שאלה שבועית: עסקת חטופים בראי ההלכה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השבוע ביום ב התארחו בישיבה נציגים מתנועות נוער מהציבור שאינו שומר תורה ומצוות – מזכ"לית הנוער העובד והלומד, נציגים של השומר הצעיר ודרור ישראל. המפגש אורגן בידי אליעד אברקי מתנועת בני עקיבא.
נושא המפגש היה עמדת הציבור הדתי לאומי ביחס לעסקת חטופים. נציגי תנועות הנוער הללו באו כדי לשמוע מדוע הציונות הדתית אינה ניצבת בראש המאבק לשחרור החטופים ולסיום המלחמה.
לפני הדיון מחשבתם היתה שהדבר נובע משיקולים פוליטיים מסויימים, מה שאם היה נכון היה חמור בהחלט.
עצם הגעתם של קבוצת אנשים מכל רחבי הארץ, לשמוע עמדה שהם אינם מסכימים איתה, מעוררת הערכה. דבר מעין זה דורש ענוה ואחריות.
דנו בשני נושאים עיקריים:
1] הנושא הראשון בו דנו, הוא שחרור חטופים כמביא לחיזוק האויב במלחמה (כמו שלא יעלה על הדעת שאם החמאס היה דורש תחמושת בתמורה לשחרור חטופים נשק ותחמושת, היינו משתפים עמו פעולה, כך גם שחרור מחבלים שישובו ויבנה את מערך הטרור).
הרב יצחק הוטנר בעל הפחד יצחק נחטף בשנת ה'תש"ל בדרכו חזרה מישראל לארה"ב. המטוס נחטף לירדן. לבסוף שוחררו החטופים כולם, אולם קודם לכן אספו תלמידיו סכום עצום של כסף ותכננו לתת אותו לשוביו בכדי שישחררהו. וזאת, לאור דברי תוספות שנפסקו בשולחן ערוך.
אולם הרב יעקב קמנצקי ממנהיגי יהדות ארצות הברית, סבר שאינם צודקים בחשבון, וזאת משום שיקול נוסף 'שנכנס לתמונה', והוא – שעת מלחמה; כך הובא דבריו על ידי הרב צבי שכטר שליט"א בספרו בעקבי הצאן (סי' לב):
דאין החשבון הזה צודק בכלל! דכל הך דינא דפדיון שבויים ליתא אלא בשעת שלום אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצאנו מסייעים להאויב באמצע המלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאויב הלא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה.
לאור שיקול זה שהעלה הרב יעקב קמנצקי, כל עסקת שבויים שנערכת מול ארגוני הטרור הנלחמים בישראל צריכה להיבחן במשקפיים אלו – האם יש בה מימד של סיוע לאויב בעת המלחמה או לא.
לדבריו, מסתבר שגם ביחס ל'עסקת החטופים' במלחמה הנוכחית עמדת ההלכה תהיה שיש להימנע ממנה[1].
מה מקורו של הרב קמנצקי לחילוק זה? מחד יש לשאול מדוע בשעת שלום מותר לפדות עברו תמורה גבוהה? הרי 'אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן? מאידך, אחר שכך הדין, מדוע שכעת הדין ישתנה?
פדיון המהר"ם מרוטנבורג - המהר"ם מרוטנבורג נאסר בידי הקיסר הגרמני בדרכו לארץ ישראל, והלה דרש סכום עצום לשם שחרורו. על אף נכונות הקהילה היהודית לתת את הכופר העצום שהושת, המהר"ם מרוטנבורג סירב בכל תוקף שישחררוהו.
מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג אירע בשעה שאינה מוגדרת כמלחמה, ונשאלת השאלה מדוע במקרה של הרב הוטנר ניתן היה לשחררו אילולא היה הדבר בעת מלחמה, ובמקרה זה לא?
