שיחה לפרשת ויגש-תלמוד תורה כנגד כולם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור כותב הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל על פרשתנו:
"יעקב אבינו הוכרח לרדת מצרימה, אבל לפני כן: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו". הביטוי "להורת" מובנו לכאורה תורה, ואמנם חז"ל מפרשים "להורות לפניו - לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", כפי שמביא רש"י. יהודה נשלח על-ידי יעקב אבינו למצרים כדי לסדר את כל הענינים יחד עם יוסף המולך במצרים, כפי שרש"י בעצמו אומר בפירושו הראשון: "לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה". אך קודם-כל יש לסדר מקום שממנו תצא הוראה. כל סידור הענינים עם מלך מצרים צריך להיות על-פי התורה. כבר הזכרנו שמלכות יוסף במצרים היא הכנה למלכות ישראל, ואמנם כל סדר המלכות בישראל צריך להימשך מסדר התורה ... המלכות נמשך מן התורה. לא המלכות עושה את התורה, לא הממשלה מסדרת את עניני הרבנות ובתי-הדין. אדרבה, התורה היא שעושה את המלכות" (הרב צבי יהודה הכהן קוק – שיחות הרב צבי יהודה לפרשת ויגש )
מדינת ישראל צריכה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולשם כך צריך שהמלכות כולה תתנהל לאור התורה.
כשם שכל יחיד צריך להיות שגרירו של מלך ולקדש שם שמים, כך צריך שהמדינה תהיה שגרירו של מלך ותהיה "אור לגויים" ותקדש שם שמים.
וכך כותב ה"כלי יקר":
"וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות.... הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה" (כלי יקר בראשית מז,כז)
כשירדו בני ישראל למצרים הם הרגישו "גרים" והבינו שהם שם באופן זמני ומקומם בארץ ישראל. השגרה והשחיקה גרמו לכך שלאט לאט הם הרגישו במצרים "תושבים" ושכחו את ייעודם ותפקידם לשמש "אור לגויים" וכ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", ולשם כך היה צריך ה' להוציאם בכוח ממצרים.
בכלי יקר זה יש שני יסודות חשובים: א) ההבנה שתפקידו וייעודו של עם ישראל להיות "אור לגויים" בארץ ישראל. ב) השגרה והשחיקה מסוכנים וחשוב שתהיה עוצמה רוחנית תמידית כדי שהשגרה תעלה ותרומם את האדם ולא תגרום לו לשכוח את ייעודו ותפקידו.
כותב המהר"ל:
"וזה כי החטא והעון נמצא כאשר יש כאן ישיבה ואין כאן עמל. ודבר זה רמזו חכמים בפרק חלק (סנהדרין ק"ו, ב') אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר בו וישב אינו אלא לשון צער וישב ישראל בשטים מה כתיב בתריה ויחל העם לזנות וישב יעקב מה אירע מכירת יוסף.... ובמדרש זה בארו ענין הישיבה שגורמת תקלה לאדם, וזה כי האדם שהוא עמל הנה כאלו לא נמצא בפעל השלימות מצד העמל שיש לו, ומי שאינו בשלימות בפעל הנה עומד אל ההשלמה ולא ימשוך אחר זה חסרון, אבל כאשר הוא יושב ונח כאלו הגיע כבר אל ההשלמה וימשוך אחר דבר זה העדר וחסרון, כי אין השלמת דבר בעולם שאין דבק בו חסרון, ולפיכך ימשוך חסרון והעדר אחר זה" (ספר דרך חיים - פרק ב משנה ב)
מרחיב המהר"ל ומסביר, שכאשר האדם לא עמל ואינו רוצה לכבוש יעד אזי השאננות והבטלה גורמים לחסרונות וזה גורם להתדרדרות רוחנית. לעומת זאת, יישום השאיפות, ההשקעה והמאמץ ושליחות, גורמים שיש גדילה מתמדת.
אחרי חנוכה אנו מתחילים את החלק השני של "זמן חורף", וחשוב שכל אחד מאיתנו יבין את החשיבות של עמל ודרישות עצמאיות והצורך לכבוש יעדים ולהשקיע ולא לשבת במנוחה ללא מטרות ויעדים.
