פרשת פקודי - "לישרי לב -שמחה"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בימים האחרונים יש התקפה גדולה על בני ישיבות ההסדר, אורך השירות, איכות הלימוד וכדומה. אין זה מעורר בנו תהיות לגבי המסלול. המסלול בצורתו הנוכחית יוצר איזון חשוב בין הערך העצום של לימוד תורה ובין הערך של נשיאה בעול, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" (במדבר ל"ב ו). חשוב לנו שהצבא יהיה עבודת ה', שבחור יבנה את עולמו הרוחני ושכל חייו יהיו עבודת ה'.
השאלה שכן צריכה להטריד אותנו-הציונות הדתית לקחה על עצמה להשפיע על החברה הישראלית, לקדש ולהאהיב שם שמים. איך עכשיו, כשהחברה הישראלית מוסתת נגדנו, נוכל להמשיך להשפיע. השאלה נוגעת לכל אחד מאיתנו, וביחוד לבחורים המתגייסים בקרוב, שצפויים לשאלות וטענות רבות ממפקדיהם וחבריהם. השאלה היא איך יוכלו אותם בחורים לקדש שם שמים.
מי שמבקש שתהיה מכסה מוגבלת לתלמידי ישיבות, אינו מבין את ערך התורה. הוא תופס את הישיבה כמכון השתלמות לרבנים, וממילא, כמו באוניברסיטה, בה לומדים רק המתעתדים למקצוע, אין מקום בישיבה אלא למי שמתעתד להיות רב. אין טעות גדולה מזו-הישיבה מיועדת לכל יהודי.
אומר הרב קוק בעולת ראיה "השמחה מידה גדולה היא. האדם נמצא בשמחה כשהוא בשלמות. כאשר הוא בחיסרון הוא בצער, והשמחה באה ע"י השלמות הנפשית". הרב קוק אומר ששמחת האדם היא רק כשהוא בשלמות-כשכל כוחות נפשו באים לידי ביטוי. כשאדם מוגבל בביטוי כוחות נפשו, אין לו שמחה והוא בחיסרון. "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהילים צ"ז י"א) וצריך להבין, מדוע מבין דוד המלך שרק מי שישר לב יכול לחיות חיי שמחה? אלא, מי שלא ישר-לב, אינו מודע לפנימיותו וכוחות נפשו ואינו יודע את עצמו, לא יוכל להגיע לידי שלמות כוחותיו. כדי להיות שמח, יש להיות ישר-לב, אמיתי עם עצמך, להבין את כוחות נפשך.
המהר"ל בחידושי אגדות (ג' רל"ד) כותב "השמחה מוציאה אל הפועל, ואם האדם אינו עוסק בתורה, הוא בכוח ולא בפועל. אבל בעת השמחה, אז היא מוציאה את נפשו לפועל". חלק מכוחות נפשו של היהודי הוא צימאון לרוחניות ורבש"ע. זה נמצא אצלו מלידה בכוח, אך אם הוא לא יעסוק בתורה כל חייו, זה לא יצא אל הפועל, ותחסר לו שמחת השלימות. מטרת הישיבה היא לתת לכל יהודי את הכלים להגיע לשמחה זו. כשם שברור שכל ילד צריך ללכת לבית ספר ולקבל כלים בסיסים לעיצוב אישיותו, כך גם הישיבה נותנת את הכלים לכל אדם לעצב את אישיותו ולהיות מוכן לחיים של תוכן ושמחה. זהו צורך בסיסי שאסור לקחת משום אדם.
כדי שאנו נוכל להשפיע אנו חייבים להקרין שמחת התורה. הציבור רואה בתורה דבר חונק, מגביל, לא מפתח ולא מפותח. דיבורים לא יעזרו לשבור תדמית זו-אדם צריך להקרין שיש לו צורך בתורה, ולא רק מפני הציווי, אלא מפני שזה מקור שמחתנו. השפעה בעיקרה אינה רק דיבורים, אלא עוצמה וחוזק פנימי. אם נהיה חזקים ושלמים פנימה נקרין עוצמה זו. השפעה אינה התפשרות, אלא ההיפך – חוזקה ועוצמה. בנ"י יוצאים לגלות "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב"-המשמעות היא, שהעבודה הייתה חיצונית ולא פנימית, לא נבעה מכוחות הנפש, לא היה חיבור.
