שיחה לפרשת ויגש - החשיבה בתעצומות נפש בתפילתנו ולקיחת אחריות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
החשיבות בתעצומות נפש בתפילתנו ולקיחת אחריות על מעשינו
בתחילת דבריי לפני שנדבר על הפרשה ומסריה, ברצוני לשתף את הציבור ברגשותיי לאור "מבצע בר מצווה" שהיה בישיבה ב"זאת חנוכה". הגיעו לישיבה בוגרי ישיבה עם ילדיהם ונכדיהם, מתוך ההבנה והתפיסה שהישיבה מהווה ביתם הרוחני של בוגרי הישיבה ילדיהם ונכדיהם. לילדים היתה תוכנית מיוחדת להכרת הישיבה, רבניה, אוצר הספרים, וכן סדנא לכתיבת סת"ם. שתי התוכניות הועברו ע"י אברכי הישיבה שעשו זאת בטוב טעם ודעת, ואני מודה להם רבות על כך. זכיתי לשבת עם הבוגרים והילדים והנכדים, והתרגשתי לראות איך ערכי הישיבה שנלמדים פה ועליהם אנו מתמקדים עוברים מדור לדור לילדים ולנכדים.
בזמן שהילדים היו בתוכניות המיוחדות להם, ישבו בוגרי הישיבה יחד עם רבני הישיבה. ראשית כל בוגר דיבר על המטען המיוחד שקיבל בישיבה והעלה זכרונות מהישיבה, ולאחר מכן היה דיון בנושאים הקשורים לעבודת ה' ולחינוך ילדים. בין השאר דובר על החשיבות הרבה של שמחה ולהט בעבודת ה'. אם ילד לא רואה שעבודת ה' נעשית מתוך שמחה ומתוך להט, אזי עבודת ה' לא מספיק עוברת בעוצמה לדורות הבאים. נשאלתי על ידי אחד הבוגרים, אם אני לא חושש שאם שמים דגש על להט בעבודת ה', אז האם אין חשש שלמצוות מסוימות ולחלקים מסוימים בתורה יהיה להט ואדם יתחבר אליהם, ולחלקים אחרים לא יהיה להט ולזה הוא לא יתחבר ולא יקיים את זה בצורה עמוקה ומקיפה. עניתי לו, שהלהט הוא לא למצווה מסוימת, הוא לא לחלק מסוים בתורה, הלהט הוא להיות עבד ה', ואם את זה מדגישים, ואת זה הבן יראה בבית, ואת זה הבן יחווה ותמיד ישאל מה ה' רוצה ממני, אז ממילא אין את החשש שלמצוה מסויימת הוא מתחבר ולאחרת לא, כי ה' רוצה ממנו את שניהם.
דיברנו על "הלהט" שצריך להיות בהדלקת נרות חנוכה, זה צריך להיות מעמד מרומם רוחני עם דברי תורה, עם דברים המלכדים את המשפחה. דיברנו מה לעשות כשהבעל בעבודה ולא יכול להגיע להדלקת נרות בזמן, האם עדיף שאשתו תדליק בזמן או לחכות שהבעל יגיע כדי שיהיה ליכוד ורוממות יחדיו.
תוך כדי הדיון, בוגר אחד עמד על כך שצריך לקחת אחריות ולעשות את עבודת ה' לכתחילה בצורה הטובה ביותר, ולכן יש חשיבות רבה להדליק בזמן יחד עם כל המשפחה, ולמרות הקושי של לעזוב את העבודה מוקדם. הבוגר סיפר על עצמו שמאד השתדל להגיע בזמן הביתה להדלקת נרות.
הקריאה של בוגר זה על הצורך לקחת אחריות ולעשות הכל בצורה הטובה ביותר בכל הקשור לעבודת ה', מהדהדת בראשי מאז כינוס בר המצוה. וכאשר עיינתי בפרשה, ראיתי שהדרישה לקחת אחריות חוזרת מספר פעמים בכל חלקי הפרשה.
על ענין אחריות אני רוצה לדבר מתוך פרשתנו מזוויות שונות.
