שאלה שבועית: הרחקות נזיקין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעור לע"נ רן בן יצחק גואילי הי"ד שגופתו הובאה לקבר ישראל השבוע
לפנינו ארבעה מקרים שהגיעו לפני הרב צבי יהודה בן יעקב שליט"א, העוסקים בהרחקות נזיקין:
א] שכן אלרגי לשומשום - שני שכנים גרים דלת מול דלת, אחד מהם אלרגי לשומשום באופן חריף, עד שאפילו הרחה של שומשום מזיקה לו. במידה ויהיה בבית שכנו שומשום ודלתות הבתים תהיינה פתוחות, הדבר עלול להביאו לקוצר נשימה, ולהוות סכנת חיים עבורו.
מסיבה זו, דורש השכן האלרגי משכנו להימנע מלהכניס לביתו מוצרים המכילים שומשום. האם שכנו חייב להיענות לדרישתו, או לא?
ב] תלמיד אלרגי בבית הספר – אותה שאלה נשאלה גם ביחס לתלמיד האלרגי לשומשום הלומד בבית הספר, האם ניתן לדרוש (מצד הדין) מכלל תלמידי בית הספר שיימנעו מלהביא מוצרים המכילים שומשום לבית הספר, או לא?
ג] אנטנה סלולרית- מנהל בית ספר השכיר את גג בית הספר עבור אנטנה סלולרית. השכנים התנגדו בטענה שהקרינה עלולה להביא למחלות, ועל כן דרשו שההשכרה תפסק ובית הספר יסיר את האנטנה הסלולרית. האם בית הספר חייב להיענות לדרישת השכנים ולהסיר את האנטנה, או לא?
ד] גג אסבסט- אדם קירה מחסן שבחצרו באסבסט. כשאסבסט מתפרק הוא עלול להיות מזיק ורעיל. מסיבה זו השכנים דורשים שיחליף את הגג. האם בעל המחסן חייב להיענות לדרישתם?
נאמר במשנה בבבא בתרא (כה:):
מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמישים אמה ... אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים... ר' יוסי אומר אע"פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו.
דעתו של ר' יוסי היא שמותר לנטוע עץ גם כאשר מביא הדבר לנזק לשכנו, ודבריו נפסקו להלכה. וצריך ביאור מדוע? מדוע גרע הדבר מממונו שהזיק?
הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי שואל את שאלה זו:
ואכתי איכא למידק ואי אזלי שרשין ומזקי ליה לבור מאי טעמא פטור מלשלם, הא שורו הוא והוה ליה לטפויי באפייהו? .... וליכא לדמויי לשורו שהזיק בצרורות ... וליכא לדמויה לאש שהוא הולך ומזיק...
נלמד את תשובתו, ונעסוק בביאורה. בנוסף, יש לשאול, גם האם דינו- היתרו של ר' יוסי שייך היום, או לא? בהסתכלות ראשונה נראה שאין כל מקום לחלק, אולם בהמשך הדברים נראה שישנה סברה לחלק.
'גירי דיליה'- הגמ' (שם כב:) מסייגת את דעת ר' יוסי ואומרת, שגם ר' יוסי המתיר לאדם לעשות בתוך שלו דברים המזיקים לחברו, מודה במקרה בו הנזק הבא ממעשי האדם ישיר 'גירי דיליה' – חיצים שלו, שאסור עליו לעשות זאת הגם שבתוך שלו הוא עושה. וכך נאמר שם:
משנה: מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואת הכותל מן המזחילה ד' אמות כדי שיהא זוקף את הסולם . גמ': לימא מתניתין דלא כר' יוסי דאי ר' יוסי הא אמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אפילו תימא ר' יוסי הא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמר מודי רבי יוסי בגירי דידיה ה"נ זמנין דבהדי דמנח ליה יתבא בחור וקפצה.
לאור נתון זה יהיה עלינו לברר האם נזקי השומשום, האנטנה וגג האסבסט מוגדרים כ'גירי דיליה', ונאסרים גם על פי ר' יוסי שהלכה כמותו? או שמא אינם מוגדרים כ'גירי דיליה', ויתכן ויהיו מותרים לפיו.
