שיחה לפרשת אמור: טעמי ושורשי מצוות ספירת העומר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור כתוב בפרשתנו:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא פרק כג פסוקים טו-טז)
בשיחתנו היום ברצוני להביא חמש שיטות, מדוע ציוה ה' על ספירת העומר?
א. כותב ספר החינוך:
"משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל"ג, כ"ה] אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, כמו שאמר השם למשה [שמות ג', י"ב] וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה, ופירוש הפסוק: כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את הא-לקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי התפל עושין אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת" (ספר החינוך-מצוה שו)
לפי ספר החינוך, מטרת ספירת העומר היא לייקר את זמן מתן תורה ולא להתייחס ליציאת מצרים בפני עצמה. אין חשיבות לפיזיות בפני עצמו אלא החשיבות היא מתן תורה שזה דבר רוחני. מטרת ספירת העומר לחבר בין פסח לשבועות ושנבין מה העיקר ומה הטפל.
ספירת העומר באה ללמד אותנו שכל החומריות בעולם היא רק אמצעי לעבודת ה'. ההנאות הם צריכים להיות כלי לעבודת ה' ואם הם לא כך אין להשתמש בהם. יציאת החרות אינה עומדת בפני עצמה אלא היא כלי למתן תורה.
ב. כותב הר"ן על הרי"ף:
"ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן" (ר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף כח עמוד א)
ספירת העומר הראשונית מדאורייתא הייתה בזמן המדבר, כשמשה רבנו מודיע לעם "תעבדו את האלקים על ההר הזה" והם מבררים על איזה זמן מדובר ומשה עונה להם שמדובר ביום החמישים, ואז הם מתחילים לספור. העם ספרו מעצמם בלי ציווי מתוך השתוקקות גדולה למתן תורה.
לאחר מכן יש ציווי בתורה שקושר את ספירת העומר לקורבן העומר. כיום שכל חיוב המצוה הוא רק מדרבנן כי לצערנו אין קרבן עומר, חכמים ציוו כדי לזכור את ספירת העומר הראשונית של בני ישראל שהיתה ללא ציווי אלא מתוך השתוקקות גדולה לתורה. (ההסבר הפשוט הוא שחכמים ציוו מתוך זכר למקדש אך כאן מביא הר"ן הסבר אחר לציווי חכמים).
ג. כותב הזוהר:
"כָּל בַּר נָשׁ דְּלָא מָנֵּי חוּשְׁבָנָא דָּא, אִינּוּן שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת, לְמִזְכֵּי לְדַכְיוּתָא דָּא. לָא אִקְרֵי טָהוֹר, וְלָאו בִּכְלָלָא דְּטָהוֹר הוּא" (זוהר פרשת אמור)
לאור דברי הזוהר מסביר הרב דסלר שמצוות ספירת העומר דומה למצוות ספירת זיבה. כמו שבזיבה יש חובה לספור כדי לטהר את האשה ממצב טומאה כך בספירת העומר הספירה מעלה את עם ישראל ממצב של מ"ט שערי טומאה שהיו במצרים למצב של קדושה וטהרה לקראת קבלת התורה.
גם אנו צריכים להתכונן ולהיטהר ע"י התבוננות בשאלה מה גורם לנו לא להתחבר 100% לבורא, ולאחר שנענה על שאלה זו נבדוק כיצד ניתן לתקן את המצב.
לאור זאת מסביר הרב דסלר שהתורה כתבה "ממחרת השבת" כי חובת האדם להשבית ולבער כל טומאה וריחוק מהבורא שקיים בו.
כותב הרב דסלר:
"בספרים הקדושים רמזו על הקשר שבין ספירת שבועות של העומר ובין ספירת ז' נקיים של הזבה... וביאור הענין הוא שטומאת הזבה ענינה חטא בדקות היא סרה על ידי תשובה ועל כן צריכה שבעה נקיים כי דרך החיזוק שמתרפה במשך הזמן על כן שמבקש לצאת מטומאה לקדושה צריך לביקורת ממושכת ומוכפלת שבעתיים וזהו גדר ספירת הנקיים פירוש ימים שיהיו נקיים לגמרי מכל טומאה ושיהיו רצופים בזה אחר זה באופן שאם תתגנב לביניהם טומאה כל שהיא צריך להתחיל מחדש רק כך אפשר לצפות לבנין חזק ושלם רוחניות מוצקת...וכן בגאולת מצרים שעניינה היה היציאה מרשות אחרת לרשותו של הקב"ה היה צורך בספירת שבע פעמים שבעה כדי לעיין ולהתבונן בכל יום ויום שמא חדרה שוב הטומאה בעד איזה סדק שבלב...אבל ברור שהתורה מרמזת בזה לתוכן הענין ומלת שבת מרמזת על השבתת הטומאה כמו שעל הזבה להיות בטוחה בכל יום שהושבתה ממנה הטומאה תתחיל לספור הלאה" (מכתב מאליהו-שבועות)
ההכנה היא שינוי האדם. האדם משתנה מטומאה לטהרה כדי להיות מוכן. התורה כתבה ממחרת השבת- מלשון להשבית את הרע-הטומאה כדי לעשות טוב. ספירת העומר היא הכנה רוחנית להיות מוכן. אדם משבית את הטומאה שבו כדי להיות מוכן לטהרה רוחניות למתן תורה.
