרשת ויגש פרשה צג ו)
"מפרשי התורה הקשו, הא יהודה היה עומד עם יוסף ומדבר עמו ואמר לו 'ואתם עלו לשלום אל אביכם', ומה זה הלשון 'ויגש'?"... אכן נראה, דהתפלה היא מקובלת דוקא אם היא מעומק הלב ובעצמות הנפש הוא מתפלל, אז התפלה הזאת רצויה. וגם לענין מלחמה צריך לעורר עצמו עם פנימיותו ללחום עם שכנגדו, וכן לפיוס. וד"ל. וזה 'ויגש אליו יהודה', שיהודה נגש אל עצמיותו" (קול שמחה- פרשת ויגש)
" 'ויגש אליו יהודה', למי ניגש, הלוא היה מדבר עם יוסף? ואולי הרמז שניגש אל עצמו. מקודם היה הסתרות, "מה זאת עשה אלקים לנו", ולא היה הכנעה גמורה, אבל כשאמר יהודה "מה נאמר ... האלקים מצא" וכו', זה היה הוידוי העיקרי, ובזה ניגש יהודה אל עצמו, ופעל התגלות יוסף הצדיק" (בית ישראל, ויגש תשי"ז)
מסביר "קול שמחה" ו"בית ישראל", שיהודה הרגיש שבלי עוצמה הוא לא יוכל לשכנע, ולכן 'ויגש' ניגש אל עצמו. הוא אכן כבר דיבר קודם עם יוסף אך הוא הרגיש שזה היה דיבור בלי עוצמה, ולכן הוא לא הצליח לשכנע את יוסף. היה ברור לו שכדי לשכנע הוא צריך ראשית להתמלא בעוצמה פנימית נפשית ולהקרין עוצמה זו, ואז יצליח לשכנע את יוסף. הוא ידע שאין השפעה אם אין עוצמה. 'ויגש' זה גישה אל עצמו. ומתוך העוצמה הוא מדבר אל יוסף. יוסף לא היה מתגלה אם לא היתה עוצמה ליהודה שנבעה מתעצומות נפש שיהודה קיבל על ידי התבוננות וחשיבה.
יש הורים שבאים אלי כי הילד שלהם לא הולך בתלם, והם מאד מצטערים על כך. אך כאשר בודקים, מסתבר שהם לא שידרו עוצמה, והילד הרגיש שתורה ומצוות הם עול על ההורים והם עושים זאת כמצוות אנשים מלומדה מתוך שגרה יבשה וללא חיות ושמחה, ולכן אין רצון הבן להמשיך דרך הוריו.
אי אפשר להשפיע אם לא קיימת עוצמה. זה המסר הראשון שאני מבקש להעביר היום בשיחה.
כאשר אין עוצמה אין אתגרים וכבישת יעד. יש שאננות. השאננות לא משאירה את האדם במקום אלא גורמת לו לרדת.
וכך כותב כלי יקר:
"וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב (בראשית רבה פד ג) וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רוגזו של יוסף וכו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה" (כלי יקר בראשית מז)
מה ההבדל בין גר לתושב? גר חי כל הזמן במאמץ והשתדלות לעומת תושב שחי בשאננות. ולכן ה"כלי יקר" רואה בפסוק "וישב ישראל בארץ גושן" ביקורת על עם ישראל. כי בחו"ל באווירה של טומאה אי אפשר לחיות חיי תושב ולא הרגשה של גר.
