שאלה שבועית: עסקת חטופים בראי ההלכה (2)
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלת רה"י פרשת וישב התשפ"ה
עסקת חטופים בראי ההלכה [ב]
בשיעור הקודם עסקנו בשאלת שחרור חטופים בראי ההלכה, בעקבות מפגש שהיה לי עם נציגי תנועות הנוער החילוניות בישראל.
בין היתר עסקנו בשאלה האם הלכות 'פיקוח נפש' נאמרו גם במלחמה או לא, כשלדברי הרב יעקב קמנצקי והרב שכטר שליט"א הלכות פיקוח נפש הרגילות לא נאמרו ביחס למלחמה, ומכח זה הותר לסכן חיי חיילים במלחמה מעבר לגדרי פיקוח נפש הרגילים.
אכן, דעת הרב עובדיה יוסף, שהלכות פיקוח נפש נאמרו גם ביחס למלחמה, וההיתר לסכן חיי חיילים נוסע מדיני 'משפט המלך', וזאת על בסיס ההנחה שלממשלת ישראל בימנו יש דין מלך לענין זה.
על בסיס עיקרון זה סבור הרב עובדיה (בדברים שאמר ביחס לעסקאות חטופים – הן סביב מבצע אנטבה והן סביב העסקה לשחרור גלעד שליט), שבמידה ונחטפו יהודים, והם מצויים בפיקוח נפש מיידי, חובת הצלתם גוברת על כל השיקולים האחרים.
טענה זו- השמה מעל הכל את פיקוח הנפש המיידי של החטופים, נטענה על ידי נציגי תנועות הנוער החילוניות. מנגד, אני הצגתי את הדעה השניה, האומרת, שמכיון שכמות האנשים שישתחררו מכח עיסקת החטופים פחות מכמות האנשים שיפגעו וימותו ח"ו בעתיד, מחמת עסקה זו (מכח שחרור המחבלים, החוזרים ביתר שאת למעגל הטרור). עלינו להעדיף את פיקוח הנפש העתידי של הרבים על פני פיקוח הנפש של המעטים.
משפט זה מבוסס על שלוש הנחות יסוד אותן נצטרך לחשבן וללבן:
א] אין הבדל בין פיקוח נפש מיידי לעתידי, ועל כן שייך להציבם אחד מול השני.
ב] מוכח מעסקאות מחבלים קודמות (כדוגמת 'עסקת שליט' שהביאה עלינו במידה רבה את המלחמה הנוכחית על הרוגיה וחטופיה), שישנו סיכוי של יותר מחמישים אחוז שהמחבלים המוחררים יחזרו למעגל הטרור ויהרגו יותר [כדי לאמת בוודאות את הנחת יסוד זו, הוסכם שיש לשאול מומחי ביטחון].
ג] לכמות האנשים ישנה השלכה על הדין. רוב חשוב ממיעוט, ויוצר אומדנא. וניתן ונכון ללכת בעניינים אלו על פי אומדנא.
מנין עודף – משמעותי? - שאלת משמעותו של המספר בהקשרים אלה, עלתה לפני כארבעים שנה, בעת שצה"ל שלט בדרום לבנון. בנין הממשל הצבאי בצור היה בנין בן מספר קומות. הקומות העליונות שימשו את הקצינים, ואילו הקומות התחתונות שימשו למגורי החיילים.
מכונית תופת שהתפוצצה במקום הביאה לקריסת הבנין. בקומות העליונות היו מספר קצינים נמוך (כשבעה), ואילו בקומות התחתונות במגורי החיילים, היו בעת האסון כשבעים חיילים.
היו גורמים בצבא שרצו להכניס למקום כלים כבדים, בכדי להסיר את הריסות הקומות העליונות במהירות, להגיע להריסות הקומות התחתונות ולנסות להציל את רוב החיילים.
מאידך, שימוש בכלים כבדים לפינוי הריסות הקומות העליונות, יביא להרג הקצינים הבודדים ששהו בהן. האם במצב זה עלינו להעדיף את חיי רוב החיילים על פני חיי המיעוט ששהו בקומות העליונות.
סדרי הקדימויות – המשנה בהוריות (יג.) מונה את סדר הקדימויות בהצלה, וכך נאמר שם:
האיש קודם לאשה - להחיות ולהשב אבדה, והאשה קודמת לאיש - לכסות ולהוציא מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים בקלקלה - האיש קודם לאשה. כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אימתי? בזמן שכולם שוים, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.
קדימות במכונות הנשמה – בתחילת הקורונה התקשר אלי רב מצרפת ושאלתו בפיו: ישנו מחסור במכונות הנשמה בבתי חולים, והשאלה היא לאיזה מן החולים לתת עדיפות בקבלתה? גם שאלה זו נסובה אודות שאלת האומדן ומשמעותו.