כותב ה"משך חכמה":
"וספרתם לכם ממחרת השבת. עפ"י דברי הזוה"ק הוא הכנה לקבל התורה, וכספירת זבה לבעלה. והנה תכלית קבלת התורה הוא לקיימה נצח, שלזמן בלבד לא דבר ד' עם כלל ישראל פא"פ, רק שלקיימה לעולם היה המכוון והעיקר אף בהיות ישראל נאנחים ונאנקים, מפוזרים ומבולעים בין האומות, גם אז ישמרו כל פרט ויהיו נבדלים מהם בהלכתם בכל אורחותם ע"פ תורה"ק, וכמו שאמר ואבדיל אתכם מן העמים כו'. לכן אמר שמעת יום השביתה (כפי המבארים, שמשום דכתיב תשביתו קרי ליו"ט ראשון של פסח שבת), שאעפ"י דחמץ אכלי מיניה כולא שתא ולא בדילי מיני', בכ"ז יהיו משביתים אותו מכל גבולם, זה הוראה, שיקבלו התורה וישמרוה כאשר יהיו מובלעים בין בני נכר ויהיו נבדלים מהם. ודו"ק" (משך חכמה פרשת אמור)
בכל השנה בימי חול יש עניין לאכול חמץ אך בפסח יש עניין להשבית את החמץ. זה מחייב את האדם בהתנהגות אחרת. כך גם לקראת שבועות, אדם צריך לשנות את התנהגותו. הכנה לתורה היא להיות נבדל מגוי שאין לו תורה . לכן התורה כתבה "ממחרת השבת" מלשון "תשביתו שאור", ללמדנו שכמו שבפסח יש שינוי בהתנהגות כך ההכנה לקבלת התורה מצריכה שינוי בהתנהגות.
אני אישית שומע בדברי ה"משך חכמה" שהשינוי בהתנהגות דורש "לשלם מחיר" לוותר על נוחות ודברים כדי להתעלות ולהתרומם ולהיות מוכן לקבלת התורה.
ד. כותב "מטה משה":
"מפני שהעולם שרוי בדאגה מפסח עד שבועות על התבואה ועל האילנות כמבואר מסכת ר"ה טז. אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ולפיכך ציוה הקב"ה לסופר ימים אלו כדי שנזכור את דאגת העולם ונשוב אליו בלבב שלם ונתחנן לפניו לרחם עלינו שיהיו התבואות כתקנן שהן סיבת חיינו שאם אין קמח אין תורה" (מטה משה סימן תרפ"ה)
ה. כותב האבודרהם:
"והטעם שצוה הקב"ה לספור את העומר מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגרנו וצוה למנות כדי שלא ישכחו זמן עלייתם לרגל" (סדר אבודרהם תפלות הפסח)
כותב בספר הרוקח:
"לענין שבועות הוצרך לספירה כי כל הרגלים היו בביתם אבל בשבועות לא היו מצויין בעיירות..... היה כל אחד בשדהו אצל תבואתו כבועז הואיל ולא היו מצויין בעיירות היאך ידעו מתי חדש סיון. לכך צוה לספור שידעו בכל מקום מתי שבועות (ספר הרוקח הלכות פסח סימן רצד)
כותב מטה משה:
"ששטחה של ארץ ישראל הוא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה ובית המקדש באמצע הרי מאתיים פרסה לכל צד ובעשרים יום לכל היותר יגיע אדם לביתו בחוזרו מן המקדש אחרי פסח שכן מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ובעשרים יום יחזור לעלות לרגל לחג השבועות הרי ארבעים יום ושבע שבתות שאינו הולך בהן הרי ארבעים ושבעה ימים נותרו עוד שני ימים לכל היותר שבהם רשאי הוא להתעכב בביתו לכן ציוה הקדוש ברוך הוא לספור את הימים כדי שלא ישכח ויתעכב בביתו יותר מן הראוי" (מטה משה סימן תרפ"ה)
אני אישית לומד מהסבר זה שהתורה ציוותה על מצוה שלמה שכל כולה לסייע לקיום מצווה אחרת של עליה לרגל בחג השבועות.
אני מרגיש שלפעמים קשה לנו להיעזר בסיוע לקיום המצוות (כמו חבר שיעיר אותי לתפילה או סינון בפלאפון) מתוך ההבנה שהאידיאל הוא לקיים מצווה בלי עזרה מאחר כמו דוד המלך שקם בחצות לזמר לה'. והנה אנו רואים מכאן שהתורה ציוותה על מצווה שכל מטרתה להיות עזר לקיום מצווה אחרת, ולכן אין לחשוש להשתמש בעזרים לקיום מצוות היות והעיקר שנקיים את מצוות ה'.
יה"ר שנזכה שכל חמשת ההסברים ילוו את חיינו. שנדע מה עיקר ומה טפל ולא נתבלבל. שתמיד נשתוקק ללמוד תורה ולקיימה, שנתקדם נתעלה ונתרומם תמיד בעבודת ה', שנחזור בתשובה ונתבונן, שנשתמש בעזרים כשיש צורך בכך, ונגיע למדרגות גבוהות בעבודת ה'. אמן כי"ר.