שואל הרב שמחה בונים מפשיסחא:
"מפרשי התורה הקשו, הא יהודה היה עומד עם יוסף ומדבר עמו ואמר לו 'ואתם עלו לשלום אל אביכם', ומה זה הלשון 'ויגש'?" (קול שמחה- פרשת ויגש)
עונה על כך:
"אכן נראה, דהתפלה היא מקובלת דוקא אם היא מעומק הלב ובעצמות הנפש הוא מתפלל, אז התפלה הזאת רצויה. וגם לענין מלחמה צריך לעורר עצמו עם פנימיותו ללחום עם שכנגדו, וכן לפיוס. וד"ל. וזה 'ויגש אליו יהודה', שיהודה נגש אל עצמיותו" (קול שמחה- פרשת ויגש)
"ויגש" הכוונה, שיש כאן שינוי בעוצמות הנפשיות של יהודה, יהודה החליט לקחת אחריות. יהודה החליט להיות עבד במקום בנימין. הוא הבין שעכשיו התפקיד שלו הוא לקחת אחריות ולהיות במקום בנימין, העיקר שבנימין יחזור אל אבא יעקב.
שואל הבית ישראל:
" 'ויגש אליו יהודה', למי ניגש, הלוא היה מדבר עם יוסף? ואולי הרמז שניגש אל עצמו. מקודם היה הסתרות, "מה זאת עשה אלקים לנו", ולא היה הכנעה גמורה, אבל כשאמר יהודה "מה נאמר ... האלקים מצא" וכו', זה היה הוידוי העיקרי, ובזה ניגש יהודה אל עצמו, ופעל התגלות יוסף הצדיק" (בית ישראל, ויגש תשי"ז)
הרי יהודה מדבר עם יוסף אז א"כ למי ניגש? אלא הוא הבין שהוא צריך להגיע למעמד נפשי אחר. הוא חייב להגיע למצב של הכנעה גמורה לפני ה' על מנת שהתגלות יוסף תגיע.
המדרש מבין כמה פירושים להגשה זו של יהודה:
"דבר אחר, "ויגש אליו יהודה" - ר' יהודה, ר' נחמיה ורבנן. רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה, היך מה דאת אמרת (שמואל ב י) 'ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה'. רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס, היך מה דאת אמרת (יהושע יד) 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו'. רבנן אמרי: הגשה לתפלה, (מלכים א יח) 'ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' א-להי' וגו'.רבי אלעזר פשט להון (פירש אותם): אם למלחמה אני בא, אם לפיוס אני בא, אם לתפלה אני בא" (בראשית רבה פרשת ויגש פרשה צג ו)
על פי המדרש יהודה קיבל תעצומות נפש לתפילה ולמלחמה ולפיוס. כשאדם מקבל עליו את הדין וזה התפקיד שלו כעת, הוא צריך לגשת בתעצומות נפש לתפילה למלחמה או לפיוס. כשאדם מקבל אחריות אז יש גילוי.
לפי כל הפרשנים שראינו עד כה, "ויגש אליו יהודה" אינו גישה פיזית אלא עוצמה נפשית כדי שהתפילה לבורא עולם והקריאה ליוסף יהיו מכל הלב בעוצמה רוחנית נשגבה.
לאור זאת מחדש ה"מי שילוח", שעוצמה זו היא שהביאה לגילוי של יוסף לאחיו ולפגישה הכה מיוחדת ביניהם. אם יהודה היה מגיע מוקדם יותר לתעצומות נפש אלו, אזי יוסף היה מתגלה מוקדם יותר.
וכך כותב מי השילוח:
"ובזה יתחזק האדם שיתן לב לצער השבטים שהיה להם בזה העת שנתפסו כמרגלים, אחרי הלכו לשבור תבואה להחיות נפשם ברעב וגם אחרי כל זה נאסר שמעון לעיניהם, וגם נמצא הגביע באמתחת בנימין ונלקח גם בנימין לעבד ונדמה להם כי אין להם שום תקווה להושע, והצדיקו עליהם את הדין באמרם הננו עבדים לאדני, ואחרי כן כאשר הגיע עת הישועה אמר יוסף אני יוסף אחיכם, ולא נעשה שום מעשה שיהיה חילוק בין הרגע שקודם התגלותו לאחיו ובין רגע שאחר כן. כי קודם הישועה היה נצב נגד פניהם כל הישועה, שכתיב בה ותחי רוח יעקב אביהם, וזה החיים היה נגד פניהם, רק קודם העת לא הרגישו בזה. וכן נקוה כאשר יבוא העת לגלות כבדו מלכותו עלינו ולרחם שארית ישראל, כל ישראל יראו שהישועה היתה נגד פנינו, רק מצדנו נסתר זאת" (מי השילוח על התורה ח"ב פרשת ויגש)
ההתגלות של יוסף הייתה באותו רגע שליהודה היה תעצומות נפש. אם היה ליהודה תעצומות נפש מוקדם יותר, יוסף היה מתגלה מוקדם יותר. תעצומות הנפש, התפילה ממעמקי הלב, קבלת הדין, התחינה לריבונו של עולם לעזרה, הם אלה שיצרו את השינוי.
