שיחה לפרשת פקודי - רוצה ה' את יראיו ומעשיהם (ספורנו בפרשתנו)

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן". (שמות פרק לח פסוק כ"א)

"אלה פקודי - בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן, לכסף ולזהב ולנחשת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו". (רש"י שם)

מה הכוונה "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן"? מסביר רש"י: פקודי- מלשון מניין. כלומר, התורה מספרת לנו כמה זהב יש במשכן, וכן כסף, נחושת וכו'. והרי את החשבון ניתן לעשות לבד- לחבר את הסכומים המוזכרים בכל הפרשות הקודמות?וכן צריך להבין, למה הדיווח כמה זהב כסף ונחושת הוא כ"כ חשוב? מהו הצורך שאנו נדע כמה זהב כסף ונחושת סה"כ יש במשכן? ועוד, המדווח הוא משה (איתמר העוזר שלו). למה חשוב שמשה, איש האלוקים, יהיה האחראי לענות על השאלה כמה מכל דבר יש במשכן?

"כך פתח ר' תנחומא בר אבא (משלי כח) איש אמונות רב ברכות אתה מוצא כל מי שהוא נאמן הקב"ה מביא ברכות על ידיו, מי שאינו נאמן ואץ להעשיר לא ינקה, איש אמונות זה משה שהוא נאמנו של הקב"ה, שנאמר (במדבר יב) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, הוי איש אמונות רב ברכות שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים לפי שהוא נאמן, ואץ להעשיר לא ינקה, זה קרח שהיה לוי ובקש ליטול כהונה גדולה ומה היה סופו (שם /במדבר/ טז) ותפתח הארץ את פיה, דבר אחר איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן שנו רבותינו אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים, והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו, וכאן אתה אומר אין ממנין פחות מב' אלא אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר (שמות לח) אלה פקודי המשכן אשר פקד משה אין כתיב כאן אלא אשר פקד ע"פ משה ע"י משה ביד איתמר". (שמות רבה (וילנא) פרשת פקודי פרשה נא)

המדרש מדגיש כלפי משה- כך פתח רבי תנחומא בר אבא- "איש אמונות רב ברכות"- זה משה שהוא נאמנו של הקב"ה. לקחו את משה בתור גזבר, בכוונה, כי הוא נאמן. אך מדוע כלל יש צורך בבירור זה?

אני מבקש ללכת במהלך של הספורנו. לספורנו יש מסר חשוב לעבודת ה'.

העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת שנכנסה במלאכת המשכן שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון כמבואר בספר מלכים (מ"א ו, כ - לה. ז, מח - נ) ויותר ממנו

העושר שהיה בבנין הורדוס (בסוטה פ' היה נוטל). ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יראיו ומעשיהם לשכנו בתוכם". (ספורנו שמות פרק לח פסוק כ"ד)

ספורנו מסביר, שמראה כבוד ה' התמיד במשכן הרבה יותר מאשר במקדש ראשון, ובשני הרי לא נראה כלל, זאת על אף שהעושר בבית ראשון היה מרובה מאשר במשכן, וכן בבניין הורדוס. ללמד שלא העושר ויופי הבניין הם הקובעים את השראת השכינה, אלא יראי ה' ומעשיהם. ויראי ה' ומשה רבנו

היו יותר במשכן מאשר במקדש ראשון ובמקדש שני, ולכן שרתה יותר שכינה במשכן.

הספורנו לומד זאת מסוף הפרשה-

"וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם" (שמות פרק מ' פסוקים ל"ד-ל"ח)

שואלים הפרשנים- שני הפסוקים המסיימים את ספר שמות קשורים לכאורה לפרשת מסעי ולא כאן?! אלא מטרת פסוקים אלו היא להראות את השראת השכינה, שהשכינה נוכחת כל הזמן. זה כבוד ה'. זה המשכן. ורק כשצריך לנסוע הענן עולה והשכינה מסתלקת.

זו הסיבה למניין- כדי שנעשה חשבון ונראה כמה מה שהובא פחות ממקדש ראשון ושני, שהיו מהודרים הרבה יותר. ונבין את המסר שהעיקר "יראי ה' ומעשיהם".

לפעמים אנחנו נתפסים לכלי ולא לתוכן- אומר לנו הספורנו- אתה רוצה שכינה? תלוי במעשים וביראת השמיים שלך.

דברי הספורנו מתחברים להסבר המשך חכמה:

ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל! חלילה, גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה. והראיה, כי ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדיבור מתיחס למשה. ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים מעצמם,

חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם "המה כאדם עברו ברית" (הושע ו, ז), הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול 'באו פריצים ויחללוה'. וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו, ב), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות - "מכתב אלקים" - גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה. וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד. והכרובים, חלילה, אין להם עבודה ושום מחשבה וענין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונם של מקום בזמן "שפניהם איש אל אחיו" וכו' ודו"ק. ולכן "אין בארון רק (שני) לוחות" (מלכים - א ח, ט) והספר תורה (בבא בתרא יד, א), והכרובים המה מבחוץ על הכפורת, לא בארון, רק שמורים למציאות המלאכים, כמבואר במורה חלק ג פרק מה (משך חכמה פרק ל"ב)

מסביר המשך חכמה, שמשה רבנו רצה להסביר לבני ישראל שהלוחות אין בהם קדושה עצמית אלא בני ישראל נותנים את הקדושה בלוחות. השכינה לא תלויה בחפצא אלא בגברא. ולכן בני ישראל שעובדים עבודה זרה- האותיות פורחות באוויר ואין שום קדושה בלוחות, ולכן משה יכול לשוברם. משה הבין שבני ישראל עשו את העגל בחושבם שלמרות שהם עובדים ע"ז ה' ישרה את שכינתו בעגל והוא יקשר ויתווך בינם לה'. ומשה בשוברו את הלוחות, מסביר שקדושה אינה תלויה בעגל, אלא היא תלויה בהתנהגות של בני ישראל

הספורנו הולך לפי הראשונים שהמשכן הוקם לאחר חטא העגל, ולפני החטא לא היה משכן. אז מה היה?

