שיחה לפר' אמור: המשימה התמידית-להתרומם ולא ליפול
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור אני מבקש לשתף את הציבור בחוויה שגרמה לי למחשבות רבות "בין הזמנים". בשבת פר' שמיני התאספו כ-30 ראשי ישיבות ומכינות, ודנו על נושאים רבים שקשורים ל"מצב הדור". היה מושב אחד משמעותי מאד "נפילות חיילים בצבא ולאחר הישיבה". בחצות הלילה בשבת במלון על שפת הכנרת יושבים 30 ראשי ישיבות שכל אחד מהם כביכול "נלחם" על תלמידים לישיבתו, ודיברו על תלמידים בצבא ובוגרים ש"נופלים" ולא מתרוממים.
מדוע קורה דבר זה?
אנחנו בישיבה צריכים להבין את התופעה, איך קורה דבר כזה? כדי שנוכל להתכונן היטב לפני הליכה לצבא ולאוניברסיטה, כדי שתופעה זו לא תהיה.
לדעתי יש 3 סיבות לכך:
א.חוסר דגש מספיק על יראת שמים ודביקות בה'.
ב.לימוד התורה בלי מהלך נפשי של בירור עוצמתי המצריך עומק וכנות.
ג.יציאה מהישיבה מתוך רצון להתערות בחברה, במקום הרצון להיות שליח ולקחת אחריות על החברה.
א.אם בחור לא בונה את עצמו בדביקות ויראת שמים, אם התורה זה חכמה ומקצוע ולא תורת חיים, זה לא מחזיק מעמד.
הרב ליכטנשטיין דן בשאלה והוא כותב כך:
"רמת מחויבות של אדם לתורה היא במידה רבה פועל יוצא ממחויבותו לקב"ה, ועל כן היא מתקשרת למקומן של עבודת השם ויראת שמים בחייו בכלל... אם יראת השמיים אינה עמוקה דיה, אין זה סביר שמכל הדברים שאליהם ייחשף האדם, דווקא "שור שנגח את הפרה" הוא שייקח אל ליבו. ישנו יחס מעגלי בין יראת שמים לבין הדבקות בתורה: ככל שמתעצמת האחת, כך גם השנייה" (הרב ליכטנשטיין זצ"ל "באור פניך יהלכון" עמ' 72).
כל בחור צריך לבנות את עצמו בעניין של יראת שמים ודביקות. לחזק את התפילות. אם אנו רוצים שהישיבה תיתן כוחות גם לאחר חיי הישיבה, צריך להקדיש זמן למוסר להתבוננות למחשבה, ובכך לחזק את יראת השמים והדביקות.
התארח בישיבתנו נשיא ישיבה אוניברסיטי החדש הרב ד"ר ארי ברמן. היה ביקור חשוב מאד ודנו על נושאים רבים. התרשמתי מאד מחזונו ומרצונו להכניס לישיבה אוניברסיטי דברים ורעיונות רבים שספג במשך השנים שגר בארץ –"תורת ארץ ישראל", כלל ישראל, ציונות, לחיות חיים שבהם האידאלים הם העיקר, ועוד. דיברנו על כך, שבמוסדות רבים תיכוניים ועל תיכוניים, לימוד התורה נתפס כמקצוע וחכמה, ואז העיקר חסר מן הספר.
אנו לומדים תורה לא כחכמה, אלא כהבנה שזו תורת ה' וזה דיבור ה' אלינו. תורה הנלמדת בלי עוצמת יראת שמים, חסרה היא.
חייבים אנו כאן בישיבה לחזק את התפילה/סדר מוסר /סדר הלכה, כדי להעצים את יראת השמים והדביקות בבורא.
ב. כל בחור חייב לעבור תהליך בירור והעצמה אישית. כל בחור צריך לחשוב מה הקשר שלו לתורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל. אדם צריך לדעת מה תפקידו בעולם. וכל זה צריך להיקבע בתוכו על מנת שלא יושפע מדברים חיצוניים.
יש שני תנאים כדי שבירור נפשי זה יתבצע.
ה"המשך חכמה" בפרשתנו מחלק בין שבת ליו"ט ומסביר, שלכל אחד מטרה משלו.