2] הנושא השני בו דנו, הוא סכנה עתידית כנה ומשמעותית לחזרת המחבלים למעגל הטרור ופגיעה ביהודים רבים במסגרת פיגועים עתידיים. 'עסקת שליט' לשחרורו של החייל גלעד שליט שנפל בשבי החמאס שחררה מהכלא רוצחים רבים בראשם מנהיג תנועת חמאס שהגה את אירועי שמחת תורה.
שחרור המחבלים הביא להרג בהיקפים לא נתפסים ביחס לאדם היחיד לשמו שוחרר.
האם נכון 'לקחת' את העתיד בחשבון, או שמא נכון להסתכל על ההווה- המצב העכשווי בו מוטלים על כף המאזניים חיי חטופים הנמקים בשבי החמאס ונמצאים בסכנת מוות בכל רגע ורגע.
תשובה
נפתח בבירור תשובתו של הרב קנמצקי, שמחד סבר שבשעת שלום ניתן לשחרר את הרב הוטנר אף ב'יותר מכדי דמיו', ומאידך סבר שבשעת מלחמה אסור לשחררו.
אימתי פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן - מקור הדין שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהן, הוא במשנה בגיטין (מה.). ובגמ' (שם נח.):
תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע.
הרי, שלמרות הנאמר במשנה ש'אין פודין יותר מכדי דמיהן', אמר רבי יהושע בן חנניה שיפדנו 'בכל ממון שפוסקין עליו', הכיצד?
תוס' במקום (ד"ה כל) מתקשים בשאלה זו ומשיבים בשני אופנים:
כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן...אי נמי משום דמופלג בחכמה היה [אותו תינוק].
שני תירוצי התוס' נכונים לכאורה ביחס לחטיפת הרב הוטנר- שהותו בשבי היוותה עבורו סכנת חיים, וכן היה מופלג בחכמה וגדול בתורה שהעם צריכים לו.
הואיל והצלתו נצרכת עבור כלל ישראל, 'לוקחים את הסיכון' להעלאת מחיר השבויים הכרוך בפדיון זה.
מסיבה זו לחצו תלמידיו של הרב הוטנר לשחררו.
אכן, ב' נימוקי תוס' נכונים היו גם ביחס למהר"ם מרוטנבורג, ואם כן נשאלת השאלה מדוע סירב שיפדוהו?
הגמ' (גיטין מה.) דנה מהו תיקון העולם העומד בבסיס התקנה ש'אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן':
איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם - משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו [יקחו בשבי] ולייתו טפי..
הפתחי תשובה (יו"ד רנב ס"ק ד) מביא מתשובת כנסת יחזקאל, שתירוץ תוס' שייך לטעם המופיע בגמ' משום 'דוחקא דציבורא', אולם לטעם שיביא הדבר להגביר את נסיונותיהם לקחת בשבי, פדיון חכם ביותר מכדי דמיו יביא להעלאת המחיר באופן משמעותי
בתשובת כנסת יחזקאל סימן ל"ח השיג עליהם משום דהאי תירוצא דסכנת נפשות לא שייך אלא אם טעמא משום דוחקא דצבורא אבל לטעמא דלא לגרבי הסברא להיפך דאם בס"נ פודין ירצו להרוג את השבויים כדי שיפדו יותר מכ"ד וגם יגרבו וירצו להרוג וא"כ לפמ"ש הרמב"ם והש"ע טעמא דלא לגרבי שפיר כתב מהר"ם לובלין שאין הקהל צריכין מטעם א"פ את השבויים אף בס"נ יותר מכדי דמיהן.
אפשר שמחמת סיבה זו סירב המהר"ם מרוטנבורג שיפדוהו יותר מכדי דמיו.
אכן להלכה, מביא השולחן ערוך (יו"ד רנב, ד) את תירוצם של תוס':
אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם... אבל ... לתלמיד חכם, או אפילו אינו תלמיד חכם אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים.
ומסיבה זו, סברו תלמידי הרב הוטנר שיש היתר לפדותו אף ביותר מכדי דמיו.
פדיון בעת מלחמה – כאמור, צידד הרב קמנצקי שעל אף האמור, בעת מלחמה אין לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן. מהיכן למד זאת? כיצד ניתן להימנע מפדיון כשחיי האדם מוטלים על הכף?
