פרשת אמור - עשה תורתך קבע
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור על המשנה "שמאי אומר: עשה תורתך קבע" (אבות א', ט"ו), הביא רש"י שני פירושים:
"שלא תהא קובע לה עתים, אלא כל יום תעשנה עליך קבע.
נוסחא אחרת: תקבע לך עתים ללמוד בכל יום ד' פר קים או ה'."
הפירוש הראשון הוא מוזר ונוגד מה שחונכו, שלא לקבוע עתים לתורה. מה אומר רש"י בהסבר הראשון? מה אומר רש"י בהסבר השני? ומהו השילוב של ההסבר הראשון והשני שרש"י מביא את שניהם?
מסביר הרב ליכטנשטיין זצ"ל, שההסבר הראשון מתייחס ליחס הנפשי וההסבר השני מתייחס בפועל לעשייה ולכמות הלימוד. "שלא תהא קובע עתים לתורה"- הכוונה היא שיש הרבה דברים שהם לא חלק מאיתנו, אבל אנחנו מוכרחים לקבוע להם זמן. קובעים זמן לתור אצל הרופא, קובעים זמן לעשות את הדבר הזה, את הדבר ההוא, אבל אותו דבר שקבענו- הוא לא "אנחנו". אומר הרב ליכטנשטיין, שהשאלה היא האם תלמוד תורה הוא אצלך רק מקצוע קבוע או שהוא הגדרת האישיות? הרב ליכטנשטיין זצ"ל היה נוהג להגדיר את המבחן כשלאדם מתפנה זמן מהלו"ז שלו ויש לו זמן אחר שקבע ללמוד תורה, האם הוא מוצא מה לעשות או שמנצל אותו ללימוד.
האם אתה מתייחס לזה כאיזה שהוא משהו קבוע, כאיזה מס שצריך לתת. או האם זה ממלא את אישיותך הנפשית, נותן לך שמחה, נותן לך עניין. ההסבר הראשון הוא שלא תהא קובע עתים לתורה, דהיינו שזה לא יהיה משהו קבוע שעושים חלק מהיום וזהו, אלא משהו שמלווה את כל היום כולו. רש"י מביא את ההסבר השני כמשלים. כי לא מספיק היחס הנפשי אלא שהיחס הנפשי הזה חייב לבוא גם לביטוי במעשה, לפחות מינימום כל יום 4 או 5 פרקים.
אנחנו נמצאים עכשיו בתקופת ספירת העומר, בזמן ההכנה לחג מתן תורה שהוא יום הדין לשאלה כמה מצוות תלמוד תורה חשובה לי. הבחינה הזאת של הקשר הנפשי מצד אחד והמעשה וההספק גם בימים שאני לא בישיבה, היא מה שצריכה ללוות אותנו בחשבון נפש של הדבר הזה.
ישנה ברייתא נוספת: "עשה תורתך קבע"- כיצד? מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש, אל יעשה אותו עראי, אלא יעשה אותו קבע. ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים ויעשו, שנאמר: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה', א').
אם זה באמת מעסיק אותך, אם אתה באמת חי את הלימוד, אז מה שאתה שומע לא יכול להישאר רק אצלך, אלא אתה רואה אותו כאוצר ואתה דואג להעביר אותו הלאה. וזה מה שהברייתא באה לחדש לנו. בחור ששאל אותי לא מזמן איך הוא יכול לקבל להט ללימוד התורה, הצעתי לו שכל סוף יום אחרי שהוא גומר את כל שלושת הסדרים, יקבל על עצמו לקחת מישהו שלא למד איתו שום סדר ומכל מה שלמד היום ילמד אותו משהו אחד. המטרה היא שכל אדם יהיה מוסר תורה. כשאתה מוסר תורה, אתה מתחבר לתורה, אתה נקשר לתורה.