כתוב בפרשתנו:
"וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף...ֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה,כז):
כותב הרב אברם יפהן בספרו המוסר והדעת:
"יפלא מאד למה לא שרה רוח הקודש על יעקב לפני שראה את העגלות ששלח יוסף וכי לא די לו במה שיוסף חי ובריא וממלא תפקיד ראשי בארץ במצרים, ואפילו אם לא יזכור איזה פרשה למדו אחרונה? ... ונראה ברור שלא הסתפק יעקב על העובדה שיוסף חי ורק לא האמין להם שהוא עומד בצדקו אלא חשד שנטמע בין הגוים ובניו רוצים לנחמו תנחומים של הבל. קשה היה לו להעלות על הדעת שבארץ טמאה כמצרים מלאה עבודה זרה, כשפים וזימה יצליח יוסף בעוצם חום בחרותו להנצל מן החטא, וביותר כששמע שעלה למלוכה בארץ זו לא שיער לנפשו שהגיע למעמד כה רם בדרכים כשרים, ופחד שאמנם חי יוסף אבל הבן חכים שהיה לו עבר מן העולם ובמקומו נשאר אדם מגושם ומושחת אשר יצא מכלל עמיתך, אבל כששמע יעקב שלא הסיח דעתו ועדיין חביבים עליו דברי תורה שלמד מאביו הבין שאכן יוסף בנו חי בגוף ובנפש. וכן אנו למדים מהמדרש שאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי ופירשו שם וז"ל "רב כוחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו" (הרב אברהם יפהן - המוסר והדעת - פרשת ויגש)
יעקב שמח "ותחי רוח יעקב" רק לאחר שהבין שיוסף נשאר בצדקותו והוא זוכר את לימודו שלמדו יחד והוא לא ירד מבחינה רוחנית. ללמדנו שחיים ללא תורה לא מוגדרים חיים מלאים, וזה שיוסף נמצא חי פיזית זו לא סיבה עדיין ש"ותחי רוח יעקב".
הב"י פוסק שמותר לחלל שבת כדי למנוע מאדם להשתמד, כי פיקוח נפש רוחני הוא כפיקוח נפש פיזי.
כאשר נדרש מאיתנו עמל רב בישיבה חובה שנבין שהמטרה היא שנזכה לחיות חיים פיזיים ורוחניים, כי רק השילוב של השניים הוא החיים.
כאשר אדם מבין עד כמה חשוב לימודו והתעלותו בתורה, זה נותן לו כוח לעמול ולהגות בתורה בהתמדה ובעמקות.
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית, מה, ג)
כותב הסבא מסלבודקה:
"הרי באמת היתה התודעותו של יוסף לאחיו בשורה גדולה להם, כי הלא הם חיפשו אותו בכל ארץ מצרים ונכנסו בשערים מיוחדים והתפזרו בשווקים שונים כדי למצוא אותו, כי חששו שמא נטמע בין המצרים, או אולי נאבד לגמרי מן העולם, וגם לא יכלו לעמוד בפני צער אביהם. והנה פתאום הופיע לפניהם כשהוא חי וקים ועומד בדרגה גבוהה כזו של מושל בכל ארץ מצרים ומשנה למלך פרעה, והם גם נכחו שבמעשה מכירתם אותו לא עוללו לו רעה ולהיפך היתה סיבה לעליתו לגדולה, מתוך כך גם נגרמה הצלה לכל העולם מכליון, כפי שיוסף טען לפניהם: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" (ר' נתן צבי פינקל – ה"סבא מסלבודקה" – ספר "אור הצפון")
כלומר "הסבא מסלבודקה" שואל, מדוע האחים לא יכלו לענות את יוסף ולא שמחו ופרצו עימו יחד בריקוד, הרי הם חיפשו אותו בכל ארץ מצרים וכעת לא רק שמצאו אותו אלא מתברר שהמכירה היתה מאת ה' כדי שיוסף יציל את כל העם, וא"כ מדוע שתקו ונבהלו?
אלא כותב המדרש:
"אמר אבא כהן ברדלא: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ) 'אוכיחך ואערכה לעיניך', על אחת כמה וכמה" (מדרש רבה)
הסיבה שהם לא שמחו קשורה לכך שהגילוי עם יוסף גרם לבושה ותוכחה לאחים. כך רואה זאת המדרש, ולכאורה הדברים דורשים ביאור. מהי התוכחה במילים "אני יוסף העוד אבי חי"?
יוסף לא רצה להוכיח את האחים, להיפך הוא רצה לפייסם. המציאות שיוסף הוא השליט במצרים ויחד עם זאת מקדש שם שמים ונשאר בצדקותו, מציאות זו היתה התוכחה הגדולה לאחים. התוכחה הגדולה ביותר לאדם זה כאשר הוא מבין שהוא חי כל חייו בטעות. כשהאחים שומעים את המילים "אני יוסף", הם מבינים שהם חיו את חייהם במחשבה מוטעית. הטעות כבר החלה בזלזול בחלומותיו של יוסף ובמחשבה שהוא צריך להיות כמותם.