ספר החינוך במצות הריגת ז' עממין (מצוה תכה), כותב:
והעובר על זה ובא לידו אחד מהם [מז' עממין] ויכל להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו בטל עשה זה.
המנחת חינוך במקום מחדש:
וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. אם כן דחוי' סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן וצ"ע[2].
בדומה כותב גם הגרי"ז בחידושיו על התורה (פרשת בשלח):
זה שאין משגיחים במלחמה על סכנת נפשות, זהו מדיני מלחמה. דהרי יוצאים גם למלחמת הרשות, אף שאין שם מצוה כלל, אבל המצוה היא ככל מצוות התורה שנדחות מפני סכנת נפשות.
כשהתירה התורה לצאת למלחמה (גם במקרה שאינו כרוך בפיקוח נפש), חידשה בזה שדיני הפיקוח נפש הרגילים אינם שייכים במלחמה.
חטיפת מטוס הנוסעים לירדן בידי ארגוני המחבלים הינה חלק ממלחמה ארוכה בטרור המלווה את מדינת ישראל בכל שנות קיומה. ובמלחמה- שיקולי פיקוח נפש הרגילים אינם נלקחים בחשבון.
ואכן, מעין טענות אלו מביא הרב צבי שכטר (שם) בשם הרב קמנצקי:
והמשיך לומר דהנה בשנת תש"ח הקימו ממשלת יהודים בא"י ונלחמו בהם כל הערבים שסביבותיהם ואף שכבר הופסק האש זה כמה שנים מכל מקום הערבים עדיין לא השלימו עם המדינה חוץ ממצרים שעשו הסכם שלום עם מדינת ישראל ונמצא שכל המלחמות וכל הפרעות וכל המהומות שעורכים הערבים עד ימינו ועד בכלל הכל המשך מאותה המלחמה הראשונה מלחמת השחרור והיות שמדינת ישראל היתה בשנת תש"ל במצב של מלחמה אסור הי' למסור הכספים למשרד החוץ של ארה"ב ע"מ למסרם לטרוריסטים.... ועפ"י הדברים האלה הי' נראה לומר דהוא הדין נמי ובאמת ק"ו הוא בזה"ז שמדינת ישראל עומדת היא במצב של מלחמה וכל הפרעות והמהומות שבימינו דינם עפ"י הלכה כהמשך מהמלחמה הראשונה מלחמת השחרור שהרי הערבים טוענים בפירוש ובפה מלא שהם רוצים את ירושלים ואת תל אביב ואת חיפה וכו' וכו' וממילא צריכים אנשי צה"ל לנהוג עם כל המשתתפים באלו הפרעות כמו שנוהגים בשעת מלחמה.
נוותר על אדמה ולא נילחם - לכאורה ניתן היה לומר, שבמקום להילחם ולסכן חיילים נוותר על חבלי ארץ מסויימים ולא נילחם. הרב שכטר (שם) שואל גם הוא את שאלה זו:
דבאמת צריך להבין מאי טעמא חשובה מלחמת מצוה כשלוחמים בכדי להחזיק את כל שטחי מדינת ישראל תחת שלטון היהודים? וכי מפני גאוותן הלאומית של כלל ישראל נקבע חובת מלחמה עד כדי כך שנסכים לוותר אפילו על חייהם ונפשותיהם של כל אותם היחידים שנהרגים לשם עריכת ואת המלחמה?