תשובה
כאמור, דעת ר' יוסי שרשאי אדם ליטע אילן בתוך שלו על אף ששורשיו הולכים ומזיקים לבורו של חברו, וזאת משום שבתוך שלו הוא עושה. ושאל הרמב"ן על דבריו מדוע אינו חייב מדין ממונו המזיק?
בעל נתיבות המשפט (קנה ס"ק יח) משיב על שאלתו של הרמב"ן ואומר:
ועל כרחך צריך לומר, דהד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזיק ברשותו ובשמירה שלא יזיקו, דאז רחמנא חייביה בשמירה וכשלא שמרו חייבין בתשלומין, אבל הני דחשיב בפרק לא יחפור, הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו, כיון דאי אפשר כלל בעשיה ובשמירה, ובביטול רשות לא חייביה רחמנא.
לדבריו, חובת השמירה על ממונו שלא יזיק קיימת רק כאשר הצורך לשמור על החפץ אינו מונע ממנו את היכולת להחזיקו ברשותו. אולם במידה וחובת השמירה מונעת ממנו להחזיק את החפץ ברשותו ('ביטול שימוש'), אינו חייב בשמירתו ובתשלום על נזקים היוצאים ממנו.
האפשרות היחידה למנוע את שורשי העץ מלהזיק היא בהימנעות מגידולו, וזאת לא דרשה תורה. ולכן לא חייב על נזקי שורשי העץ מדין ממונו המזיק.
בירושלים אירע ששורשי עצים 'הרימו' את אבני המדרכה, אנשים נתקלו באבנים, נחבלו, ותבעו את העירייה על נזקיהם. סיפר לי הסמנכ"ל שלנו המשמש כחברת מועצת העיר ירושלים ר' יהודה פרוידיגר, שכדי לפתור את נזקים אלו, יזמה העירייה הנחת מסגרת ברזל בעומק מטר וחצי סביב שורשי העצים שמביאה לכך שהשורשים גדלי כלפי מטה בלבד.
נמצא שבזמן הזה ישנו פתרון לגידול עצים בלא התפשטות שורשיהם לרשותו של חברו, ועל כן, לדברי הנתיבות המגדל עצים בחצרו בזמן הזה והלכו השורשים והזיקו ברשותו של השכן- יהיה חייב משום ממונו המזיק.
לאור תשובתו של הנתיבות נשוב לשלושת המקרים בהם עסקו שאלותינו:
במקרה של גג האסבסט- יכול בעל המחסן לבנות גג מחומרים אחרים, ועל כן לדברי הנתיבות מוטל עליו להסיר את הגג המזיק מרשותו.
לעומת זאת, במקרה של אנטנה, כדי למנוע קרינה עליו להימנע מלקבוע אנטנה בגג המבנה. נמצא שזהו 'ביטול שימוש', וביטול שימוש לא דרשה התורה ועל כן לא ניתן לכופו להסיר את האנטנה [כמובן, כל זאת מתוך הנחה שנזקי האנטנה אינם מוגדרים כ'גירי דיליה' משום שהנזק אינו מיידי, אלא מצטבר].
תשובתו של הרמב"ן- עתה נשוב לתשובתו של הרמב"ן:
לא קשיא דכיון דלאו גופיה דאילן קא מזיק אלא שרשים הוא דמזקי ושרשין ממילא קא אתו פטור אף על גב דממונו הוא, ומכל מקום יש לזה רשות לקוץ השרשים, וליכא לדמויי לשורו שהזיק בצרורות, דשאני התם דכחו דשור הוא וכנגיחה דידיה דמי והתורה חייבתו, אבל הכא נולד הוא ופטור שאין שמירתן עליו ואינו כחו של אילן הנטוע, וליכא לדמויה לאש שהוא הולך ומזיק, שכיון שלבה את האש עיקר השלהבת הוא שמזיק והולך ואוכל ומזיק, אבל הנך נולד הוא ואע"פ שמחמת האילן הוא מזיק פטור.