פעמים רבות אנו מתמודדים מול אתגרים בכל מיני מישורים, ואנו תולים שהבעיות נובעות מגורמים חיצוניים. באה פרשתנו ומלמדת אותנו, שאם יהודה לא היה ניגש בתעצומות נפש של תפילה, של הכנעה לריבונו של עולם, של לקיחת אחריות – אז יוסף לא היה מתגלה אליו. ולכן גם אנו, כדי לעמוד מול האתגרים הניצבים בדרכנו, צריכים לקחת אחריות ותעצומות נפש ולהתרומם לדרגה רוחנית נשגבה כפי שעשה יהודה.
לאחר תעצומות הנפש המרוממות , מגיע רגע הגילוי.
"וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו" (בראשית פרק מה פסוק ג)
כותב הסבא מסלבודקה:
"הרי באמת היתה התודעותו של יוסף לאחיו בשורה גדולה להם, כי הלא הם חיפשו אותו בכל ארץ מצרים ונכנסו בשערים מיוחדים והתפזרו בשווקים שונים כדי למצוא אותו, כי חששו שמא נטמע בין המצרים, או אולי נאבד לגמרי מן העולם, וגם לא יכלו לעמוד בפני צער אביהם. והנה פתאום הופיע לפניהם כשהוא חי וקים ועומד בדרגה גבוהה כזו של מושל בכל ארץ מצרים ומשנה למלך פרעה, והם גם נכחו שבמעשה מכירתם אותו לא עוללו לו רעה ולהיפך היתה סיבה לעליתו לגדולה, מתוך כך גם נגרמה הצלה לכל העולם מכליון, כפי שיוסף טען לפניהם: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" (ר' נתן צבי פינקל – ה"סבא מסלבודק" – ספר "אור הצפון")
באותה שנייה האחים היו צריכים לפרוץ בריקוד עצום – מתברר שמה שהם חשבו שזה רע, הקב"ה חשבה לטובה. אבל התורה כותבת: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו – אין שמחה, יש דומיה. מה הפשט בכך?
כותב המדרש:
" אמר אבא כהן ברדלא: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ) 'אוכיחך ואערכה לעיניך', על אחת כמה וכמה"
הסיבה שהם לא שמחו ולא רקדו קשורה לכך שהגילוי עם יוסף גרם לבושה ותוכחה לאחים. כך רואה זאת המדרש, ולכאורה הדברים דורשים ביאור. מהי התוכחה במילים "אני יוסף העוד אבי חי"? נביא שני הסברים ששונים אחד מהשני, אך שניהם רלוונטים מאד לעבודת ה' הפרטית שלנו.
ההסבר הראשון הוא, שאכן יוסף לא רצה להוכיח את האחים, להיפך הוא רצה לפייסם. אך המציאות שיוסף הוא השליט במצרים ויחד עם זאת מקדש שם שמים, מציאות זו היא היתה התוכחה הגדולה לאחים.
התוכחה הגדולה ביותר שאדם יכול לקבל זה בעצם כשלא אומרים לו שום תוכחה, אבל הוא מבין שכל חייו הוא חי בטעות. כשהאחים שומעים את המילים "אני יוסף", הם מבינים למפרע שהם חיו את חייהם עד אז במחשבה מוטעית. הטעות כבר החלה במכירת יוסף.