הנביא אומר "ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד"(שמ"ב ז'). מה הקשר בין שיבת עם ישראל לארצו לבין כך שהוא לא ירגז? מסביר הרב גרשון חנוך הנין ליינר, האדמו"ר השלישי בשלשלת אדמורי חסידות איזבציה ראדין בספרו "סוד ישרים":
ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגזו עוד... כי העיקר ממה שאדם אינו בנייחא הוא רק כשאינו על מקומו, כי אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום, וכ"ז שלא בא ע"ז המקום הוא מוטרד מאד.... וכן נמצא בכל נפש בפרט דבר השייך לו.וזה הוא מקומו, וכאשר יבוא האדם על זה יהיה לו נייחא גדול. רק ע"י שאין מבורר להאדם מה ששייך לו, ורוצה ליקח לפעמים מה ששייך לחברו ולא ישיג אותו כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, עי"ז הוא מטריד מאד ויבוא לידי כעס מזה, כי נדמה לו שחברו שהשיג לקח את שלו. ואף בד"ת אם נכנס אדם לד"ת שאינם שייכים לו, איתא שהשי"ת מטריד אותו שלא יקח אותם.וזה כוונת הכתוב: ושמתי מקום לעמי ישראל, היינו שיוכר לכל אדם מקום השייך לו, ועי"ז ולא ירגזו עוד, שלא יהיה לו מה לכעוס כי לא ישיג אחר את גבולו."
כלומר, לכל אדם חלק מסויים בתורה בבחינת "ותן חלקנו בתורתך", וכן יש יעוד ותפקיד בעולם. כאשר אדם מוצא שני אלו הוא בשמחה גדולה, ואם אין הוא מוצא את מקומו וחלקו הן בתורה והן בעולם – אינו בשמחה. חובה עלינו על כל תלמיד ותלמיד בבית מדרשנו לברר ולהעמיק מהו חלקו המיוחד בתורה, וכן מהו יעודו ותרומתו לכלל ישראל. בחור שיברר לו זאת וישכלל וימצא את כוחות נפשו- יקרין שמחת התורה בכל הנהגותיו, וכך יוכל להשפיע על כל סביבתו. כשהבריות רואים אדם שחי בשמחה ושלמות של תורה, הם יתרשמו ממנו ואף ישתנו בעקבות זה.
על מנת להשפיע השפעה של תורה חייבים להתקיים שני תנאים:
1. הקרנה-גילוי הפנימיות. אדם צריך שכוחות נפשו הפנימיים יאירו החוצה לכל הסובבים אותו, שכל מי שסביבו יראה בו את שמחתו בתורה ובקיום המצוות.
2. אהבה-צריכים לשדר לעמ"י שאנו אוהבים אותם בלב שלם. ר' שמעון שקאפ מסביר את "ואהבת לרעך כמוך"-כשאדם אומר "אני", הוא צריך לכלול את חבירו ולראות בו בשר מבשרו, ולא אישיות החיצונית לו. העובדה שנראה אהבה לעם לא תענה על כל השאלות והטענות שלהם כלפינו, אבל זה יגרום להם לראות את החיובי בנו, ולהביט בנו בעין טובה. אהבה זו תיצור התמקדות בפן החיובי. אהבה זו תבוא בליבנו רק כשנפסיק להיות שיפוטיים, כשנבין שהשונה מאיתנו גדל אחרת והתחנך אחרת, ולכן אינו רואה את המציאות כמונו. במקום שיש שיפוט שלילי והאשמת האחר, אין ולא תוכל להיות אהבה.
מסביר האבן עזרא על מצוות "לא תחמוד", שעולמו הרגשי של האדם נובע מהשכל, ואם אדם יבין בדעתו ושכלו שה' נתן את הרכוש לחברי ולא לי כי זה לא מתאים לי, הוא לא ירגיש בליבו חמדה לממונו. רק אם נבין למה אחינו, שגדלו במקום אחר, חושבים כפי שהם חושבים, נוכל לאהוב אותם באמת, ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז י"ט), הם יחושו כלפינו אותו דבר.
אם לקשר את הדברים למשכן. כל מהות המשכן או המקדש היא לקרוא את האדם לתהליך רוחני פנימי, ולא טקסים חיצוניים. כשהמקדש הפך לדבר חיצוני, למקום בו אין אלא עבודה טכנית של קרבנות, הוא נחרב. הרמב"ן מסביר שבעבודת הקרבנות, אדם היה צריך לחשוב שהוא עצמו ראוי להיות מוקרב,וזה יעורר אותו לחשבון נפש פנימי ונוקב. פאר המקדש, עשרת הנסים, אלו אמצעים חיצוניים שחשיבותם אינה בעצמם, אלא בכך שהם דוחפים את האדם לעבודה פנימית.
חשבון הנפש של כל תלמיד, צריך להיות לא רק על מעשיו והנהגותיו, אלא יבדוק את המתרחש בליבו ונפשו- מה הערכים החשובים לו באמת? מה מניע את מעשיו? הם אכן יש לו את שמחת התורה ואהבת כל יהודי באשר הוא.
יה"ר שנזכה כולנו ל"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".