אני מבקש לחזור לפרשת יתרו-

"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות פרק כ פסוק כ"א).

"בכל המקום אשר אזכיר את שמי - אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך אשרה שכינתי עליך מכאן אתה למד שלא ניתן רשות להזכיר שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה. שם נתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים לברך את העם" (רש"י שם).

מהו "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי"? אומר הספורנו, לשיטתו, השכינה לא זקוקה לזהב, כסף, ואבנים יקרות- מספיק מזבח אדמה!

לפני חטא העגל, לא היה משכן. השכינה היתה בית ועד לחכמים. אם היינו לפני חטא העגל, אז פה, היתה שכינה ולא במשכן- כל מקום שיש בית ועד לחכמים, שמגדלים ת"ח, השכינה נמצאת.

לא צריך כסף וזהב והיכלות.

הספורנו בפרשת בחוקותי לגבי הברכות לעתיד לבוא על הפסוק:

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא פרק כ"ו פסוקים י"א-י"ב).

כותב:

"בכל המקום אשר אזכיר את שמי. שאבחר לבית ועד לעבדי, כענין הזכירו כי נשגב שמו (ישעיהו יב, ד): אבא אליך וברכתיך. לא תצטרך למשוך השגחתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך:

ונתתי משכני בתוככם. תשרה שכינתי בתוככם בכל מקום שתהיו כמו שיעד קודם העגל באמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך (שמות כ, כא):

והתהלכתי בתוככם- ענין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה לא אל מקום אחד בלבד. אמר אם כן אתהלך בתוככם כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש כאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח) כלומר בזה האופן ובאותו המקום בלבד אשכון בתוכם ובאר זה באמרו אשר אועד לך שמה (שם ל, ו) ונועדתי שמה לבני ישראל (שם כט, מג) אבל אתהלך בתוככם ויראה כבודי בכל מקום שתהיו שם כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור הוא קדוש משכני עליון (תהלים מו, ה) שבו תשלם כונתו כאמרו השמים כסאי והארץ הדום רגלי... ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו סו, א - ב) " (ספורנו שם).

אומר הספורנו- עניין המתהלך- הולך אנה ואנה. לא אל מקום אחד בלבד תרד השכינה, כמו שהיה במשכן ובמקדש: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"- השכינה לעתיד לבוא תהיה אצל מי שמרגיש עני, שחסר לו, עוד פשט בתורה, עוד מהלך באמונה. ת"ח זה מהלך נפשי- כל הזמן מרגיש עני, רוצה תורה ועוד תורה. עניו, נכה רוח, חרד אל דברי. האם דבר ה' בוער בו. מי שיש לו דברים אלו, שם שורה השכינה.

כלומר, משכן ומקדש הם תוצאה של חטא העגל, אך לעתיד לבוא השכינה תהיה בכל מקום שיש ועד לחכמים, כמו שהיתה לפני חטא העגל.

גם לגבי פרשת וידוי מעשרות ממשיך הספורנו בשיטתו:

(י"ב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:

(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:

(יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:

(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים פרק כ"ו פסוקים י"ב- ט"ו).

ומסביר הספורנו:

בערתי הקדש מן הבית. בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות כאמרו ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם (יחזקאל כ, כו) וזהו וידוי מעשר שהזכירו רז"ל:

וגם נתתיו ללוי. טעם גם כטעם אע"פ כמו גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. (רות א, יב) יאמר א"כ מודה אני כי גדול עוני שגרמתי לבער הקדש מן הבית ואע"פ שנתתיו ללוי וזולתו כמצותך אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראויה בעוני (ספורנו שם).

כלומר- בחטאנו, הוסרה העבודה מהבכורות, בגלל חטא העגל, ולא הייתי צריך לבוא כלל למקדש, אלא שכינה היתה שורה ככל בית ועד לחכמים, והייתי לוקח בכור ועובד, והצמצום של השכינה גרם לכך שעליי לבוא למקדש. זהו הוידוי- על חטא העגל- ולכן הברכה: "השקיפה ממעון קדשך מן השמיים"- החזר את השכינה לכל מקום.

לפני חטא העגל ולעתיד לבוא, השכינה שרתה ותשרה בכל מקום שיש בית ועד לחכמים – יראי ה'. גם אנו בלימודנו בישיבה, יכולים להביא לכאן שכינה וקדושה – הכל תלוי בעמלנו ובלימודנו. וכך כל אדם הרוצה שכינה בביתו, יקדש שם שמים ויעסוק בתורה, והשכינה תשרה בעז"ה בכל מעשה ידיו.