"דע, דבדת האלקי יש מצוות המקשרין ישראל לאביהם שבשמים, ויש מצוות המקשרים ישראל זה לזה. כגון ציצית ותפילין ומזוזה - הן מצוות המקשרין ישראל להשם יתברך, וגמילות חסדים ותרומות ומעשרות - המה מקשרין זה לזה... שבשבת הלא "אל יצא איש ממקומו", והוצאה אסורה, ומלאכת אוכל נפש אסורה. ואם כן, כל איש ואיש בפני עצמו הוא, לבדו הוא יושב ועוסק בתורה.... אבל יום טוב הוא מן המצוות המקשרין האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותר. ואם יבואו אלף אורחים יאפה לחם, עד כי אמרו (פסחים מו, ב) האופה מיום טוב לחול (רבה אמר) אינו לוקה (אמרינן): הואיל וחזי לאורחים. וכולם חייבים לעלות לרגל ולשמוח ולשמח". (משך חכמה אמור)
אדם צריך גם שבת וגם יו"ט. גם התכנסות לעצמו וגם להיות חלק מהחברה. שבת זה העצמת עצמו, אדם צריך להקשיב לקולו הוא, לחוש ולהרגיש את הנשמה היתרה-הקשר לבורא. מצד שני יש דיבוק חברים "כלל ישראל" להיות מקושר לאומה וזה יו"ט.
אצלנו בשבת זה דומה ליו"ט כולם יחד. אבל חייבים למצוא זמן שהאדם יקדיש לעצמו. אדם צריך לברר יסודות ולחשוב עם עצמו לבד, ולעשות זאת בנחת ללא לחץ. חייבים זמן שהוא בבחינת "זמן שבת", בלי הפרעות. חשוב שהדבר הזה יתבצע. אם היה אפשר, הייתי עושה סדר בישיבה של חצי שעה בשבוע, שכל אחד מקבל מחברת וחושב עם עצמו, וכותב תובנה על עצמו שהתחדשה לו השבוע, שירצה לזכור אותה לתמיד.
לפי זה המשך חכמה מסביר, מדוע בספירת העומר כתוב "ממחרת השבת" למרות שמדובר ביו"ט?
"והנה, בהתבוננך תראה, כי בפסח שהוראתו היה על שפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים, הלא אז עדיין לא היתה האומה נקשרת, כי היו בודדים איש באהלו, "אל יצא איש מפתח ביתו עד בוקר" (שמות יב, כב). רק שכולם היו מוסכמים בדיעה אחת בלקיחת הקרבן ומקושרים לאדון אחד... ולכך הפסח שבא בהוראה זו, כתיב ביה שאינו נאכל אלא למנויו, והאוכלים אותו צריכים למנות מערב פסח. והוא כמו שבת... לכן כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת" (משך חכמה שם)
כלומר פסח מצרים היה לפני היותם עם, וממילא יו"ט אז בבחינת שבת. רק כשיש עם אז יש עניין של חיבור העם יחדיו.
ואז ממשיך המשך חכמה וכותב דברים המסבירים את שמחתנו ביום העצמאות. וכך הוא כותב:
"אמנם כל האומות התקשרותם זה לזה הוא נימוסי וענין לאומי, הבא מצד התולדה והדירה בארץ אחת וההשתוות בדעות. לא כן חלק יעקב, כי התקשרות הלאומי הוא גדול כל כך כי התורה נתונה להאומה" (משך חכמה שם)
אדם צריך למצוא זמן לעצמו, לשאול את עצמו כל פעם שאלה אחת ממגוון שאלות, ולענות ולהקשיב לעצמו.
תנאי נוסף חשוב. חשיבה כנה עמוקה ואמיתית. כך מגיעים לבירור אמיתי. הדברים של עומק קשורים לר' שמעון בר יוחאי. הוא מסמל הסתכלות של עומק. בסוגיות הש"ס ר' שמעון בר יוחאי מתייחס לתוכן ולא לצורה.
נראה לכך מספר דוגמאות:
א.מלאכה שאינה צריכה לגופה-עשיית מלאכה שבצורתה כמו במשכן, אך מתוך מטרה וכוונה אחרת (לדוגמא:הוצאת דם במזרק לצורך ידיעה שהמחט נמצאת בתוך הוריד. מעשית יש הוצאת דם אך לא במטרה שיצא מן הגוף, אלא כדי לדעת שנמצאים במקום הנכון)
וכך כותב תוס':
"נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גופה איסור המלאכה ושורשו" (תוס' שבת צד.)
ר"י מסתכל על הצורה ולכן מחייב מהתורה, כי הצורה אותה צורה. ואילו ר"ש מסתכל על התוכן, ולדעתו זו הגדרת המלאכה, כלשון תוס' "הצורך הוא גוף המלאכה", ולכן הוא פוטר מן התורה, כי לדעתו זו מלאכה אחרת.