תשובה
כאמור, שלושה דיונים לפנינו: פיקוח נפש מיידי לעומת עתידי, שאלת משמעותו של המספר – פיקוח נפש של מעטים לעומת רבים, ושאלת היחס לאומדנות בזמן הזה. נדון בהן בקצרה:
פיקוח נפש עתידי - הנודע ביהודה בתשובותיו (יו"ד סי' רי), דן במעשה שאירע בלונדון – חולה מת מסיבוך במעיים ואנשי הרפואה רצו לנתחו כדי ללמוד על חולי זה ודרכי ההתמודדות איתו.
ניתוח אחר המוות אסור מהתורה מחמת 'ניוול המת', ונשאלת השאלה האם עבור פיקוח נפש עתידי ניתן לעבור על איסור זה.
הנודע ביהודה בתשובתו שולל את ניתוח המת:
אמנם כ"ז ביש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה או נפילת גל... אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה, ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן. שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות, א"כ יהיה כל מלאכת הרפואות שחיקת ובישול סמנים והכנת כלי איזמל להקזה מותר בשבת שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה, ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק.
הרי, שעל אף פיקוח הנפש העתידי המונח על הכף, אסר הנודע ביהודה לעבור על איסורי תורה לשם הצלתו.
הרב עובדיה התבסס בתשובתו בין השאר על דברי הנודע ביהודה הללו.
אבי ז"ל בהיותו נער שאף להיות רופא, אולם לימודי הרפואה כללו בהכרח 'ניתוחי מתים', דבר שמלבד ניוול המת שעלול להיות כרוך בדבר, לא אפשרי מחמת היותנו כהנים.
רב העיר ברלין אמר לו שאסור לו ללמוד רפואה בתנאים אלו, וזאת הגם שחפץ להיות רופא מנתח ולהציל חיי אדם. בין השאר, תמך הרב את יתדותיו על תשובת נודע ביהודה זו.
מנגד, הרב שאול ישראלי חלק על פרשנות זו בדברי הנודע ביהודה. לדבריו, הנודע ביהודה עסק במקרה בו אין ודאות שישנו 'פיקוח נפש עתידי' המונח על הכף. במקרה זה סבר שאין לדחות איסורי תורה המונחים לפתחנו מחמת ספק הצלת נפשות עתידית.
אולם במידה וידוע היה שישנם חולים המגיעים עם מחלת מעיים זו לבית החולים בצורה תדירה, אף שכעת אין חולה לפנינו יודה בנודע ביהודה שרשאים לנתח את המת לשם הצלת חיים עתידית.
מכאן, הקיש הרב ישראלי לשאלת שחרור חטופים, וסבר, שהואיל וישנם אחוזים משמעותיים מאוד של מחבלים החוזרים למעגל הטרור, וקרוב לודאי שיביאו להרג אנשים נוספים, יכולים אנו לקחת גם פיקוח נפש עתידי בחשבון, ועל כן אין לשחרר את המחבלים.
שאלת המספר – כאמור, באסון צור עמדה בפני מקבלי ההחלטות הכרעה כבדת משקל- מעטים למעלה מול רבים למטה. גם לשאלה זו נזקק הרב עובדיה, והכריע שאין לפנות את ההריסות ולהרוג את הרצינים המעטים שהיו בחלק העליון של הבנין.
הרב עובדיה ביסס את הדברים על דבריו של ריש לקיש בירושלמי בתרומות:
תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להם גויים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים כולכם, אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד ימסרו אותו ואל יהרגו . א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ור"י אמר אפילו אינו חייב מיתה כשבע בן בכרי.
הראי"ה קוק (משפט כהן סי' קמג) כותב לאור דברי ריש לקיש הללו, שאין ביכלתנו ליצור מערכת שתשקול ותשווה את ערכו של יחיד לעומת ערכם של הרבים, הואיל ואין סמכות של 'אומדנא' מעין זו בדיני נפשות.
הנחת היסוד של הראי"ה היתה, שדברי ריש לקיש בירושלמי מדברים על מקרה בו אותו יחיד לא יהרג יחד עם יתר הקבוצה במידה ויוצאו להורג, הואיל ונמצא במקום סתר אחר. ובכל זאת סבור היה שאיננו הולכים אחר אומדנא, ועל כן שבים אנו לכלל הרגיל בדיני נפשות 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דחברך'.
לדבריו, הולכים אחר אומדן בקדימות להצלה בלבד, כמופיע במשנה בהוריות, אולם בשאלת רציחה, איננו הולכים אחר אומדן, וחוזר השימוש בסברת 'מאי חזית'.