כותב המהר"ל:
וזה כי החטא והעון נמצא כאשר יש כאן ישיבה ואין כאן עמל. ודבר זה רמזו חכמים בפרק חלק (סנהדרין ק"ו, ב') אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר בו וישב אינו אלא לשון צער וישב ישראל בשטים מה כתיב בתריה ויחל העם לזנות וישב יעקב מה אירע מכירת יוסף.... ובמדרש זה בארו ענין הישיבה שגורמת תקלה לאדם, וזה כי האדם שהוא עמל הנה כאלו לא נמצא בפעל השלימות מצד העמל שיש לו, ומי שאינו בשלימות בפעל הנה עומד אל ההשלמה ולא ימשוך אחר זה חסרון, אבל כאשר הוא יושב ונח כאלו הגיע כבר אל ההשלמה וימשוך אחר דבר זה העדר וחסרון, כי אין השלמת דבר בעולם שאין דבק בו חסרון, ולפיכך ימשוך חסרון והעדר אחר זה. ואין דבר זה דומה כאשר האדם בעמל וחסר השלמה והוא עומד אל ההשלמה כי מאחר שהוא עומד אל ההשלמה אין דבק בו חסרון" (ספר דרך חיים - פרק ב משנה ב)
מרחיב המהר"ל ומסביר, שכאשר האדם לא עמל אזי השאננות והבטלה גורמים לחסרונות וזה גורם להתדרדר רוחנית. לעומת זאת, יישום השאיפות, ההשקעה והמאמץ, גורמים שיש גדילה מתמדת.
הדברים חשובים מאד בדורנו, היות ותרבות המערב מדגישה את התוצאות ולא את המאמץ והעמל. אך דרכנו היא בהבנה שדווקא העמל וההשתדלות הם הגורמים שהאדם יקנה את הדבר וזה יהפוך להיות חלק מאישיותו.
אני מבקש לפתוח שיחתנו במסר זה, שהרי אחרי חנוכה אנו מתחילים את החלק השני של "זמן חורף", וחשוב שכל אחד מאיתנו יבין את החשיבות של עמל ודרישות עצמאיות והצורך לכבוש יעדים ולהשקיע רבות.
כדי להיות אנשים עוצמתיים המקרינים עוצמה ואהבת תורה, אנו חייבים לקחת על עצמנו בלימוד תורה ובעבודת ה' לשאוף ולהשתדל ולעשות זאת בצורה הטובה ביותר ב100% של עמל והשקעה.
אנשי עוצמה הם אנשים שמבינים שהרוחניות ודביקות בה' הם העיקר וזה מה שמחייה את האדם ונותן בו עוצמה. "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה'" (זכריה ד, ו)
וכך כותב "המוסר והדעת" על הפסוק: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף... ותחי רוח יעקב אביהם":
"יפלא מאד למה לא שרה רוח הקודש על יעקב לפני שראה את העגלות ששלח יוסף וכי לא די לו במה שיוסף חי ובריא וממלא תפקיד ראשי בארץ במצרים, ואפילו אם לא יזכור איזה פרשה למדו אחרונה? ... ונראה ברור שלא הסתפק יעקב על העובדה שיוסף חי ורק לא האמין להם שהוא עומד בצדקו אלא חשד שנטמע בין הגוים ובניו רוצים לנחמו תנחומים של הבל. קשה היה לו להעלות על הדעת שבארץ טמאה כמצרים מלאה עבודה זרה, כשפים וזימה יצליח יוסף בעוצם חום בחרותו להנצל מן החטא, וביותר כששמע שעלה למלוכה בארץ זו לא שיער לנפשו שהגיע למעמד כה רם בדרכים כשרים, ופחד שאמנם חי יוסף אבל הבן חכים שהיה לו עבר מן העולם ובמקומו נשאר אדם מגושם ומושחת אשר יצא מכלל עמיתך, אבל כששמע יעקב שלא הסיח דעתו ועדיין חביבים עליו דברי תורה שלמד מאביו הבין שאכן יוסף בנו חי בגוף ובנפש. וכן אנו למדים מהמדרש שאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי ופירשו שם וז"ל "רב כוחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו" ע"כ (ב"ר צד ד) הרי שהעיק עליו החשד שאינו בריא ברוח עד שנתברר שאין ממש בחשדו" (הרב אברהם יפהן - המוסר והדעת - פרשת ויגש)
רוחו של יעקב חזרה לחיות בקרבו רק אחרי שהבין שיוסף חי חיים רוחניים מלאים בתורה. יעקב לא הסתפק בכך שסיפרו לו שיוסף חי, אלא הוא רק שמח כאשר ראה את העגלות שסימלו את התורה שלמדו יחד. יעקב אבינו חושב שבנו יוסף אינו בחיים וכאשר הוא שומע שב"ה בנו בחיים הוא לא שמח, ונפשו חייה רק שהוא שומע שבנו חי חיים רוחניים למרות שיוסף נמצא בארץ מצרים וב"ה נשאר דבוק בה' ובתורתו.
