שיחה לפרשת חיי שרה - חינוך למידות
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בפרשתנו כתוב באריכות רבה על חיפוש הכלה ליצחק מצד אליעזר. המפרשים שואלים מדוע צריך אריכות כה גדולה-גם סיפור הדברים ולאחר מכן הסיפור שסיפר אליעזר למשפחת בתואל ולבן, למרות שזו חזרה על הדברים. מה חזרה זו מלמדת אותנו?
אבקש לביא שתי תשובות לשאלה זו: התשובה הראשונה, פרשה זו באה ללמדנו את החשיבות הרבה של חסד ועבודת המידות. לצערי, בחברה היום יש דגש רב על צבירת ידע ואין דגש מספיק על עבודת המידות. הבסיס לשלום בית הוא עבודת המידות. כאשר עובדים על המידות לא מגיעים לידי כעס, ואדם מבין שאשתו יכולה לחשוב ולפעול אחרת ממנו. עבודת המידות מקנה לאדם את מידת הסבלנות.
למה אברהם שולח את אליעזר לפדואל ולא לוקח אשה ליצחק ממקומו?
כותב האברבאנל בשם הר"ן:
"לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני".... והר"ן בדרשותיו כתב בזה ענין אחר, ישר ונכון הוא. כי המצוות והעבירות אשר בתורה, הם על שני פנים: מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש, כמידות וכמעשים; ומהם אשר יעשו רושם בנפש בלבד, כאמונות. והנה אותם שיעשו רושם בגוף ובנפש, הם אשר יעשו רישומם אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה והנקמה והאכזריות והזימה והכילות ודומיהן. שהן יעשו רושם בנפש - מהצד שהן עבירות ובגוף - לפי שהמידות יפעלו בליחות... אמנם הדברים שעושים רושם בנפש בלבד והם האמונות, עם היותן כוזבות ורעות, לא יתפשטו בבנים. לכן לבן ובתואל, עם היותם עובדי עבודת אלילים, לא היה מחוייב שיעבור רישומם לבניהם. ולכן בחר בהם אברהם והרחיק בנות הכנעני" (אברבנאל בראשית פרק כד)
כותב השל"ה הקדוש:
"ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו. ראה והתבונן בחכמת המוסר שהיה ברבקה לנהוג כבוד הבריות, כי מתחילה שתה אליעזר ונשארו מים בכדה, ולא ידעה רבקה מה לעשות, אם תתן אלו מים הנותרים לגמלים אז יהיה נראה כאלו היא משווה הבהמה לאדם להשקותם מכלי אחד, ואם תשפוך המים הנותרים לחוץ הוא גם כן העדר כבוד להיות המים הנותרים משתייתו נידונין כשופכין. נתחכמה ותרץ להשקות, ומכח הריצה הגדולה עשתה כאלו נפל הכד מאליו מידיה ונשפך, והיתה ממלאה בו מים, ובזה נשאר אליעזר בכבודו" (השל"ה הקדוש פר' חיי שרה)
רואים מהשל"ה עד היכן מגיע עבודת המידות. רבקה מכבדת את אליעזר ולכן יוזמת את הפלת הכד כדי לכבד את אליעזר.