מחדש הרמב"ן, שהשורשים והאילן אינם דבר אחד. והשורשים עצמם אינם נמצאים בתחילה אלא גדלים רק לאחר מכן. ועל כן איננו רואים אותם כ'חיצים שלו' לא מצד עצמם ולא מצד האילן (הואיל והינם עומדים לעצמם). והואיל ואינם 'גירי דיליה', מותר.
אכן, אם הרוח היתה לוקחת חלקים מהעץ עצמו ומעיפה אותם והם היו פוגעים באנשים ומזיקים, היה מוגדר הדבר כ'גירי דיליה' והיה הדבר אסור[1].
הגדרה זו של הרמב"ן מצמצמת מאוד את 'היתרו' של ר' יוסי לעושה בתוך שלו – רק למקום בו ניתן לראותם כב' דברים נפרדים.
לאור הגדרה זו נשוב לנידונים שלפנינו- בגג אסבסט חלקים ממנו הולכים ומזיקים, וכן בענין השומשום, ועל כן גם לדברי ר' יוסי שהלכה כמותו אמור הדבר להיות אסור.
כך הדברים ביחס לאנטנה- שכל עניינה הוא 'להקרין' כלפי חוץ, ועל כן אמורה להיות אסורה.
גישה שלישית בביאור דברי ר' יוסי אומר הברכת שמואל (סי' יג):
דעיקר דין חיוב שמירת נזקי ממונו מדין ושמירתן עליך, ודין שמירת גופו שבתורה, הוא רק אם עושה מעשה או פשיעה להכנס ברשות חבירו, זהו עצם דין שמירת נזיקין שחייבה התורה.
בדברי הברכת שמואל ישנה את ההגדרה המרחיבה ביותר את דברי ר' יוסי: חובת השמירה מנזיקין קיימת רק כאשר מדובר על רשותו של חברו, אולם העושה בתוך רשותו- בשלו הוא עושה וזכותו לעשות ככל אוות נפשו.
אכן, ב'גירי דיליה' מודה ר' יוסי, מחמת שאז נחשב הדבר לפעולה שלו בתוך נכסי חברו, ועל כן לא הותרה על אף שהפעולה הראשונית נעשית בתוך רשותו – שלו.
לאור הגדרתו זו, בנידונים שלפנינו- בגג אסבסט ושומשום, אין זה גירי דיליה וברור שהדבר יהיה מותר. אולם באנטנה שכל עניינה הוא ההקרנה החוצה לכאורה יוגדר הדבר כגירי דילה והדבר ייאסר גם לאור גישתו של הברכת שמואל.
הלך חשיבה זה, מופיע בעיקרו הגהות מיימוניות (שכנים י, ה) בשם הריצב"א, אם כי בתוספת קטנה:
דלאו לכל מילי א"ר יוסי על הניזק להרחיק עצמו אלא שהן עיקר יישוב או דירה או תשמיש, שאין לו למזיק להניח ישובו או דירתו או תשמישו, מדתניא בתוספתא ר' יוסי מתיר, שלא ניתנו שדות אלא לנטיעה. וכן משמע נמי בירושלמי דאמר טעמא דרבנן משום יישוב העולם בבורות, ור' יוסי משיב כמו דאית לכון יישוב בבורות, אף אנא אית לי יישוב העולם באילנות... אבל אם לא היה מעשה של מזיק עיקר יישוב, אפילו ר' יוסי מודה דעל המזיק .
היכולת לעשות בתוך שלו כרצונו היא רק כאשר מדובר על השימוש העיקרי לשמו רשותו מיועדת, אולם במידה ואין זה השימוש העיקרי לשמו עומדת הרשות אין לומר כן.
מסיבה זו פסק החזון אי"ש ששכן שמפריע לו קול הפטיש (של אומנות מסחרית) שנעשה בבית שכנו יכול לתבעו ממנו שיפסיקנו. אולם אם מפריע לו קול הרעש שילדי השכן מקיימים, איננו יכולים למנוע ממנו את גידול הילדים בבית, שהרי זהו שימוש עיקרי בחצר.
לאור תוספת זו, בשלושת המקרים שהזכרנו אין זה השימוש העיקרי של הנכס, ולכן הן במקרה של גג האסבסט, הן במקרה של השומשום והן במקרה של האנטנה שום על ה'מזיק' למנוע אפשרות של היזק לחברו.