מסר זה מלמד אותנו מהם הדגשים הנכונים, כמה חשוב שכאשר מדברים על השקעה ועמל זה יהיה בראש ובראשונה בצדדים הרוחניים והתורנים של האדם ורק אחר כך בצדדים הגשמיים.
הדרך המסוימת בעבודת ה' שבה האדם גדל ובה הוא צריך להשקיע ולעמול, משתנה מאדם לאדם בהתאם לאישיותו. זאת אנו מוצאים בהסבר ה"שפת אמת" מדוע יעקב קורא ק"ש בפגישתו עם יוסף ולעומתו יוסף לא קורא ק"ש? כי לכל אחד יש את הדרך היחודית שלו בעבודת ה'. בעוד יעקב נזקק לקראת ק"ש כדי לשמר את השיא הרוחני שבו היה בפגישתו עם יוסף, יוסף עצמו יכול לשמר שיא זה גם ללא הצורך לקרא ק"ש.
נסביר את הדברים לאור פירושו של המהר"ל, מדוע יעקב קורא ק"ש בפגישתו עם יוסף. וכך כותב המהר"ל:
"לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים (דברים ו, ד) ואהבתו (שם שם ה)" (ספר גור אריה על בראשית - פרק מו פסוק כט)
יעקב רצה לשמר את ההודאה שלו כל חייו, ולכן הוא רצה לשמר את השיא הרוחני שבו הוא נמצא בפגישתו עם יוסף. קריאת שמע היתה הדרך לשמור שיא זה. וממשיך מהלך זה ה"שפת אמת" וכותב:
"ויוסף אמאי לא קרא ק"ש. ונראה שזה בחי' יוסף שהי' בבית אדוניו המצרי. שבחינתו הוא להתדבק בה' אף שעושה עניני עוה"ז לא יתפרד כלל" (שפת אמת בראשית פרשת ויגש)
יוסף לא היה צריך לקרוא ק"ש כדי לשמר את השיא הרוחני שבו היה, מכיון שכבר הרגיל את עצמו בבית פוטיפר לשיאים רוחניים פנימיים בלי ביטוי מעשי חיצוני. ואילו יעקב כן נזקק למעשה כדי לשמר את השיא הרוחני שבו היה.
ישיבתנו היא המקום שבו האדם בונה לעצמו את דרכו המיוחדת בעבודת ה' שתמשיך בעז"ה כל חייו. העמל רב, האווירה והקשר עם הרבנים, הם הבונים את דרכו של האדם בעבודת ה'. כדי להקרין אהבת תורה חובה עלינו לחיות את חיינו כך שהתורה תהיה מרכז חיינו בעקביות ובהתמדה ללא סתירות פנימיות.
וכך כותב "בית הלוי" על המדרש המובא על דברי יוסף בהתגלות אל אחיו "אני יוסף, העוד אבי חי?"
"אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכח... יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו.. לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ) אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה" (בראשית רבה פרשת ויגש פרשה צג)
שואל "בית הלוי" היכן התוכחה כאן, הרי יוסף לא הוכיח אותם בכלל אלא הפוך, הוא הרגיע אותם באומרו אליהם "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלקים לפניכם":
"ואת אשר נראה בזה דהמדרש מפרש דפסוק זה לא אמרו יוסף בגדר פיוס לאחיו כלל...וגם מה שאמר להם העוד אבי חי ג"כ מפרש המדרש דלא היה בגדר שאלה כלל ... רק המדרש מפרש ליה שהוא בגדר תמיה ופליאה, ה' התימה, ואמר להם בלשון תמיה אני יוסף העוד אבי חי כמתמיה ואומר איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני עד עתה. ובדברים אלו נטמן ברמז שאלה גדולה להם וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו, דכל טענותיו של יהודה היה מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין וא"כ הרי קשה עליהם מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם ומכרו ליוסף. וגם דאם יכול לחיות בלא יוסף כן יהיה יכול לחיות בלא בנימן. וזהו אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם כשיקח ממנו בנו אהובו סידר להם מעשה עצמם ונבהלו מתוכחתו ולא יכלו אחיו לענות לו על תוכחתו כי הוא סתירה וקושיא עליהם מעצמם על עצמם. וזהו שסיים המדרש לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, דקדק ואמר לפי מה שהוא דגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו היאך הם סותרים זה את זה דעל כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ דהרי כל דרך איש ישר בעיניו (משלי כא), ולמשל מי שאינו נותן צדקה סובר בדעתו שיש לו תירוץ כובד ודוחק הפרנסה וריבוי ההצטרכות של הכרחיות מבני ביתו עד שאין בכחו לפזר על אחרים, ... אמנם מראים לו ממעשיו אשר במקום אחר פיזר הרבה ממון עבור דבר שאינו הגון כמו להשיג איזו תאוה האסורה או כבוד או עבור מחלוקת וכמה ממון מפזר ללמד לבנו דברים שאינם הגונים ומדוע בעסק העבירה לא עצרוהו כובד הפרנסה ונסתר בזה התירוץ ויוגדל עונשם כפלים, וזהו שאמר במדרש ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא דהתוכחה יהיה לכל אחד ממעשיו" ("בית הלוי" על התורה - בראשית פרק מה פסוק ג)
מסביר "בית הלוי" ש"העוד אבי חי" הוא בלשון תמיהה. האחים חיים בסתירה. מחד הם מצערים אביהם ומוכרים את יוסף ומאידך הם דורשים שבנימין יוחזר לאביהם כדי לא לצערו.
אנחנו חייבים לא לחיות בסתירה. לא ייתכן שבדברים הגשמיים נעבוד ונשקיע ב100% ובדברים הרוחניים לא נשקיע את אותו מאמץ.
שפת אמת מסביר שהתוכחה היתה כדי שהאחים יבינו שחיו בטעות שנים רבות:
"מה שנבהלו השבטים נראה ע"י שנתגלה הארת יוסף הי' הבושה מה שטעו בקדושת יוסף ע"י ההסתר. וזה עצמו הבושה לעתיד לבוא שיתגלה שעניני עוה"ז עצמם הם מלא קדושה בפנימיות. וזהו עיקר הבושה שצריך להיות לאדם כשמברר לעצמו שבכל דבר יש חיות השי"ת ואיך נוכל לעשות בכח השי"ת היפוך רצונו" (שפת אמת בראשית פרשת ויגש)
האחים חיו בטעות שנים רבות, והם חשבו שיוסף לא עובד ה' והוא רודף וחלומותיו לא תתגשמנה. לחיות בשקר זו התוכחה הגדולה ביותר.
מטרת הישיבה שהאדם לא יחיה בטעות, אלא יחיה חיים של לכתחילה. העולם הזה מבלבל הרבה אנשים ומטרת הישיבה לברר מה ה' רוצה מכל אחד ואחד מאיתנו. מה הדרך להגיע לעוצמה רוחנית שתגרום לחיות ולשמוח בעבודת ה'.
