שאלה שבוית: שומת נזיקין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
דבר השווה ממון לניזק אך א"א למוכרו
השיעור הועבר לע"נ קיילא שרה בת פנחס
רוב החפצים שעומדים לשימושנו הינם בעלי ערך שווה לאדם עצמו ולאחרים. אולם ישנם חפצים שכל ערכם הינו לאדם עצמו, אך לאחרים אינם בעלי ערך – אינו יכול למוכרם בשוק. כדוגמת משקפיים שהוכנו במיוחד עבורו, או מסמך שהינו בעל ערך רק עבורו.
מה יהיה הדין במידה וחפץ זה הוזק? מה גובה התשלום שיושת על המזיק לשלם? לפנינו ארבעה נדונים הלכתיים הסובבים והולכים אודות מקרים מעין אלה:
שאלה א] כדורסל ששבר משקפיים – במשחק כדורסל זרק אחד השחקנים את הכדור והוא נפל על חברו ושבר את משקפיו. מהו גובה התשלום שעליו לשלם?
הנתיבות (קמח ס"ק א) סבור, שערכו של דבר נמדד על פי השווי שיקבל עבורו בשוק. לדבריו, משקפיים אישיות המתאימות לזה אינן מתאימות לאחר, והואיל ולא היה מקבל עבורם כל תמורה אם היה מנסה למוכרם, נמצא לכאורה שהמזיק לא אמור לשלם דבר.
בדברינו נעמוד על ראיותיו, סברתו וביאור דעת החולקים עליו. כמקרה זה- כך המקרים הנוספים שנביא להלן.
שאלה ב] קריעת דרכון – אדם הוציא דרכון ברשות האוכלוסין, אדם אחר שעמד בתור כעס וטען שעקף אותו בתור, ובחמתו קרע לחברו את הדרכון במתכוון. הדרכון הינו בעל ערך לבעליו בלבד, ונמצא שגם כאן על פי הנתיבות הנ"ל לכאורה אינו בעל ערך כלל הואיל ואין לו כל ערך.
כרטיס הגרלה- מה יהיה דין הקורע כרטיס הגרלה של חברו?
שאלה ג] קפה שפג תוקפו- אברך שפך בטעות קופסת קפה של רעהו, לאחר מכן הבחין שתוקפו של הקפה פג. חברו, שלא הוטרד מכך שפג תוקפו ביקש ממנו שישלם את ששפך, אולם השופך טען כנגדו שאינו צריך לשלם על הקפה לדרכו של הנתיבות, הואיל ואין אפשרות למוכרו בשוק.
שאלה ד] שריטה בדלת- הרב אריאל בראלי שליט"א רב הישוב בית א- ל נשאל (בבית הדין שהקים בעיר שדרות) מפי אשה שהכלב של השכנים שרט את דלת ביתה. בעלי הכלב הביא בעל מקצוע שאמר שיכול לתקן את הדלת אולם יישאר רושם קטן על הדלת. בעלת הבית אמרה, שאם כך אינה מעוניינת בתיקון ודורשת שבעל הכלב ישלם עבור דלת חדשה! עם מי הצדק? האם האשה תקבל את מבוקשה?
שאלה ה] ראיותיו של הנתיבות-
1] הגמ' (ב"ק פט.), דנה מי מקבל את 'טובת הנאת כתובה' [אשה שמכרה את כתובתה על הצד שתתגרש או תתאלמן, מי מקבל את ערך כספי זה]:
אמר אביי: טובת הנאה הואיל ואתא לידן, נימא בה מילתא: טובת הנאה לאשה הויא, דאי סלקא דעתך לבעל הויא, לימרו לה עדים [יאמרו עדים שהעידו על אשה שנתגרשה וקבלה כתובתה והוזמו שצריכים לשלם לה טובת הנאת כתובתה]: מאי אפסדינך? אי הות מזבנת לה לטובת הנאה, בעל הוה שקיל מינך!
מקשה הנתיבות:
הרי כעת לא מכרה את כתובתה, ומדוע מודדים אנו את ערך הנזק שזממו העדים זוממים לעשות לפי יכולת המכירה של הכתובה? על כרחנו לומר, שערכו הכספי של חפץ לענין נזיקין נאמד לפי הערך שנמכר בשוק.
2] הגמ' (כתובות ל:) דנה מהו האופן בו הגונב חלב השייך לחברו ואכלו פטור מלשלם מההלכה של ר' נחוניא בן הקנה האומר 'קים ליה בדרבה מיניה' במיתה בידי שמים (הואיל ועל הגניבה מתחייב מרגע ההגבהה ואילו מיתה בידי שמים מתחייב רק כשאכלו, ומעמידה הגמ' באופן שתחבו לו חתיכת חלב של חברו בבית הבליעה עד מקום שיכול להחזירה בדוחק.