הסברנו בשיחות הקודמות שלאחים היה תפקיד וייעוד של "עבודת פנים" לבנות את עם ישראל, וליוסף היה תפקיד וייעוד של "עבודת חוץ" לרדת למצרים ולהציל את העולם מרעב, ואת זה האחים לא הבינו והם חשבו שיוסף צריך להיות כמותם. כאשר יוסף אומר "אני יוסף" הבינו האחים שהם חיו את כל חייהם בטעות נוראית ואכן יש ליוסף תפקיד וייעוד אחר, וטעות זו גרמה להם לבושה וכלימה שהרי הם יכלו למנוע את שנאת יוסף אם לא היו מקנאים בו והיו מסתכלים בעין טובה על השוני של יוסף מתוך ההבנה שיש לו שליחות ויעוד אחר מהם.
חובה עלינו להבין שמצוות "תלמוד תורה כנגד כולם" והדרישה לעמול ולהתמיד בתורה זה כדי שנחיה את חיינו האמיתיים ולא לחיות חיי טעות. אדם שעמל בתורה התורה מרוממת ומעצימה את נפשו וגורמת שיידבק בבוראו.
בית הלוי מסביר הסבר נוסף לגבי התוכחה לאחים בדברי יוסף "אני יוסף העוד אבי חי":
"ובדברים אלו נטמן ברמז שאלה גדולה להם וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו, דכל טענותיו של יהודה היה מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין וא"כ הרי קשה עליהם מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם ומכרו ליוסף. וגם דאם יכול לחיות בלא יוסף כן יהיה יכול לחיות בלא בנימן. וזהו אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם כשיקח ממנו בנו אהובו סידר להם מעשה עצמם ונבהלו מתוכחתו ולא יכלו אחיו לענות לו על תוכחתו כי הוא סתירה וקושיא עליהם מעצמם על עצמם. וזהו שסיים המדרש לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, דקדק ואמר לפי מה שהוא דגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו היאך הם סותרים זה את זה דעל כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ דהרי כל דרך איש ישר בעיניו (משלי כא), ולמשל מי שאינו נותן צדקה סובר בדעתו שיש לו תירוץ כובד ודוחק הפרנסה וריבוי ההצטרכות של הכרחיות מבני ביתו עד שאין בכחו לפזר על אחרים, ... אמנם מראים לו ממעשיו אשר במקום אחר פיזר הרבה ממון עבור דבר שאינו הגון כמו להשיג איזו תאוה האסורה או כבוד או עבור מחלוקת וכמה ממון מפזר ללמד לבנו דברים שאינם הגונים ומדוע בעסק העבירה לא עצרוהו כובד הפרנסה ונסתר בזה התירוץ ויוגדל עונשם כפלים, וזהו שאמר במדרש ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא דהתוכחה יהיה לכל אחד ממעשיו" (הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק – ספר "בית הלוי" על התורה - בראשית פרק מה פסוק ג)
התוכחה כלפי האחים היתה שהם חיו בסתירה כלפי עצמם. הם דיברו רבות על כך שבנימין צריך לחזור לאביו כדי שאביהם לא יצטער, ואילו כאשר מכרו את יוסף כלל לא הפריע להם הצער של אביהם. חיי הסתירה הם התוכחה שיוסף הוכיח את האחים לפי "בית הלוי". "העוד אבי חי" זו התוכחה הגדולה לאחים.
התוכחה לעתיד לבוא תהיה, שכל אדם יבחון האם הוא חי בסתירה (לדוגמא: אי נתינה כסף לצדקה, בטענה שהוא זקוק לכל כספו בשביל ילדיו ומשפחתו, ויחד עם זאת הוא מבזבז כסף על תאוות והנאות שכלל אינם חשובים).
כדי שלא תהיה סתירה בחיי האדם, הוא צריך להפנים שעבודת ה' והשאלה מה רצון ה', יהיה מול עיניו כל חייו בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד". אם אכן ירגיש תמיד כעבד ה', אזי הוא לא יחיה את חייו בסתירה.
כדי שנוכל לעמול בתורה בהתמדה ובמאמץ, חובה עלינו לשנן ולהבין כי מטרת הלימוד הוא לחיות חיים מלאים (פיזים ורוחניים) ולהסתכל בצורה אמיתית על העולם והאדם ולמצוא את יעודנו.
שנזכה בעז"ה כולנו יחד לחיות את ה' בחיינו בפועל ולקדש שם שמים במהרה. אמן כן יהי רצון.