הסברנו בעבר שהמכירה נבעה מכך שיוסף היתה לו בחינה אחרת בעבודת ה' מהאחים-"עבודת חוץ", להשפיע ולהיות חלק מהעולם הגדול ולא לחיות בחממה, ולכן כבר בצעירותו סלסל בשערו, והאחים לא הבינו שיש לסוג עבודה כזה תפקיד בעבודת ה'. יוסף שולח עגלות ליעקב אביו כרמז לפרשה שהוא למד איתו כשנפרדו. אנחנו מברכים "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", כי הם סמל לילדים שלמרות שהיו במצרים קיבלו חינוך תורני למופת וצמחו לבני תורה.
כך רוצים אנו, שילדנו לעולם לא יהיו מושפעים מהרוחות בחוץ, אלא ימשיכו בכל מקרה ובכל מצב את דרכם של ההורים.
עבודת החוץ של יוסף הצליחה- הוא הצדיק, והוא מצליח לקדש שם שמים במלא העוצמה. והאחים פתאום מבינים עד כמה טעו בהערכתם את יוסף כמורד וסר מן הדרך, וכל חייהם חיו בטעות, וזו התוכחה הגדולה ביותר.
וכך כותב ה"שפת אמת":
"במדרש אוי לנו מיום הדין כו'. מה שנבהלו השבטים, נראה ע"י שנתגלה הארת יוסף היה הבושה מה שטעו בקדושת יוסף ע"י ההסתר. וזה עצמו הבושה לעתיד לבוא שיתגלה שעניני עוה"ז עצמם הם מלא קדושה בפנימיות. וזהו עיקר הבושה שצריך להיות לאדם כשמברר לעצמו שבכל דבר יש חיות השי"ת ואיך נוכל לעשות בכח השי"ת היפוך רצונו" (שפת אמת פרשת ויגש שנת תרל"א)
"אני יוסף"- אני עדיין עובד ה'. אתם אחיי תפיסתכם מוטעית מיסודה. והאמת הזאת מתנפצת לאחים בפנים.
הגדרת תפקיד הישיבה, איך לחיות חיים של אמת ולא של טעות. העולם הזה כל כך קורץ, אנחנו חיים בו וזה נראה כביכול העולם העיקרי. ריבונו של עולם נסתר, העולם הבא נסתר, בקלות האדם יכול לתפוס את חייו ותפקידו בעולם הזה בצורה לא נכונה. זה עצמו הבושה לעתיד לבוא, שיתגלה שענייני העולם הזה עצמם הם מלאים קדושה בפנימיות. התפקיד שלנו הוא לראות את הקדושה בעולם הזה ולהבין שאנחנו צריכים לקדש שם שמים בעולם הזה, ולא לראות את העולם הזה כמשהו הסותר את עבודת ה'. אנחנו צריכים למצוא את הקדושה בעולם הזה כדי שנוכל להיות עבדי ה' עד הסוף.
התפקיד שלנו בעולם הזה הוא לשים את עבודת ה' בתור הדבר המרכזי ביותר. זה הכל שאלה של סדר עדיפויות, זה הכל שאלה של מה חשוב לנו באמת.
בית הלוי הולך בכיוון אחר, וכך הוא כותב:
ואת אשר נראה בזה דהמדרש מפרש דפסוק זה לא אמרו יוסף בגדר פיוס לאחיו כלל...וגם מה שאמר להם העוד אבי חי ג"כ מפרש המדרש דלא היה בגדר שאלה כלל ... רק המדרש מפרש ליה שהוא בגדר תמיה ופליאה, ה' התימה, ואמר להם בלשון תמיה אני יוסף העוד אבי חי כמתמיה ואומר איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני עד עתה. ובדברים אלו נטמן ברמז שאלה גדולה להם וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו, דכל טענותיו של יהודה היה מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין וא"כ הרי קשה עליהם מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם ומכרו ליוסף. וגם דאם יכול לחיות בלא יוסף כן יהיה יכול לחיות בלא בנימן. וזהו אחרי שהגדילו לפניו גודל הרחמנות של אביהם כשיקח ממנו בנו אהובו סידר להם מעשה עצמם ונבהלו מתוכחתו ולא יכלו אחיו לענות לו על תוכחתו כי הוא סתירה וקושיא עליהם מעצמם על עצמם. וזהו שסיים המדרש לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, דקדק ואמר לפי מה שהוא דגם ביום הדין יהיה התוכחה לכל אחד ממעשיו על מעשיו ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו היאך הם סותרים זה את זה דעל כל עון וחטא בפני עצמו סובר האדם שיש לו קצת תירוץ דהרי כל דרך איש ישר בעיניו (משלי כא), ולמשל מי