שיחה לפרשת ויגש: "חיי עולם נטע בתוכנו"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
אחת המטרות של היותנו בישיבה כדי שנחווה שחיים ותורה הם אחד, וחיים ללא תורה אינם חיים. וזה כוונת "חיי עולם נטע בתוכנו". מי שחי כך שתורה היא רק ספר חוקים אך אין היא נותנת משמעות ושמחה לחיים, מפספס את העיקר וסופו שגם את כל ההלכה לא ישמור, כי הוא מרגיש קרבן והרגשת קרבן לא מחזיקה מעמד לתווך ארוך.
אם רוצים להרגיש שתורה וחיים הם אותו דבר, חובה על האדם קודם כל להבין זאת בצורה שכלית עיונית ואז ע"י עמל ועבודה ירגיש זאת. אם ההבנה השכלית לא ברורה כשמש אזי לעולם האדם לא יחווה זאת, ואם ההבנה ברורה אך אין עבודה ועמל, הוא גם כן לא יחווה זאת. רק השילוב של הכרה ועמל יביא לכך שהאדם אכן יחווה חיים תורנים מלאים.
נראה את הדברים בפרשתנו.
כתוב בפרשתנו:
"וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף...ֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית פרק מה פסוק כז)
וכך כותב "המוסר והדעת":
"יפלא מאד למה לא שרה רוח הקודש על יעקב לפני שראה את העגלות ששלח יוסף וכי לא די לו במה שיוסף חי ובריא וממלא תפקיד ראשי בארץ במצרים, ואפילו אם לא יזכור איזה פרשה למדו אחרונה? ... ונראה ברור שלא הסתפק יעקב על העובדה שיוסף חי ורק לא האמין להם שהוא עומד בצדקו אלא חשד שנטמע בין הגוים ובניו רוצים לנחמו תנחומים של הבל. קשה היה לו להעלות על הדעת שבארץ טמאה כמצרים מלאה עבודה זרה, כשפים וזימה יצליח יוסף בעוצם חום בחרותו להנצל מן החטא, וביותר כששמע שעלה למלוכה בארץ זו לא שיער לנפשו שהגיע למעמד כה רם בדרכים כשרים, ופחד שאמנם חי יוסף אבל הבן חכים שהיה לו עבר מן העולם ובמקומו נשאר אדם מגושם ומושחת אשר יצא מכלל עמיתך, אבל כששמע יעקב שלא הסיח דעתו ועדיין חביבים עליו דברי תורה שלמד מאביו הבין שאכן יוסף בנו חי בגוף ובנפש. וכן אנו למדים מהמדרש שאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי ופירשו שם וז"ל "רב כוחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו"
בני ישראל הולכים לגור בגושן ויעקב שלח את יהודה להקים מקום תורה, כי בלי תורה אין חיים. וכך כותב הרצי"ה קוק זצ"ל:
"יש צורך באנשי צבא ונשק ולא פחות מזה יש להרבות באנשי תורה ואמונה, על יסוד הסכם וסידור יפה בין הצבא והישיבה, מתוך הבנה שבגיל צעיר יש צורך להגדיל תורה ולהאדירה. כשם שאנו נאמנים למדינה ולצבא, כך אנשי הצבא מעריכים את תורתנו ואמונתנו. אין לנו שום פטור מן הצבא, אלא שתי המצוות חלות עלינו גם יחד: להתגדל בתורה ולשרת בצבא כדי להציל מיד צר... יעקב אבינו הוכרח לרדת מצרימה, אבל לפני כן: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו"..... יהודה נשלח על-ידי יעקב אבינו למצרים כדי לסדר את כל הענינים יחד עם יוסף המולך במצרים, כפי שרש"י בעצמו אומר בפירושו הראשון: "לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה".... כל סידור הענינים עם מלך מצרים צריך להיות על-פי התורה. כבר הזכרנו שמלכות יוסף במצרים היא הכנה למלכות ישראל, ואמנם כל סדר המלכות בישראל צריך להימשך מסדר התורה ... המלכות נמשך מן התורה. לא המלכות עושה את התורה, לא הממשלה מסדרת את עניני הרבנות ובתי-הדין. אדרבה, התורה היא שעושה את המלכות" (הרצי"ה קוק- פר' ויגש)
זו הסיבה שבברכת הבנים אנו מברכים את ילדינו "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, מדוע דווקא הם? כי הם גדלו במצרים ויחד עם זאת שמרו על צדקותם. וזו ברכתנו לילדנו שיזכו לקנות תורה ולהיות ספר תורה מהלך כך שלא יהיו כלל תלויים בסביבה ויקדשו שם שמים כל חייהם.