[נציין, שכל זאת כאשר אותו אדם שדורשים הגויים אינו נמצא יחד עם הקבוצה, מפני שאם הוא בכלל הקבוצה וגם כך ימות לא שייכת סברת 'מאי חזית'. וזאת כפי שציינו בעבר ביחס למעשה הנורא בקובנא, שיהודים הסתתרו מרתף בית, ובעת שחפשו הגרמנים אחריהם החל אחד התינוקות שהיה במחבוא ליילל, ואביו נאלץ לחונקו למוות כדי להציל את יתר הקבוצה.
ובכל זאת פסק לו הרב אשרי שנהג כשורה ורשאי לשאת כפיו, הואיל וגם אם היו מתגלים היה הבן מתגלה יחד עמם ונרצח יחד עמם].
בשאלה בה עוסקים אנו – שאלת עסקת חטופים, עוסקים אנו בשאלת הצלה ולא בשאלת רצח, ולאור האמור בזאת ישנו מקום להתחשב באומדן/בכמות ומספר.
מכונות ההנשמה בקורונה – כאמור, בתקופת הקורונה פנה אלי רב מצרפת בשאלת סדרי הקדימות למכונת הנשמה. המדד שאמרתי לו הוא, שבמידה והאחד יחיה חיי שעה (דהיינו- פחות משנה) גם אם יחברוהו למכונת ההנשמה, והאחר יחיה יותר על ידי חיבור למכונת הנשמה, יש להעדיפו.
לא נכנס כעת לכל מערכת השיקולים של פסיקה זו מקוצר הזמן, אולם נתון אחד עולה מפסיקה זו – שאיננו משתמשים במדרג שהופיע לנו במסכת הוריות. מדוע?
הרב משה פינשטיין והרב שלמה זלמן אוירבך אומרים שכיום איננו הולכים אחר אומדנות (חולקים בזאת על הציץ אליעזר) וזאת משום שבזמן הזה הליכה אחר אומדנות אלו עלולה להביא לאיבה גדולה (וזאת על בסיס הגמ' בעבודה זרה כ: האומרת שניתן ליילד גויה אף שבנה יעבוד עבודה זרה, משום איבה).
עתה עלינו לבחון, האם במקרה של שחרור חטופים, שהאומדן אומר שהמחבלים המשוחררים יחזרו למעגל הטרור ויהרגו הרבה יותר אנשים ח"ו מאשר החטופים שישוחררו, יכולים אנו ללכת אחר אומדן כמות זה ולהימנע מעיסקה, או לא? האם כרוך הדבר באיבה?
בעיני נראה, שעם הסברה נכונה של גורמי בטחון את החשש הכבד העתידי לחיי אדם, רוב הציבור יבין שאין נכון לשחרר, ועל כן אין בדבר גם משום איבה.
הרב הרשל שכטר שליט"א הסביר באופן אחר[1] מדוע איננו הולכים בזה הזה אחר מדדים אלו. וזאת משום שהאומדנות על בסיסן בוצעה הערכה במשנה, אינן נכונות בחלקן בזמן הזה. לדוגמא- ההנחה שגברים מקיימים יותר מצוות, אינה נכונה בצורה חותכת בזמן הזה, ובלשונו:
ונראה שהקובע בזה הוא שמקדימים להציל את זה שהקהילה צריכה לו ביותר, ועי' אגרות משה (חו"מ ח"ב סימן ע"ד) שקשה לעשות מעשה על פי כללי המשנה בלי עיון גדול (ומסתמא היינו טעמא דהכי איתא שמה במשנה שהאיש קודם לאשה להחיות, ומסתמא ה"ט, שגברים מקיימים יותר מצוות מאשר הנשים, שפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, ובזמננו יש הרבה נשים שעוסקות בתורה ובמצוות יותר מאשר הגברים וכו', וכללי המשנה מיוסדים על ההנחה שלפי סדר קדימות זה נרויח יותר בעבור הקהילה). ודבר זה קשה מאוד לקבוע מי נצרך לקהילה יותר ממי (דמאי חזית וכו'). ומטעם זה המקובל אצל הפוסקים שלא לנהוג על פי המשנה.
סוף דבר אומר, שלאור הדברים – והבהירות הגדולה שהוכחה בצורה הקשה ביותר שהמחבלים חוזרים למעגל הטרור ומביאים להרג רחב ונורא הרבה יותר, יתכן וגם אם הרב עובדיה היה בין החיים מסכים היה שלאור נסיבות אלו יש להימנע מעיסקת חטופים.
[1] כיוון נוסף בהסבר השמטה זו, מופיע בצפנת פענח (מתנות עניים ח, טו). לדבריו המשנה אינה עוסקת ביחסי כל איש ואשה, אלא ביחסי אב ואם. ותולה זאת במחלוקת התנאים בשאלת הקדימות במזונות בין בנים לבנות, ולדבריו ייצא שמשנה זו הולכת כתנא שלא נפסקה כדבריו, עי"ש.