נראה דוגמא נוספת. "כל העומד להיתלש כתלוש דמי". כיצד להתייחס לתפוז המחובר פיזית לעץ אך כבר אינו זקוק להזנה מן הקרקע, ומוכן להיתלש. ר"י שמסתכל על הצורה רואה זאת כמחובר, ור"ש שמסתכל על התוכן-מהות, רואה זאת כתלוש (נפק"מ לשבועה- שאין נשבעין על קרקעות, ונפק"מ שלא כותבים גט במחובר לקרקע).
נראה דוגמא נוספת-בימות המשיח כתוב "והשבתי חיה רעה מן הארץ"-מה הכוונה?
"והשבתי חיה רעה מן הארץ, ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו" (תורת כהנים בחוקותי כו' ו')
לפי ר' שמעון בר יוחאי, אין הכוונה שאריה ונמר ייעלמו מן העולם, אלא הכוונה שהם לא יזיקו. כי שוב התוכן הוא העיקר ולא הצורה.
נראה דוגמא נוספת:
"תנו רבנן אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר עשירה ממשכנין אותה ענייה אין ממשכנין אותה שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה" (גמ' ב"מ קט"ו.)
לפי ר' שמעון בר יוחאי, למרות שפשט הפסוק מדבר לגבי כל אלמנה, אך היות והסיבה שייכת רק לאלמנה עניה שיש לה רק בגד אחד, ולכן צריך לבוא אליה פעמיים ביום ויוציא שם רע בשכנותיה, לכן רק בעניה אסור לו לקחת משכון
רבי שמעון מתייחס לעומק של הדברים. חייבים להתרגל בישיבה לחשיבה עמוקה. לשבת כל אחד עם עצמו, ולברר לעצמו בנחת וברגיעה שאלות רבות.
אחת השאלות שחשוב לברר, קשורה לפרשתנו. כתוב בפרשה "ולא תחללו את שם קדשי". כותב ה"בית יעקב":
"ולזה נקרא "חילול", שעושה מצדו חלל בהנהגת השי"ת, כלומר שכפי השגתו אין אור השי"ת והשגחתו ממלאים כל חלל הבריאה ויש חלל ומקום שאין מגיע שם השגחתו ובאמת השי"ת מלא כל הארץ כבודו".
הרבי מקוצק אומר, שהקב"ה נכנס בכל מקום שנותנים לו להיכנס, ואם לא נותנים להיכנס יש חלל וחילול ה'. אדם צריך לברר עם עצמו, להיכן הוא נותן לקב"ה להיכנס ולהיכן לא ומדוע? וכיצד הוא משנה מצב זה, שיזכה לעשות קידוש ה' כל חייו.
המשך חכמה מתייחס בפרשתנו לכך שלא תוקעים בשופר בשבת, משום החשש לחילול שבת. וכך הוא כותב:
"לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקידה שופר של איל... זהו זכות עקידה, שבניו עוקדים כל תאותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת ה' ותורתו.... לכן אחרי שידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר, אשר אם יבוטל - אף באונס - הסכנה גדולה, ובכל זאת אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת.... פן יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ויתחלל שמו חלילה.... הרי זה גופיה מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, זה גופא עקידה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר ודו"ק" (משך חכמה אמור)
עקידת יצחק מסביר המשך חכמה, נתנה לכל יהודי כח לכבוש את תאוותיו ורצוניו, כדי שיוכל לעבוד את ה' יתברך. ובר"ה החל בשבת זה שאנו לא תוקעים למרות שהתקיעה יכולה לעזור לנו לצאת זכאים בדין, בגלל החשש של חילול שבת זה גופא נותן לנו זכויות שאין אנו שמים את טובתנו כעיקר אלא את ההלכה, וזה גופא נותן זכויות רבות בדין.
משך חכמה זה מציג לכולנו שתי שאלות שיש לנו חובה לברר אותם:
א.האם אכן אנו זוכים לכבוש את תאוותינו ורצוננו לעשות רצון ה'?
ב.מה שמים אנו בראש הפרמידה? מה החשוב ביותר בחיינו, ומה המנוע שמניע אותנו ביום יום? עד כמה מחובר מנוע זה לעבודת ה'.
בפרשתנו מוזכר גם ספירת העומר, ומצווה זו מקנה לנו מספר שאלות נוספות לבירור והעצמה.
כותב הר"ן בפסחים:
"בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר".