שאינו נותן צדקה סובר בדעתו שיש לו תירוץ כובד ודוחק הפרנסה וריבוי ההצטרכות של הכרחיות מבני ביתו עד שאין בכחו לפזר על אחרים, ... אמנם מראים לו ממעשיו אשר במקום אחר פיזר הרבה ממון עבור דבר שאינו הגון כמו להשיג איזו תאוה האסורה או כבוד או עבור מחלוקת וכמה ממון מפזר ללמד לבנו דברים שאינם הגונים ומדוע בעסק העבירה לא עצרוהו כובד הפרנסה ונסתר בזה התירוץ ויוגדל עונשם כפלים, וזהו שאמר במדרש ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא דהתוכחה יהיה לכל אחד ממעשיו" (ר' יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק – ספר "בית הלוי" על התורה - בראשית פרק מה פסוק ג)
התוכחה כלפי האחים היתה שהם חיים בסתירה כלפי עצמם. הם מדברים רבות שבנימין צריך לחזור לאביו כדי שאביהם לא יצטער, ואילו כאשר מכרו את יוסף כלל לא הפריע להם צער אביהם. חיי הסתירה הם התוכחה שיוסף הוכיח את האחים לפי "בית הלוי".
התוכחה לעתיד לבוא תהיה, שכל אדם יראה כיצד הוא חי בסתירה (לדוגמא: אי נתינה כסף לצדקה, בטענה שהוא זקוק לכל כספו בשביל ילדיו ומשפחתו, ויחד עם זאת הוא מבזבז כסף רב על תאוות והנאות שכלל אינם חשובים).
התרגום המעשי בישיבה של "בית הלוי" הוא, כשבחור בא להתייעץ איתי האם רצוי לקחת יום לחופשה משפחתית וכיו"ב, לטיול משפחתי וכל מיני דברים, אני שואל אותו האם גם את עבודתו היה עוזב ליום אחד לדבר שכזה, האם היה עוזב את לימודיו הגבוהים לטיול ליום אחד, או סוגר את חנותו לנסיעה זו?התורה לא שווה פחות מעבודה או לימודים באוניברסיטה, אלא להיפך היא שווה הרבה יותר.
כדי שלא תהיה סתירה בחיי האדם, הוא צריך להפנים שעבודת ה' והשאלה מה רצון ה', יהיה מול עיניו כל חייו. אם אכן ירגיש תמיד כעבד ה', לא תהיה סתירה בחייו כלל.
אני מבקש לסיים בסיפור על ר' חיים מבריסק, שמראה מה הכוונה שעבודת ה' ממלאת את חייו של האדם כל רגע ורגע.
אחת השאלות הקשות בפרשתנו, מדוע בפגישת יעקב ויוסף יעקב לא נופל על צווארי יוסף אלא קורא ק"ש?
המהר"ל מסביר שיעקב הרגיש רגש כה מיוחד של ייחוד ה' וגדלותו, ורצה לקבע רגש זה ולכן קרא ק"ש. וכך כותב המהר"ל:
"ואמרו רבותינו ז"ל שהיה קורא קריאת שמע. והקשו, למה יוסף לא קרא קריאת שמע כיון ששעת קריאת שמע היה, שדוחק לומר שהקדים או שאחר כי זריזין מקדימין (פסחים ד.), ושעה אחת לכלם, ועוד מנא לן שקרא קריאת שמע - שמא התפלל. ויש לתרץ, כי יוסף קרא קריאת שמע, וקיימא לן כרבי יהודה (ברכות יג.) שבאמצע הפרק מפסיק לשאול מפני היראה, והיינו יראת אביו, ולפיכך היה מפסיק בקריאת שמע, אבל יעקב לא היה מפסיק וקרא קריאת שמע. אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא, ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע, לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בלבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות, ומשלם שכר טוב ליראיו. וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים (דברים ו, ד) ואהבתו (שם שם ה). וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו, ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה, וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו, וזהו נכון למבין" (מהר"ל גור אריה על התורה בראשית פרק מו פסוק כט)
יעקב קרא קריאת שמע כי הוא הרגיש שהוא כל כך קרוב לקב"ה. באותו רגע שהוא מרגיש את גדלות ה' הוא רצה לקרוא קריאת שמע כדי שההרגשה הזאת תהיה מחוברת אליו, שזה לא יהיה משהו שחולף, אז הוא עשה מעשה כדי לקנות את ההרגשה הזו.