הרב ליכטנשטיין דן בשאלה כיצד אדם יכול לקנות התלהבות ללימוד, ומציע שלושה כיוונים:
הראשון: "רמת מחויבות של אדם לתורה היא במידה רבה פועל יוצא ממחויבותו לקב"ה, ועל כן היא מתקשרת למקומן של עבודת השם ויראת שמים בחייו בכלל... אם יראת השמיים אינה עמוקה דיה, אין זה סביר שמכל הדברים שאליהם ייחשף האדם, דווקא "שור שנגח את הפרה" הוא שייקח אל ליבו. ישנו יחס מעגלי בין יראת שמים לבין הדבקות בתורה: ככל שמתעצמת האחת, כך גם השנייה" (הרב ליכטנשטיין זצ"ל מתוך החוברת "באור פניך יהלכון" עמ' 72). אם אדם רוצה לצאת מפה כאשר מצוות תלמוד תורה היא מרכזית בחייו, מעיין הנובע, משהו שמשמח אותי, משהו שיש לי בו עניין, משהו שאני חי אותו- דבר ראשון, אומר הרב ליכטנשטיין, זה תלוי ביראת שמיים.
השני: דיבוק חברים. משמעותו של דיבוק חברים היא השתייכות לקהילה של תורה. אדם רוצה לקבוע עיתים לתורה, זה צריך להיות פרמטר בשאלה איפה אני גר, מה הקהילה שלי, מה הדיבוק חברים שלי? האם לימוד תורה הוא ערך לסביבה שאני משייך את עצמי אליה? כי הדבר הקשה ביותר לאדם הוא להילחם נגד החברה. ולכן, כל אדם, כשיגיע לשאלה איפה לגור, איפה הוא בונה את ביתו, השאלה הזאת של הדיבוק חברים לתלמוד תורה צריכה להיות שאלה מרכזית בתשובה לשאלה היכן לגור.
השלישי: שכל אחד יעיין בספרים שמעניינים אותו מתוך ספרות חז"ל. ספרים שעוסקים במעלה ובחשיבות של תלמוד תורה שהוא כנגד כולם. יש שיעדיפו לעיין ברמב"ן, יש ב'נפש החיים' או ב'מכתב מאליהו', או ב'עלי שור'. כל בחור בישיבה חייב ללמוד היטב בעיון בספרים אלו. אם הוא יבין את זה היטב מבחינה שכלית- ממילא הוא גם יתקשר אל זה מבחינה רגשית.
" וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם: "(ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז)
ישנם מספר שאלות שנצטרך לענות עליהם בפסוקים הנ"ל:
- מה הכוונות שאנו צריכים לחשוב בספירת העומר? מה אנחנו צריכים לכוון, להרגיש?
- אם מטרת ספירת העומר היא לקשור בין גאולת מצרים למתן תורה, מדוע לא סופרים כיחידה עצמאית מגאולת מצרים? מה הקשר ל"מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה"?
- סוף סוף גומרים את שבע השבתות, מגיעים ליום החמישים, ולמרבה הפלא התורה לא מזכירה מילה על מתן תורה. היא מדברת על הביכורים, על סוף העומר- "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". שואל ה"עקידת יצחק": מה הרעיון? סוף סוף הגענו ליום הזה של מתן תורה, למה קוראים לו בכל מיני שמות אחרים ומתעלמים מהעיקר?
הר"ן במסכת פסחים מביא את המדרש:
"בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר".
ספירת העומר הראשונית, הדאורייתאית, הייתה בזמן המדבר, כשמשה רבנו מודיע לעם "תעבדו את הא-לוהים על ההר הזה" והם שואלים מתי, הוא אומר להם ביום החמישים, ואז הם מתחילים לספור.
לאור מדרש זה נבין את ספר החינוך:
" לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב אם לא בריתי יומם ולילה וגו' (ירמיהו ל"ג, כ"ה). והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה... ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".
מטרת ספירת העומר היא לייקר את זמן מתן תורה. זו ההרגשה הראשונה שצריכה להיות לנו כשאנחנו סופרים. אבל זה עדיין לא מסביר מדוע סופרים דווקא בסדר עולה ולא כמה ימים נשאר, וכן מה זה קשור לעומר ומדוע לא נזכרה מתן תורה.