לאור מה שאמרנו עד כה, כדי לחיות חיי תורה צריך האדם ראשית להבין שכלית שאין חיים ללא תורה ואז לקחת אחריות ע"י עמל ועבודה של שקיעות בלימוד והקפדה על המצוות כדי שהכרה זו תהיה גם הרגשה רגשית ותמלא את כל האישיות.
כותב ה"כלי יקר":
"וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות.... הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה" (כלי יקר בראשית מז,כז)
בהתחלה כאשר הגיעו למצרים חשבו בני יעקב להיות גרים כי ידעו שארצם זה ארץ כנען, אך השגרה והשחיקה גרמו להם להיות תושבי קבע במצרים. ישיבה מסמלת קיפאון. ההרגל גרם לעם ישראל להרגיש כ"תושבים" ולא כ"גרים" במצרים, ובלי רצון לחזור לא"י מקור הקדושה, וחטא זה נבע מהרגל, חוסר עמל, ושגרה.
כותב המהר"ל:
"וזה כי החטא והעון נמצא כאשר יש כאן ישיבה ואין כאן עמל... אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר בו וישב אינו אלא לשון צער.... ובמדרש זה בארו ענין הישיבה שגורמת תקלה לאדם....כאשר הוא יושב ונח כאלו הגיע כבר אל ההשלמה וימשוך אחר דבר זה העדר וחסרון, כי אין השלמת דבר בעולם שאין דבק בו חסרון, ולפיכך ימשוך חסרון והעדר אחר זה" (המהר"ל דרך חיים)
כאשר האדם לא עמל ואינו רוצה לכבוש יעד אזי השאננות והבטלה גורמים לחסרונות וזה גורם להתדרדרות רוחנית. לעומת זאת, יישום השאיפות, ההשקעה והמאמץ ושליחות, גורמים שיש גדילה מתמדת.
הפסוק אומר:
"ויגש יהודה"
כותב בית ישראל:
"למי ניגש, הלוא היה מדבר עם יוסף? ואולי הרמז שניגש אל עצמו. מקודם היה הסתרות, "מה זאת עשה אלקים לנו", ולא היה הכנעה גמורה, אבל כשאמר יהודה "מה נאמר ... האלקים מצא" וכו', זה היה הוידוי העיקרי, ובזה ניגש יהודה אל עצמו, ופעל התגלות יוסף הצדיק" (בית ישראל פר' ויגש)
לגשת לעצמנו זה לקיחת אחריות. כשיהודה לוקח אחריות על מכירת יוסף אחרי בירור עצמי הוא ניגש אל עצמו בבירור העצמי ואז הוא יכול להכריע את יוסף, וזו הכוונה "ויגש יהודה".
המדרש כותב שיהודה ניגש למלחמה. מה ההוא אמינא, הרי זו מלחמה אבודה מראש? אלא שיהודה הבין שלא תהיה לו סייעתא דשמיא אם לא תהיה לו מסירות נפש. ולכן הוא מסכים לסכן את עצמו בכך שהוא מכריז מלחמה על בנימין כדי לזכות לסייעתא דשמיא.
הפסוק בקריעת ים סוף אומר: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". הקב"ה אומר למשה, כעת זה לא הזמן לתפילה אלא שבני ישראל יכנסו לתוך הים. מה כוונת הדברים? מה רע בתפילת משה? אלא שכדי לזכות לניסים צריך מסירות נפש והקב"ה רצה לראות את המסירות נפש של בני ישראל שנכנסים לים עד חותמם מכח ציווי ה'.