יה"ר שנזכה לדברים הגדולים האלו. לא לחיות בסתירה, להשקיע בבניית החיים הרוחניים של האדם, ונזכה למצוא את הדרך של כל אחד בעבודת ה', וע"י זה נזכה לחיות חיי עוצמה ונתינה, ונבין שבלי עוצמה ודביקות לא נצליח להקרין אהבת תורה ולהשפיע על בני דורנו. אמן כן יהי רצון.
מוסיף וכותב הרב צבי יהודה קוק זצ"ל על פרשתנו:
"יש צורך באנשי צבא ונשק ולא פחות מזה יש להרבות באנשי תורה ואמונה, על יסוד הסכם וסידור יפה בין הצבא והישיבה, מתוך הבנה שבגיל צעיר יש צורך להגדיל תורה ולהאדירה. כשם שאנו נאמנים למדינה ולצבא, כך אנשי הצבא מעריכים את תורתנו ואמונתנו. אין לנו שום פטור מן הצבא, אלא שתי המצוות חלות עלינו גם יחד: להתגדל בתורה ולשרת בצבא כדי להציל מיד צר.. ענין זה מתברר בפרשה של היום. יעקב אבינו הוכרח לרדת מצרימה, אבל לפני כן: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו". הביטוי "להורת" מובנו לכאורה תורה, ואמנם חז"ל מפרשים "להורות לפניו - לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", כפי שמביא רש"י. יהודה נשלח על-ידי יעקב אבינו למצרים כדי לסדר את כל הענינים יחד עם יוסף המולך במצרים, כפי שרש"י בעצמו אומר בפירושו הראשון: "לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה". אך קודם-כל יש לסדר מקום שממנו תצא הוראה. כל סידור הענינים עם מלך מצרים צריך להיות על-פי התורה. כבר הזכרנו שמלכות יוסף במצרים היא הכנה למלכות ישראל, ואמנם כל סדר המלכות בישראל צריך להימשך מסדר התורה ... המלכות נמשך מן התורה. לא המלכות עושה את התורה, לא הממשלה מסדרת את עניני הרבנות ובתי-הדין. אדרבה, התורה היא שעושה את המלכות" (הרב צבי יהודה הכהן קוק – שיחות הרב צבי יהודה לפרשת ויגש )
צריך לגדול בתורה בהתחלה ואחר כך צריך לשרת בצבא. המטרה של הישיבה להצמיח אנשים עוצמתיים שיקרינו עוצמה למשפחה לחברה ולכלל ישראל. וזה לא יוקרן אם לא יהיה עמל ועוצמה. יהודה נשלח לגושן ראשית "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". מטרת בית המדרש של יהודה בארץ גושן הוא כפול. ראשית לחזק ולרומם את אחי יוסף שגרים בגושן שלא יושפעו מהתרבות והאווירה המצרית אלא ימשיכו בדרך האבות. ושנית לתת ליהודה כלים שעיסוקו עם יוסף להשיג מהממלכה במצרים לאחיו את התנאים הטובים ביותר בארץ גושן, יהיו כולם מתוך תורה וקרבת ה'.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל לומד מכאן את החשיבות הרבה שכל ממלכתנו בארץ תהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" והתורה תעצב את הממלכתיות, וכדבריו "התורה עושה את המלכות".
כדי להגיע לחזון זה זקוקים אנו לאנשים עוצמתיים מלאי תורה ויראה בכל התחומים: כלכלה, רפואה, מדיניים, ועוד. וזה תפקיד ישיבתנו, הן להכשיר את "כלי הקודש" לדור הבא הכולל: דיינים, רבנים, מחנכים, והן את אנשי המעשה, וביחד לבנות בע"ה בארצנו הקדושה "ממלכת כהנים וגוי קדוש". זו שאיפתנו, ולשם בעז"ה בסייעתא דשמייא נגיע. אמן כן יהי רצון.