ובתוס' (ד"ה ל"צ) מעמידים באופן שמתחילה היתה שוה פרוטה, ועתה הואיל ונמאסה מעט שוה פחות מפרוטה. הרי לאדם עצמו שתחובה בגרונו לא נפחת ערכה וראויה היא לאכילה, ובכל זאת הואיל וליתר בני האדם אינה ראויה לאכילה, ואינה ברת מכירה נחשבת כרגע כפחות משוה פרוטה[1].
ננסה להבין מה סברת החולקים, וכיצד ישיבו על ראיותיו של הנתיבות?
שאלה ו] השבת אבידה- יש הרוצים לומר, שלשיטת הנתיבות שערכו של דבר נמדד לפי הערך בו ניתן למוכרו בשוק, המוצא דבר ששוה ערך רק לבעליו (כדרכון) אינו חייב בהשבת אבידה. מחמת שמשווים בין נזיקין לאבידה. מהם הצדדים להשוות/לא להשוות ביניהם?
תשובה
המקרה הראשון שהזכרנו היה חבר שמשקפיו נשברו במשחק כדורסל בעקבות כדור שזרק חברו. בשאלת חובת התשלום במקרה זה מצינו ג' שיטות:
1] לדברי הנתיבות במקרה זה לכאורה אינו צריך לשלם דבר, הואילו לא ניתן לקבל תמורת המשקפיים דבר, וערכו של דבר לענין נזיקין נמדד על פי הערך שניתן למוכרו בשוק.
החולקים על דינו של הנתיבות מתחלקים לשנים:
2] הרב שלמה זלמן אוירבך, וחתנו הרב זלמן נחמיה גולדברג סבורים שעליו לממן לחברו עלות של משקפיים חדשות מעין אלו שהיו לו.
3] ואילו הרב ניסים קרליץ סבור שהואיל והמשקפיים לא היו חדשים, עליו לשלם לו את ערכם היחסי. וזאת על ידי אומדן מהו משך השנים שמשקפיים מחזיקות מעמד (בהתאם לגיל, לסוג המשקפיים וכו'), לחלק את התשלום ששילם הלה עבור המשקפיים למספר השנים, ולהפחית בהתאמה באופן יחסי למספר השנים שנותרו עד הזמן הסביר בו יצטרך להחליף משקפיים.
שורש המחלוקות: ביסוד הדיונים עומדים ב' שורשי מחלוקת:
א] כיצד מגדירים ערך של דבר שניזוק? האם מודדים אותו על פי ערכו לשאר העולם (יכולת המכירה שלו) [כך למד הנתיבות], או לפי ערכו ביחס לבעלים [החולקים].
ב] השלמת נזק או חפץ- מה עניינם של תשלומים הניזקין- להשלים נזק או חפץ? הנתיבות סבור שחובת התשלומין המושתת על המזיק היא השלמת הערך הכספי שניזוק. והואיל ואין לחפץ זה ערך כספי, אין חובת תשלומין במקרה זה. החולקים על הנתיבות התחלקו לשנים: הרש"ז אוריבך והרז"נ גולדברג סברו שגדרה של חובת התשלומין הוא השלמת החפץ. ועל כן, גם אם כל ערכו של החפץ הוא אישי עבור בעליו – מכל מקום מוטל על המזיק להשלים את החפץ. אולם הר"נ קרליץ סבר שחובת התשלומין הינה השלמת נזק, ואת הגדרת הנזק מודדים אנו על פי הערך היחסי של המשקפיים בהתאם למספר השנים שעברו.
שאלה זו- האם גדר התשלומין הינו 'השלמת חפץ' או 'השלמת נזק', נתונה למחלוקת בין הראשונים:
הרמב"ם (טו"נ ה, ב) פוסק:
וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה... שטענו שחפר שתי מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת או שהיה שם עד אחד שחפר והוא אומר לא חפרתי כלום, הרי זה נשבע היסת על הכל.
הראב"ד על אתר משיג וחולק:
אמר אברהם: נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות, אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת.
הלכה היא שמודה במקצת חייב שבועת התורה. עם כל זאת סבר הרמב"ם שאינו חייב שבועת התורה, הואיל ואין נשבעים על הקרקעות. הראב"ד חלק וסבר שמשביעים אותו שבועת התורה.
אפשר[2], ששורש מחלוקתם הוא בשאלה כיצד להסתכל על תשלומי נזיקין:
הרמב"ם למד שגדרה של תשלומי נזיקין הינו 'השלמת חפץ', ועל כן, הואיל וה'חפץ' הניזוק הוא קרקע, נמצא שהודאתו במקצת התה בקרקע, ו'אין נשבעין על הקרקעות'.
אולם הראב"ד למד שגדרה של חובת התשלומין הינו 'השלמת הנזק' – שומתו הכספית של הנזיק וממילא הכפירה היא בממון ולא בקרקע, ושפיר ניתן להתחייב ביחס אליו שבועת התורה.