כותב הרב וולבה:
"נתבוננה רגע, מה מחייב אותנו להיות בעלי מידות טובות? כמה תשובות יש בדבר. יש שאמרו שהאדם הוא יצור חברתי והנה אין החברת האנושית יכולה להתקיים אם כל אחד יחיה כפי העולה על רוחו בלי התחשבות עם זולתו לכן מוכרח האדם להיות טוב. האפיקורוסים טענו כי מידות רעות מפריעות להנאה מלאה מן העולם וכיון שראו בתענוג בלתי מופרע תכלית החיים דרשו מהאדם מידות טובות. תורתנו הקדושה מחייבת אותנו "ללכת בדרכיו" וציווי זה כולל כל מידה טובה. מצוה זו כוללת כל דרכי החסד וההטבה ולפנים משורת הדין שהאדם מטבעו מסוגל לעשות מעשי חסד..בוא וראה יסוד גדול בכל ענין התקרבות האדם אל הקב"ה. איתא בספרי עה"פ ו"והיו הדברים האלה על לבבך": לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלקיך, איני יודע כיצד לאהוב ת"ל והיו הדברים האלה על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר ומדבק בדרכיו. הכרה שאין עמה הליכה בדרכיו איננה הכרה אמיתית. שבת קלג-זה קלי ואנוהו-ואנוהו הוי דומה לו, מה הוא חנון... הרי גם לגויים יש ''צלם אלוקים'' ''שכל ודיבור'' אך אצלם ההשגות נפרדות מהמידות שבלב, שכל לחוד - ומידות לחוד, אך בישראל יש איחוד בין השכל למידות, כאשר ההשגה שכלית מביאה ליד ענוה מבינים שהשכל הוא כלי להשראה עילאית ואין זה סתם אינטליגנציה ואדם מגיע לידי הכנעה והבנה שאין הוא אלא כלי לקבלת אותם השגות, ואין כוחו ועוצם ידו עושים לו את החיל.''אדם אתם - אתם ''קרויין'' אדם'' כלומר: אצל ישראל צורת האדם יצאה אל הפועל בשלמות, ולכך הם ''קרויין'' אדם, אך אצל אוה''ע צורת האדם היא רק בכח, כיון שאינם מאחדים ''צלם'' ''שכל'' ''ומידות'' ובפירוד זה נשארה שלימות האדם רק בכח. פירוד זה מקטין את האדם ומשפחית שכל ומידות גם יחד...ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באוה"ע קם ואיזה זה בלעם בן בעור (ספרי וזאת הברכה) הצד השוה שבהם היה דעת, גם בלעם היה יודע דעת עליון אבל זאת היתה רק הדעת של ההשגה שבה "חדרים ימלאו" אך הדעת הבוקעת תהומות היא ממנו והלאה . דעת זו חודרת לכל שכבות הכוחות והמידות, מרוממת אותם ומחברת אותם אל השכל. דעת זו היא השלהבת היוצאת מנקודת הקדושה של נשמת ישראל ואיננה מצויה אצל אוה"ע. בידיעה הם יודעים היטב תורת המידות אך בהנהגתה למעשה הם רחוקים ממנה" (עלי שור)
"ללכת בדרכיו". אנו צריכים ללכת בדרך ה'. כמו שהוא מעביר על מידותיו כך אנו צריכים להעביר על מידותינו. אדם זוכה לישועה אם הוא מעביר על מידותיו. "על לבבך"- הלב שלנו צריך לשאוף להיות כמו שה' וכך מדבקים בה'. אצל גוי המידות הם רק ברגש ויש פיצול בין השכל לרגש. ביהדות אין פיצול. ביהדות המידות הם חלק מהחשיבה השכלית.
רבקה רואה את יצחק מתפלל ואז נופלת מהגמל? מה הקשר? מה זה בא ללמדנו?
כותב הנצי"ב:
"ותשא רבקה בעודו עומד ומתפלל, והיה אז כמלאך אלוקים נורא מאד. והמבואר ברכה שראתה ידיו שטוחות בתפילה, כל כן נבעתה מאד.. מרוב פחד ובושה, כמי שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה. ומאז והלאה נקבע בליבה פחד, ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם, לא בושו לדבר רתת לפניהם. משא"כ רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים, כי היא יודעת את האמת כי עכשיו רק ציד בפיו, וכן בשעת הברכות, וכל זה היה סיבה מהקב"ה שיגיעו הברכות ליעקב באופן כזה" (הנצי"ב)
ה' גרם בכוונה שרבקה תראה את יצחק כמלאך ה' וזה יגרום שבעתיד כאשר היא תחשוב שיצחק טועה היא לא תנסה לשכנע אותו אלא תגרום שיעקב יגנוב את הברכות וכך יגיעו הברכות ליעקב. השגחת ה' בעולם היתה כך שיחסי יצחק ורבקה יהיו שונים משאר האבות והאמהות, כי ה' רצה שבעניין הברכות הברכה תגיע ליעקב ע"י שיעקב ילבש את בגדי עשיו.
כותב הרש"ר הירש:
"שני בניו של יצחק ייסדו שני יסודות בביתו, עשיו את הכח החומרי, יעקב את הכח הרוחני. יודע היה יצחק כי האומה זקוקה לשני הכיוונים.. כסבור היה יצחק שעשיו ויעקב יקיימו את תעודת אברהם בכוחות משותפים, בלב אחים ומתוך השלמה הדדית. לפיכך הועיד לעשיו ברכה בעלת תוכן חומרי, וברכה רוחנית היתה שמורה עימו ליעקב.. אולם מבית לבן ידעה רבקה את הקללה שבפיצול זה, ידעה מנסיונה, שהוחמר יהיה לברכה וישועה רק בבית שרוח אברהם מפעמת בו, רק בידו של זה שרוחו של אברהם מדריכה אותו. היא היטיבה לראות שחומר שאין עמו רוח יהיה קללה. את הברכה ראתה רק בלתי מחולקת, יורדת על ראשו של אחד" (רש"ר הירש בראשית כז א)
הכסף הוא אמצעי ולא מטרה, וכאשר הכסף הוא מטרה הוא נהפך לקללה. כיום מציאות החיים גורמת לאנשים רבים לראות כסף כמטרה וזה גורם לרמיסת ערכים חשובים כמו עמל שנדרש והקשבה ופניות נפשית לבנין בית.