המפרשים שואלים: מדוע בתחילת התורה לא מופיעות עשרת הדיברות? הרי זה המהות, זה העיקר. למה התורה לא פותחת בזה? למה זה מופיע רק בפרשת יתרו?
ה'אברבנאל' מביא מדרש: משל למה הדבר דומה? לאחד שנכנס למדינה, אמר להם "אמלוך עליכם". אמרו: כלום עשית לנו שתמלוך עלינו? מה עשה- בנה להם החומה, הכניס להם המים, עשה בעדם מלחמות. אמר להם "אמלוך עליכם", אמרו לו "הן והן". כך הוציא המקום את ישראל ממצרים- קרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם את הבאר, הגיז להם את השליו, עשה להם מלחמת עמלק. אמר להם "אמלוך עליכם", אמרו לו "הן והן"
המהר"ל כבר שואל: וכי יעלה על הדעת שהקב"ה חייב לעשות לנו טובות לפני שהוא נותן לנו את התורה, כדי שנגיד "הן הן"? אם זה הקיום של העולם, אם בלי זה העולם לא יכול להתקיים, מה הדמיון בין זה למלך שצריך את הסכמת העם? אבל הקב"ה רצה שבני ישראל יקבלו את זה בהרגשה של הכרת הטוב, כי הכרת הטוב זה היסוד לאמונה. כל היסוד לאמונה הוא הכרת הטוב, והספירה שבני ישראל עושים היא הספירה של הכרת הטוב, הם מבינים איזו מעלה זו להיות עם סגולה, איזו מעלה זו להיות בנים לה'. ומכיוון שהקב"ה רצה שתהיה הכרת הטוב הוא עשה את כל הדברים האלו. לכן התחושה השנייה שצריכה להיות לנו בספירת העומר, וזה גם יקשר אותנו עם העומר עצמו, היא הכרת הטוב. איזו הודיה לה' על העובדה לה' שאנחנו אלה שזכינו להיות בניו, ומכאן גם החיבור לקרבן העומר. ספירת העומר באה לסמל גם הכרת הטוב על הרוחניות וגם הכרת הטוב על הגשמיות.
א"ר ינאי: בנוהג שבעולם אדם לוקח ליטרא אחת של בשר מן השוק כמה יגיעות הוא יגע כמה צער הוא מצטער עד שבישלה והבריות ישנין על מטותיהן והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומגדל צמחים ומדשן את הפירות ואין נותנים לו אלא שכר העומר הה"ד "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". (ויקרא רבה)
והקשר לקרבן העומר בא להסמיך גאולה לפרנסה, ולהבין שגם פרנסה וגם דברים שלכאורה הם כאילו באים מצד סיבה ומסובב, אני עובד אז אני מקבל פרנסה, גם הם מאת ריבונו של עולם, וגם על הצד החומרי חובה עלינו להודות לריבונו של עולם ולכן ספירת העומר באה לקשור ולחבר את שני הדברים גם יחד ולהודות גם על היותנו בנים לה' וגם על כל הטוב הגשמי שיש לנו, שהרי כי אם אדם מודה רק על הרוחניות, אז אני בעצם לוקח את כל הגשמיות שיש לי כמובנת מאליה, ואז יש חיסרון בהכרת הטוב.
מדוע דווקא כאן כשמגיעים לשבועות, מזכירים רק את הצד החומרי ולא את הצד הרוחני ומתן תורה? נביא שלוש תשובות, וכל תשובה תחנך אותנו בבניין האישיות:
1. כתוב בספר 'עקידת יצחק': "לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים הנזכרים, רק מצוותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה, דכתיב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א')".
אתה יודע למה התורה לא הזכירה את זה? כי אתה צריך לקבל תורה כל יום ויום. זה לא צריך להיות חדש אצלך רק בשבועות, זה צריך להיות חדש אצלך כל יום ויום. כל יום ויום אתה צריך להרגיש, ולכן התורה לא כתבה את זה, כי זה צריך להיות מובן מאליו. ללמוד תורה זה זכות שלכל כך הרבה אנשים אין אותה.