מחלוקת זו שהצגנו, נתלית כאמור בגדר חובת התשלומין. נביא עתה מחלוקת ראשונים נוספות, התלויה לכאורה בשורש המחלוקת השני- נידון הנתיבות:
המשנה (ב"ק פג:) אומרת, שאדם שהוזק היזק גופני בידי חברו, נישום כעבד הנמכר בשוק. רש"י על אתר מבאר, שהכוונה היא שאומדים את ערכו כעבד עברי- עם יד, ובלי יד. אולם הרא"ש (ח, א) אומר שאומדים את ערכו כעבד כנעני.
אפשר, ששורש מחלוקתם הוא ביסוד הנתיבות- בעוד שרש"י למד כיסוד הנתיבות, ועל כן אמד את יכולת מכירתו עצמו בשוק, הרא"ש דיבר על ערכו העצמי – בלא קשר ליכולת המכירה, ועל כן סבר שאומדים אותו כעבד כנעני.
כיצד יישבו החולקים את ראיית הנתיבות?
ביחס לראיה מסוגית הגמ' בב"ק ניתן ליישב, שכתובה בעת הנוכחית לפני גרושי האשה או פטירת הבעל, אינה ממון ממשי, ומסיבה זו אפשר שצורת הערכה שלה היא על פי יכולת המכירה בשוק. אולם ממון שהינו בעל ערך ממשי כעת- לא יושם באופן זה.
ואילו את הראיה מהסוגיא בכתובות ניתן ליישב, שהגם שלחולקים על הנתיבות אין צורך שהדבר יהיה בעל ערך למכירה בשוק, מכל מקום צריך שיהיה לו ערך ביחס לניזק. כאן, אחר שהחתיכה נתחבה לתוך פיו של המזיק אין לחתיכה ערך אפילו עבור הניזק. ובמצב זה מודים החולקים שמוגדרת היא כפחות משוה פרוטה.
לסוברים שעליו לשלם לו – האם עליו לשלם לו כערכו של חפץ חדש, או כערכו של חפץ משומש?
הרב משה שטרנבוך שליט"א בספרו תשובות והנהגות (ח"ד סי' שכ) מחלק בין מצב בו יש רגילות לרכוש את החפץ כ'משומש', למצב (היותר מצוי) בו אין רגילות לעשות זאת, שאז לכל היותר יש לנקות מעט כדי שווי ההנאה המיוחדת שיש לאדם משימוש בבגד חדש:
למעשה נראה שאם הזיק בגד משומש אינו יכול לפטור עצמו בכך שיביא לו בגד משומש או דמיו, מפני שרוב בני אדם אין רצונם בחליפה משומשת או במשקפיים משומשות, וע"כ קונה לו בגד חדש ומנכים קצת את ההנאה המיוחדת שיש לו בחדש ממש, והבית דין ינכו קצת לפי האומדנא כמה שחביב לאדם דבר חדש ממש, אבל בהזיק מכונה וכדומה שרגילים להשתמש גם במשומש ויש לזה שווי בשוק משלם לו כפי שהזיק והיינו כמה ששווה משומש.
והרב אשר וייס שליט"א מצדד, שעליו לשלם את מלוא ערכו:
נראה ברור דהמזיק לחבירו דבר שאין לו ערך ושווי אלא לבעלים בלבד כגון דרכון תעודת זהות רשיון נהיגה וכדומה מסמכים אישיים, וכן לגבי עדשות ראיה וכנ"ל, חייב לשלם את סכום הכסף שדברים אלה עולים למי שבא לקנותם, דכיון דכל אלה ראויים לשימוש והבעלים שילמו כסף כדי להשיג אותם ע"כ שזה שווים ואף שאין הרוכש יכול לחזור ולמוכרם מ"מ נמכרים הם ע"י מי שמייצר אותם למכירה...וכך נלענ"ד גם לגבי המזיק בגד משומש דלעיקר הדין צריך לשלם לחבירו כמה שעולה בגד חדש. דלא יעלה על הדעת שהמזיק לחבירו דבר שגופו ממון והוא שוה לכו״ע דהלא אף שאין שוק לבגדים משומשים, כל בני תבל לובשים בגדים משומשים של עצמם וכי נטמון ראשנו בחול ונאמר שאין ערך ושווי לבגדים משומשים, ומשו״כ נראה ברור לדעתי שאם אין שוק לבגדים משומשים, ע״כ שאין בין בגד חדש לבגד משומש והמזיק בגד משומש צריך לשלם כמה שיעלה לניזוק לקנות בגד חדש
חובת השבת אבידה- בשו"ת בית יצחק (אה"ע ח"א סי' פז) מצדד, שישנה הקבלה בין חובת התשלומין לחובת השבת אבידה. ועל כן, הואיל ואינו בעל ערך הנמכר בשוק, אין חובה בהשבתו. ובלשונו:
נייר שאין בו שוה פרוטה ואין ראוי למכור, כגון רייזעפאס, אינו חייב בהשבה.
אכן, בפתחי חושן אבידה (פ"א הערה לד) מביא:
כתב בשער אשר סימן רסב בשם משה ידבר שהמוצא דבר שהוא שוה פרוטה לאובד ולא למוצא חייב בהשבה ולהיפך אינו חייב, דבתר אובד אזלינן.