כך היה אצל יהודה. הוא הבין שכדי לזכות לניסים הוא צריך מסירות נפש ולכן הסכים אפילו לסכן את עצמו כדי להחזיר את בנימין לאביו כדי שיזכה לנס.
גם חיילנו בעזה זוכים ב"ה לניסים רבים בזכות מסירות הנפש העצומה שאלפי חיילים מסכנים את עצמם כדי להחזיר את כבוד ה' וכבוד ישראל ולעזור לכלל ישראל מיד צר.
גם עמל לימוד התורה חייב להיעשות עד הסוף במסירות נפש גדולה, כדי שנזכה שההכרה השכלית תהיה גם רגשית ותמלא את אישיותנו.
יהי רצון שנזכה אכן לחיות חיי תורה, כך נוכל להקרין שמחה של תורה לכל סביבותינו ולקדש שם שמים כל חיינו.
החלק השני של השיחה יעסוק בצום עשרה בטבת שיחול השבוע, שהוא גם יום הקדיש הכללי עפ"י החלטת הרבנות הראשית לכל מי שנהרג בשואה ולא ידוע תאריך פטירתו המדויק.
רבים שואלים היכן היה ה' בשואה? וכן שואלים רבים, היכן היה ה' בשמחת תורה השנה? נבקש לברר שאלות אלו.
אנחנו צריכים לאהוב את ה' לא רק כי הוא עושה לנו טוב, אלא גם כאשר יש לנו שאלות על השגחתו. זה מה שנאמר: "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".
היה זוג שאחרי שנים רבות רצו להתגרש. שאל הדיין את הבעל מדוע אתה רוצה להתגרש? הבעל אמר לו אשתי חולה מאד והיא לא יכולה לשרת אותי כמו שצריך. הדיין אמר לו כבדיחותא, אתם לא צריכים גט כי באמת לא הייתם נקראים נשואים. התייחסתם לנישואים כמ עסק ולא כמו נישואים.
כך זה מי שיש לו שאלות שאין עליהן תשובות, קשה לו לאהוב את ה', וזה סימן שהוא בעצם אוהב את עצמו ומתייחס לה' כמו בנק ובאמת הוא בכלל לא אוהב את ה'.
נעבור במעבר חד לאיוב.
עשרת ילדיו של איוב נפטרים ואיוב לא מבין מדוע ה' עשה לו כך. ובאים 4 רעים לנחמו. והם בעצם מביאים ארבע שיטות מדוע ה' מביא צרות לעולם, הרי הוא היה יכול לברוא עולם שכולו טוב הנראה לעיניים.
שיטה ראשונה- אליפז
אליפז אומר לו:
"הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך. כי תחבל אחיך חינם ובגדי ערומים תפשיט. לא מים עייף תשקה ומרעב תמנע לחם" (איוב כב, ה-ז)
אתה איוב שואל היכן ה'? אתה חטאת. אתה הלוות וכשהיה לאדם משכון לא התחשבת בו ולקחת את חולצתו ולא נתת לו מים ולחם למרות שהיה רעב. אם כן רואים שההלוואה נבעה בשבילך שלכום ידעו שאתה עשיר ולא בשבילו ולכן נענשת.
לגבי השואה. "אם הבנים שמחה" טוען שהשואה קרתה כי לא עלו לארץ למרות שראו את תחילת הצרות. וזה חטא שארץ ישראל לא היתה חשובה להם והם הרגישו תושבים ולא גרים.
הרב'ה מסטמר כותב:
"עכשיו בדורנו זה אין צריכין לחפש ולבקש במטמונים את העוון שהביא עלינו את הצרה הזאת כי הוא גלוי ומפורש בדברי חז"ל, שהגידו לנו זאת בפירוש שלמדו מקראי שעל ידי העברה על השבועות שלא לעלות בחומה ושלא ידחקו את הקץ ח"ו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה. ובעוה"ר כן היה המינים והאפיקורסים עשו כל מיני השתדלות לעבור על השבועות הללו לעלות בחומה וליקח מעצמם ממשלה וחירות קודם הזמן, שזהו דחיקת הקץ, והמשיכו ליבות רוב בני ישראל לרעיון הטמא הזה".