2. כותב הרב הירש תשובה מאוד מעניינת: לשיטת התלמוד, שהיא הסמכות הקובעת בשבילנו, התורה ניתנה ביום החמישים ואחד. חג מתן תורה איננו מתייחס לתאריך של קבלת התורה על הר סיני, אלא ליום שבו השלימו את ההכנה למתן תורה. חג השבועות שונה משאר החגים בזה שאינו נקרא על שם המצוות שבו, אלא חג השבועות על שם הספירה שהכינה לקראתו. את זה שאתה מוכן, אתה חוגג את זה שבנית לעצמך כלי גדול יותר שתוכל לקבל בו הרבה יותר תורה.
3. הרב ליכטנשטיין זצ"ל עונה על השאלה הנ"ל. היות וחטא העגל שהיה אחר כך מעיד על כך שמתן תורה היה חסר. אילו לא היה חסר, עמ"י לא היה חוטא בחטא העגל. חג השבועות הוא יום תשובה שבו על כנסת ישראל לתקן את חטא העגל, וזו השאלה. השאלה אם חג השבועות הולך להיות מתן או קבלה. האם אנחנו בונים את הכלים הנכונים, שבאמת נוכל לקבל את השפע הגדול שניתן לנו בחג השבועות? זו מטרתה של הספירה, לבנות כלים, להכין את האדם, להבין שבלי הקב"ה אין לו כלום לא בגשמיות ולא ברוחניות, לתת לו את כלי הקיבול. לכן עמל התורה שצריך להיות פה בבית המדרש בימים אלו של ספירת העומר צריך להיות גדול וכפול כדי שבאמת נזכה לכל השפע הגדול הזה.
ואני מבקש לסיים את השיחה בנימה אישית. אמש הייתי בלוויה של הרב אליהו גרוסברג זצ"ל, שממנו באמת אני ורבים אחרים קיבלנו בישיבת נתיב מאיר "אהבת תורה". היה מדהים לראות מאות בוגרים שבאים בשביל ההרגשה של הכרת הטוב, לרב שבאמת זיכה אותם להבין מה זה באמת אהבה של תורה. השופטים רובינשטיין ודרורי הספידו אותו, ודיברו רבות על אישיותו ועל השיעור שבמשך ארבעים ושלש שנים מסר לעורכי דין ושופטים בלשכת עורכי הדין. מה שהרשים אותי במיוחד היה סיפורם שבשבעה על ביתו רוחמה הי"ד שנרצחה בפיגוע באוטובוס לפני שנים רבות, כל משתתפי השיעור באו יחדיו לנחמו, וכשעה הרב דיבר עימם על צידוק הדין "וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד" והדברים עשו רושם עז על כל משתתפי השיעור מאז ועד היום. רק מי שיש לו אמונה בהירה ועמוקה- רק מי שבנה לו כלים של קירבה לה' יכול להגיע למדרגה זו.
אני מבקש לסיים בדברים של ה"בית יעקב" לפסוק "ולא תחללו את שם קדשי":"ולזה נקרא "חילול", שעושה מצדו חלל בהנהגת השי"ת, כלומר שכפי השגתו אין אור השי"ת והגחתו ממלאים כל חלל הבריאה ויש חלל ומקום שאין מגיע שם השגחתו ובאמת השי"ת מלא כל הארץ כבודו".
הציווי בפרשה שלנו לעשות קידוש ה' ולא חילול ה'. יש קידוש ה' בחיים, הוא בעצם השאלה כמו שאומר הרבי מקוצק, הקב"ה נכנס לכל מקום שאתה נותן לו להיכנס. מי שזוכה שהקב"ה נכנס לכל אישיותו, זוכה לקדש שם שמים. יהי רצון שבאמת ניקח את הימים שנשארו בספירה, ונבנה את כלי הקיבול לקבל את השפע האלוקי, ונזכה כל ימינו לקדש שם שמים ולהידבק בו יתברך.