כתוב בפרשתנו:
"וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו" (בראשית פרק כד פסוק ס)
כתוב במסכת כלה:
"כלה בלא ברכה האסורה לבעלה כנדה...ומניין לברכת חתנים מן התורה, שנאמר ויברכו את רבקה" (מסכת כלה)
ואי זו ברכת האירוסין. אמר רב יהודה: בָּרוּך אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת. וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וקִדּוּשִׁין. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וקִדּוּשִׁין" (מסכת כלה רבתי פרק א)
וכתב אבודרהם בשם הרי"ף:
"והרי"ף כתב שאינו בדין מפני שהנישואין שייכי באומות ולא קדישי ישראל טפי מהם אלא בחופה וקדושין" (אבודרהם בשם הרי"ף)
כותב הרמב"ם:
"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר +דברים כ"ב+ כי יקח איש אשה ובא אליה" (רמב"ם הלכות אישות פרק א הלכה א)
העניין של לגור יחד היה לפני מתן תורה. התורה חידשה את האירוסין. ואם כן, היה צריך להיות מקדש עמו ישראל ע"י קידושין בלבד? אלא שהאירוסין באים להדגיש את החיבור הנפשי בין האיש והאשה. העיקר בנישואין הוא שתי הנשמות המתחברות יחד ויוצרות שלימות. זו מהות הקידושין. מהות "הבית היהודי" הוא הקשר הנפשי. ולכן כאשר אנו מברכים "עַל יְדֵי חֻפָּה וקִדּוּשִׁין" אנו מדגישים שחופה באה לאחר הקידושין. קודם מגיע הקשר הרוחני והוא התשתית למגורים יחד. זה מה שמייחד את הבית היהודי וזה דורש עמל עבודה ופניות נפשית. כאשר יש קידושין ברישא אז גם החופה והמגורים הם שונים, ולכן מקדש עמו ישראל ע"י חופה הבאה לאחר הקידושין.
אחד הדברים שבחור צריך לברר לעצמו בישיבה זה היחס לכסף. צריך להתחנך שכסף זה אמצעי אך לא המטרה והייעוד, ולאור זאת לתת לכסף ולעבודה את הפרופורציות הנכונות.
סיבה נוספת הגורמת לגירושין היא, שדורנו הוא דור של ריגושים. בני הדור מתקשים להתפעל מהחיים היום יומיומיים ומחפשים כל הזמן התחדשות, ואז כאשר צץ קושי מחפשים ריגושים ופתרונות מיידים כי הם לא חונכו לתהליך ואז מגיעים לגירושין. החינוך ל"כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים" חסר.
כתוב בפרשתנו:
"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית פרק כד פסוק א)
מסביר שפתי חיים:
"ואברהם זקן בא בימים כו' בא וראה אברהם התקרב אליו, ותשוקתו הייתה כל יום בזה ולא התקרב אברהם ביום אחד או בפעם אחת אלא מעשיו קרבוהו בכל ימיו מדרגה לדרגה עד שהתעלה בדרגתו...... כל יום היתה לו התקרבות חדשה להקב"ה, כל יום זה היה מדרגה חדשה בעבודת ה', והיינו "בא בימים" בא עם כל הימים בשלימות לעוה"ב, כי ניצל את כל הימים לעבודת ה' " (שפתי חיים על התורה)
אברהם אבינו עבד את ה' כל יום ובכל יום התקרב יותר לה'. הנאה צריכה לבוא מהתקדמות האדם. האושר של האדם צריך לבוא מהעמל היומיומי. כך אברהם אבינו מתקדם מיום ליום, כל יום הוא עמל. זה "בא בימים".
אדם צריך להנות מהשגרה ולא לחפש ריגושים. אם השגרה היא שליחות האדם ומהות חייו, אזי השגרה תמלא את האדם ואין הוא זקוק לריגושים חיצונים.