סייג הרא"ש- מדברי הרא"ש בתשובה (קח, י) מתברר סייג נוסף בהיתרו של ר' יוסי. הרא"ש דן במקרה בו אדם חפר גומא בחצירו כדי שמ הגשמים יתנקזו לתוכה, וכשרבו המים החלו לחלחל למרתף של שכנו ולהזיקו.
הרא"ש פוסק שעל בעל הבור לסלק את היזקו, ומציין, שנכון הדבר גם לר' יוסי (שהלכה כמותו):
נ"ל שראובן חייב לסלק היזקו. ואף לרבי יוסי, דאמר (ב"ב כ"ה:): על הניזק להרחיק עצמו היכא דלא הוי גירי דיליה, הכא מודה, כיון דנפיש היזקא דשמעון; וגם תשמיש של שמעון קבוע, ואי איפשר לו לסלק את עצמו, דאין דירה בלא מרתף וחצר. דלא קאמר רבי יוסי אלא בבור ואילן, אעפ"י שהבור קדם לאילן, לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, משום דסתם בור הוא מים מכונסין, ובקל יכול הניזק לסלק עצמו ולהרחיק את בורו מן האילן כ"ה אמה. ובור לא הויא כולי האי תשמיש קבוע, לכן הקלו בו חכמים, וגם לא נפיש היזקא כולי האי. תדע לך דהיזק קטן הוא, דלא לישתמיט תנא בכולי הרחקות דמתניתין למיתני, היכא שסמך באיסור, שיתן הניזק למזיק דמים לסלק היזקו מעליו, אלא בלא דמים צריך לסלק היזקו, לבר מהכא, דקתני: אם הבור קדם, קוצץ ונותן דמים. אלא משום דלא נפיש היזקא, וגם אין בור תשמיש קבוע, לכן הקילו בו חכמים ליתן דמים לבעל האילן, ולהכי פליג רבי יוסי, ואמר: על הניזק להרחיק את עצמו.
הרא"ש צמצם בדבריו את חידושו של ר' יוסי- ראשית- היתרו נאמר רק ביחס לנזק קטן בלבד. שנית, היתרו נאמר רק במקרה בו הניזק יכול להרחיק את עצמו. אך במקרה בו אין לניזק אפשרות אחרת לא נאמר היתרו של ר' יוסי למזיק.
חילוקים אלו של הרא"ש משמעותיים ביותר- שהרי בשלושת המקרים מוגדר הדבר שאין אפשרות אחרת לניזק, שהרי אינו נדרש לעזוב את דירתו. וכן בשלושת המקרים מדובר על נזק גדול ומשמעותי, ועל כן מסתבר שלפיו יהיה הדבר אסור.
נציין, שדבריו של הרא"ש נפסקו להלכה בשולחן ערוך (חו"מ סי' קנה).
ייצא שבג' המקרים אין אפשרות אחרת לנזקים אין אפשרות אחרת והנזק הוא גדול ויהיה אסור.
בית ספר לעומת שכנים – הרב צבי יהודה בן יעקב שליט"א סבור שיש חילוק בין תלמידים לשכנים. ביחס לשכנים יכולה להיטען טענת הרא"ש שאיננו יכולים לפגוע בזכותו של הניזק להתגורר בביתו.
שונה הדבר בבית הספר, הבאים בשערי בית הספר באים על דעת הכללים שהציבה הנהלת בית הספר.
הנהלת בית הספר יכולה להחליט על הכללים כרצונה- יכולה להתיר הכנסת שומשום גם אם ימנע הדבר מהתלמיד בעל האלרגיה לבוא לבית הספר., ויכולה גם לאסור על הבאים בשעריה להביא מוצרים המכילים שומשום.
כמובן, שמצד מידת החסד והמוסר ראוי שמנהלי בית הספר ישתמשו בכוחם לאסור על הבאים בשערי המוסד להשתמש בשומשום, כדי לאפשר לתלמיד בעל האלרגיה ללמוד במוסד
.
[1] עיי"ש כו..