לפי הרב'ה מסטמר, התנועה הציונית היא החטא כי היא דחקה את הקץ. אנחנו כמובן לא חושבים כך, כי הסכמת האו"ם בכ"ט בנובמבר הראתה שאין זו מרידה באומות.
שיטה ב-בלדד
בלדד אומר לאיוב:
"והיה ראשית מצער ואחריתך ישגה מאד. אם יבלענו ממקמו וכחש בו לא ראיתיך. הן הוא משוש דרכו ומעפר אחר יצמחו". (איוב ח פסוקים ז, יח יט)
לפי בלדד איוב רואה רק חלק מהתמונה ולכן יש לו שאלות על הבורא, כשתגיע לעולם הבא תבין הכל. כמו שרואים לקיחת עץ ולא מובן למה, אך כשרואים שנטעו אותו במקום שיש מקום לשורשים ואם היה נשאר במקום הראשון העץ היה נובל כי לא היה לו מקום לשורשים, ואז מבינים שזה לטובה.
האדמור מפיאסצסנה כותב:
"כי תבואו אל ארץ כנען וכו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם", ופרש"י "בשורה היא לכם וכו' לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב וכו' וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן". ונבין נא א"כ למה הסגיר מתחילה את הבית שבעת ימים, ורק אח"כ חלצו את האבנים? הא כיוון שנראה הנגע ידע שכאן מטמון, ובפרט שכפי איתא ברמב"ן מובא בספרי כ"ק אא"מ אדמו"ר מרן זצוק"ל שנגעי בתים ובגדים שלא כדרך הטבע הן א"כ רק לטובת ישראל לגלות המטמוניות הן, ולמה צוותה התורה לטמא מקודם שבעת ימים. אז ח"ו ספק חשש עולה בקרבנו, האפשר שגם עתה כוונתו ית' לטובה, אם לטובה, הי' לו ליסרנו בדברים שיקרבו אותנו אליו, ולא ביטול תורה ותפילה ח"ו כמעט כל התורה, והאם אין זאת ח"ו יסורים של וישליכם וכו', לכן רואים בתורה שהגם שנגע הבתים טמאה ומטמאה הייתה, ומ"מ עשה בה ד' שליחות לטובת ישראל, מתחילה טמאה ז' ימים ואח"כ נתגלה המטמון"
וכך כתוב הגרי"ד סולובייצ'יק:
"כנראה עומדים אנו בפני ההיסטוריה כבפני שטיח קיר מרהיב ביופיו – אלא שאנו מסתכלים עליו מהצד הלא נכון, ורואים בו מערבולת חוטים חסרי משמעות וסדר. רק בעידן הגאולה נוכל אולי לראות את השטיח במלוא הדרו".
שיטה ג- צופר
צופר אומר לאיוב השאלה שלך לא רלוונטית, אתה בן תמותה. לא תבין את ה' לעולם.
"החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא אם עד תכלית שדי תמצא". גבהי שמים מה תפעל עמקה משאול מה תדע". (איוב יא ז-ח)
שיטה ד-אליהו
אליהו אומר לאיוב שהצרה מוציאה מאדם את הטוב שבו והופכת אותו לאדם טוב יותר.
"ויגד להם פעלם ופשעיהם כי יתגברו. ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון. (איוב לו, ט-י)
ובדומה לזה כותב הגרי"ד:
"היסורים באים כדי לרומם את האדם, לטהר רוחו ולקדשו, לנקות את מחשבתו ולצרפה מכל פסולת - השיטחיות וסייגי הגסות, לעדן את נפשו ולהרחיב את אופק חייו. כללו של דבר: היסורים - תפקידם לתקן את הפגום באישיותו של האדם". (קול דודי דופק)
יה"ר שנזכה למגר את הרשעה כולה וכל חיילנו ושבויינו יחזרו בקרוב בריאים ושלמים. אמן כן יהי רצון.