כותב ה"אמרי אמת":
"כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי"ת בעולם הזה, כל אדם נברא בשליחות לדבר מיוחד וצריך להתפלל שימצא על מה נשתלח ושיצליח בשליחותו" (אמרי אמת פר' חיי שרה)
בדומה לכך כותב הגרי"ד סולובייצ'יק:
"שליחותו של הקב"ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן- היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים חדשים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים והיא מסתיימת עם המוות" (הגרי"ד סולובייצ'יק)
מי שבאמת מרגיש את השליחות מגיע לשמחה והנאה מהשגרה, ומי שלא מרגיש את השליחות הזו יש לו ואקום בחיים, ואז הוא זקוק לעוד דבר ועוד דבר שכל הזמן ישלים ואינו מרוצה אף פעם, ונהנה הנאות רגעיות בלבד ומחפש ריגושים רבים.
כותב הרב נריה:
"וישב אברהם אל נעריו..." על פסוק זה, שנאמר לאחר נסיון העקידה, שאלו חז"ל: "ויצחק היכן הוא?... שלחו אצל שֵם ללמוד ממנו תורה", ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב: "והיה תמן תלת שנין" [תרגום: והיה שם שלוש שנים].... מה עניינה של גלות זו למקום תורה? וכי תורת בית אבא איננה מספיקה? והרי כליותיו של אברהם אבינו היו נובעות תורה, תורתו תורת חסד היא, שהכל בה - "וה' בירך את אברהם בכל" - מה נחוצה אפוא ליצחק תורתו של שם בן נח, עם כל טעם הזקנים שיש בה? אכן, כבר קבעו רבנן דאגדתא: שוני גדול היה בין בית מדרשו של שם לדרך השפעתו של אברהם אבינו. שם התייחד בפינתו, התרכז בעבודתו באותם יחידי סגולה שהגיעו אליו, ואשר תורה ביקשו מפיהו. אברהם אבינו יצא לרשות הרבים, פנה אל ההמונים, בנה מזבח ברחובה של עיר, וקרא בשם ה'. טבעי היה הדבר, שהאב הגדול, אשר זו היתה דרכו, הדריך את בנו יחידו במשך השנים שגם הוא ימשיך בעבודת הקודש של קירוב לבבות, של עשיית נפשות לשם ה' א-ל עולם. ברם, כל זה היה עד מעשה העקידה. הכיוון נשתנה לגמרי אחרי העקידה. בהתמסרות לעקידה נוכח אברהם אבינו שיצחק בנו התרומם והתעלה לדרגה גבוהה כזאת, ששוב יקשה לו לרדת אל ההמונים כדרך שעשה זאת הוא. מעתה יצחק יוכל לפעול רק בחוג מצומצם של בני עליה, בקרב בעלי הנפש מבקשי ה', אשר יעלו ויבואו ויעמדו בחרדת קודש מול איש העקידה. מעתה הוא צריך לסגל לו את דרכי פעולתו של שם, ללמוד ממנו את סדרי ההדרכה של יחידים מיוחדים. ואומנם בהמשך לימודיו של יצחק אבינו אצל שם, פרחה נשמתו של יצחק והחזירה הקב"ה לגופו. את יצחק מצאנו לא בבית אברהם, עם המולת האורחים הבאים שעריו, אלא מתבודד אי שם על יד באר לחי רואי "ישב בדד וידום כי נטל עליו", נטל עליו את המשך שליחותו של אבא בנוסח אחר, בנוסח הקדמון של שם. במקום חסד אברהם, מופיע פחד יצחק. במקום דרך האהבה מופיעה דרך היראה - "ראשית חכמה יראת ה'", וזו דורשת ריכוז נפשי, כובד ראש, התייחדות גמורה, גם אחרי שובו משֵם" (הרב משה צבי נריה-- פרשת וירא)
הרב נריה מחדש, ששליחותו של האדם משתנית בהתאם לדרגתו הרוחנית. יצחק שהתעלה בדרגתו הרוחנית בעקידה יש לו שליחות אחרת, ולכן הוא הלך ללמוד שלש שנים בבית מדרשו של שם כדי לדעת איך ליישם את שליחותו בחיים לאור מדרגתו החדשה.
יה"ר שנזכה בבית מדרשנו לעבוד על מידותינו ולמחול לכל מי שהכעיס אותנו, וכך ה' יעבור על מידותיו ומידת הדין תיהפך למידת הרחמים ונראה ישועות רבות. אמן כן יהי רצון.