לאור דברי המהר"ל אני מציע להנהיג בישיבה, שבאירוסין שמרגישים בה את יד ה' יקראו כל הציבור עם החתן והכלה "ברכי נפשי" כדי לקבע הרגשה זו.
השפת אמת שואל, מדוע יוסף א"כ לא קרא ק"ש כדי שגם הוא יקבע הרגשה מרוממת זו? ועונה, שיוסף הורגל בבית פוטיפר ובכלא המצרי לעבוד את ה' בלא צורך לסימנים חיצונים,ולכן הוא לא נזקק לק"ש ואילו יעקב נזקק לקריאה זו.
וכך כותב השפת אמת:
"אא"ז מו"ר (אדוני אבי זקני מורי ורבי) זצלה"ה הגיד דברי מהר"ל יעקב לא נשקו שקרא ק"ש. שנתדבק באהבת השי"ת ע"ש. ויוסף אמאי לא קרא ק"ש? ונראה שזה בחינת יוסף שהיה בבית אדוניו המצרי. שבחינתו הוא להתדבק בה' אף שעושה עניני עוה"ז לא יתפרד כלל. אבל יעקב הוא למעלה מהטבע, ולכך נתדבק בהשי"ת ולא יכול לנשקו כנ"ל. והמשכיל יבין" (שפת אמת פרשת ויגש שנת תרל"א)
לר' חיים מבריסק בא יהודי והסביר, שיעקב כה התרגש והיה שקוע באהבת יוסף, ולרגע שכח כביכול את ריבונו של עולם, וככשם לב לכך נבהל ורצה לקשר את אהבת בנו לריבונו של עולם, ולכן קרא ק"ש.
ר' חיים כעס על דברים אלו, ואמר שאין אפשרות שהאבות אפילו לרגע קטן לא קשרו בין אהבת בנם לבין אהבת ה', ולכן לא הסכים להסבר זה, ונתן הסבר אחר. וכך כתוב בחידושי הגרי"ז:
" מפני שאת יוסף אהב יותר מכל שאר בניו, ואחרי שלא ראהו כ"ב שנים נתעוררה בקרבו אהבתו אל יוסף ביתר שאת בשעת פגישתו עמו, ואת האהבה הגדולה הזאת רצה למסור להקב"ה, ולכן קרא אז ק"ש כדי לחזק בלבו את אהבת ה'....וכי על האבות הקדושים ניתן לומר שהיתה להם אהבה נפרדת לבניהם שאותה היו צריכים למסור להקב"ה, והרי כל אהבתם לבניהם היתה רק מתוך עבודת ה' ואהבתו יתברך.ואמר הגר"ח, דמה שקרא יעקב ק"ש באותה העת, הוא משום דירידתו למצרים היתה בציווי ה'.. וממילא היתה ההליכה אצלו מצוה, והיה פטור ממצוה אחרת משום הדין דעוסק במצוה פטור מן המצוה..אבל כשהגיע לגבול מצרים וקיים מצותו שוב מיקרי זה בדרך דידך ולא דרך של מצוה, ממילא נתחייב תיכף בק"ש, וע"כ קרא אז ק"ש"(חידושי הגרי"ז הוספות פרשת ויגש)
זו דוגמא איך ר' חיים תפס את עבודת ה', שהיא קשורה לאהבת הילדים ולכל דברי העוה"ז.
יהי רצון שנזכה כולנו להתרוממות, ולהגיע לתעצומות נפש בתפילתנו ובקשתנו מהבורא, בלקיחת אחריות על עבודתנו הרוחנית, ולשים אותה בראש סדרי העדיפות, ונחווה את עבודת ה' כל רגע ורגע, וכך נזכה אי"ה לראות עין בעין בגאולה השלמה במהרה בימינו.