כלומר, הספירה הראשונית של ספירת העומר לא בא מתוך חיוב, אלא מתוך השתוקקות אמיתית של בני ישראל לתורה. ועלינו לשאול ולברר לעצמנו, עד כמה משתוקקים אנו לתורה? מה עושים אנו מעבר למחוייבות? אדם צריך לראות האם הלב שלו באמת משתוקק לתורה.
העקדת יצחק כותב:
"לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים הנזכרים, רק מצוותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה, דכתיב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א')".
התורה לא קוראת לחג השבועות "מתן תורה", כי מתן תורה אינו אירוע חד פעמי אלא יום יומי. אדם צריך להרגיש כל יום כאילו היום הוא קיבל תורה.
גם פירוש צריך לגרום לנו לחשוב: עד כמה חיים אנו את ההתחדשות והתרעננות בתורה? עד כמה כל יום אכן נראה בעינינו כחדש, ואין אנו שוקעים בשגרה וחוסר התלהבות.
ג. בחורים נופלים כי הם רוצים להיות חלק מהחברה. בישיבה יש את הנורמות של הישיבה. אבל מחוץ לישיבה יש נורמות שונות והבחורים לא רוצים להיות שונים והם "נופלים". אבל אדם שיש לו יראת שמים ועבר תהליך העצמה, הוא מקבל כלים להתמודד.
כל מי שמסיים את הישיבה חייב להרגיש שמטרתו לא להישאב לחברה אלא להיות שליח, לקחת אחריות על החברה ולרומם אותה. יש בחברה הדתית לאומית דברים נפלאים, והיא באמצע תהליך של בנייה, אך יש לנו תפקיד לחזק את המחויבות ללמוד תורה, שכל אחד יקבע עיתים וישב וילמד בזמנו הפנוי. צריכים לחזק את מידת המחויבות להלכה ולחיים רחבים של תורה, ולחזק את "עשה לך רב".
מי שבא להיטמע בחברה, יפול ולא יתרומם לאחר עזיבתו את הישיבה. מי שירגיש שתפקידו לרומם-יתרומם. לדעתי זו הנקודה שצריך לחזק כל מי שלומד כאן. תפקיד הבחור להיות שליח הקב"ה.
ר' שמעון שקופ בהקדמתו לספר "שערי ישר", על מצוות "קדושים תהיו" כותב:
"שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל. שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו... והנה כשהאדם מישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו, להבראת גופו ונפשו, הוא מתייחס גם כן אל מצות קדושה"..
המטרה צריכה להיות, להקדיש את חיי לטובת הכלל ולרומם את החברה, וממילא יהיה כוח להיות לפעמים שונה מהחברה.
הישיבה תפקידה לחנך כל בחור מתחילת שיעור א', שהוא כאן כדי שיצא שליח ויקח אחריות על החברה. לרומם ולא להיטמע.
ממשיך וכותב ר' שמעון שקופ:
"שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו. כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל ה"אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש שה"אני" שלו הוא מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכניס ל"אני" שלו בני ביתו ומשפחתו. והאיש ההולך עפ"י דרכי התורה ה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית" (שם)
ה"אני" של האדם צריך להיות כלל ישראל-נתינה ולקיחת אחריות, ואז אם זו הגישה, האדם לא ירגיש צורך להתנהג תמיד לפי נורמות חברתיות אלא לרומם את החברה.
לסיכום: שלשה אופנים שעלינו להתחזק בהם כדי שנתרומם כל חיינו:
א.יראת שמים ודביקות בבורא
ב. בירור והעצמה אישית
ג. הרגשה של שליחות
הנני שומע מראשי ישיבות ורמי"ם ישיבות תיכוניות את השאלה, מה מייחד את ישיבתנו? והתשובה היא: לימוד עמוק, גיבוש חברתי, בירור והעצמה אישית והרגשה של שליחות. דברים אלו מייחדים אותנו.
יה"ר שנגיע למדרגת בני ישראל בספירת העומר, שספרו מתוך השתוקקות לתורה.
יה"ר שנרגיש התחדשות כל יום, ונזכה באמת לחיות חיי כלל, ואז כולנו נגיע אי"ה למדרגת "קדושים תהיו".
 האזן לשיעור |
הצפייה וההאזנה לשיעורים באתר זה מצריכים את התוסף של פלאש. אם אינכם רואים כאן את הנגן אנא גשו לכתובת זו והורידו את הנגן ללא תשלום. |
 הורדות |
|
להורדה יש לבצע קליק ימני ואז בחירה ב "שמור יעד בשם...": |