ומשיב:
וביסוד הדבר היה נ"ל דכל אומה יש לה מולדת וארץ ישראל היא ארץ המולדת של כלל ישראל עפ"י הלכה ועי' גמ' ריש הוריות שרק היהודים הדרים בא"י הם המהווים את הגוף הנקרא כלל ישראל וכדילפינן מקרא דמלכים דכתיב קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים ... ועפיהמ"ש להרמב"ם למס' בכורות דף כ"ט שאף כל אותן המצוות הנוהגות דוקא בא"י אשר אינם חובות קרקע ה"ט דאין נוהגות בחו"ל שתלויות הן בכלל ישראל כקדוש החודש ועגלה ערופה וסמיכה ולכך אינן נוהגות אלא בארץ. דדוקא אלו היהודים הדרים בארץ הם הם המהווים בעיקר את ה'כלל ישראל'. ומה"ט קיי"ל בסנהדרין מג שדין הערבות לא התחיל להיות נוהג עד שעברו ישראל את הירדן ... והנה חייה הלאומיים של כל אומה ולשון תלויים הם בארץ מולדתה ובהילקח ממנה ארץ מולדתה הרי זה נחשב כאילו נלקחו מהאומה חייה או עכ"פ את מקצת מחייה. וממילא, מאחר שכל אומה כוללת בתוכה הרבה יחידים הרי זה דומה לגוף של אדם שיש בו הרבה אברים ובמצב של סכנת נפשות לכל הגוף בודאי צריכים לוותר על חיי האברים הפרטיים. עי' רמב"ם פ"ב מממרים ה"ד שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו והוא פשוט. והכא נמי עצם הדבר שאומה אחת עורכת מלחמת התגוננות נגד אומה אחרת הבאה עליה ליקח מארצה זהו מפני שאנו דנים על המצב ההוא כעל סכנ"פ של כל האומה כולה ואשר ממילא אין להתחשב בסכנ"פ של היחידים וכנ"ל.
משיב הרב שכטר ואומר, שכלל ישראל נמדד על פי העם היושב בארץ ישראל – המתאימה להופעת הכוחות הרוחניים והגשמיים של האומה. נטילת חלק מארץ ישראל מעם ישראל- משול לנטילת חלק מחיי העם. כאשר חיי עם ישראל בסכנה- בגלל נטילת חבל ארץ מארץ ישראל- ארץ שעל ידיה מופיע עם ישראל את חייו, עדיף שיחידים ימסרו את הנפש להצלת חיי כלל האומה.
כפי שמצינו בגוף האדם- שכאשר כלל הגוף נמצא במצוקה וניתן להצילו על ידי הורדת אבר מסוים, עושים זאת לשם הצלת כלל הגוף[3].
[1] אין זה רק שיקול 'טכני' שהדבר מקשה על המלחמה באויב, אלא הבנה שיש כאן פגם בכל מהלך המלחמה. מטרת המלחמה היא החזרת כבודם של ישראל, וכבוד ה' שחולל באירועי שמחת תורה, כדברי הרמב"ם (מלכים ז, טו): 'וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה'.
[2] בדומה כותב הנצי"ב בספרו מרומי שדה ערובין מה.
[3] נביא תוספת דברים מדבריו כדי לחדד את ענין זה- שמלחמה להצלת חבל ארץ מוגדרת כמלחמת מצוה קיומית המתירה לסכן חיילים עבורה: "ונראה פשוט דלא רק מלחמת התגוננות של פיקו"נ ממש החשובה אצלנו כמלחמת מצוה שריא לב"נ אלא אף התגוננות על ארצם ועל מולדתם נמי כגון למשל אילו בא הצבא הרוסי לאמריקא וסיבבו חייליהם את וושינגטון עיר הבירה או אפילו עיירה קטנה כסקרנטון או פרמוס וכדומה ולא ביקשו להרוג או אפילו לחבול בשום בן אדם אלא רק לספח את העיר ההיא לארצם לבל תהי' עוד תחת שלטון אמריקא אלא תהי' מכאן ואילך תחת שלטון רוסיא הי' נראה פשוט שהיו האמריקאים רשאים בכה"ג לערוך מלחמת התגוננות בעד ארצם ומולדתם וכן הוא בפשיטות מנהג העולם כידוע וממילא לפי"ז נראה לומר בהכרח שאצלנו היתה מלחמה שכזו בבחינת מלחמת מצוה דאל"כ הרי לא היה מותר לב"נ לערוך מלחמה שכזו לפי יסוד החת"ס כגון אילו היו הערבים רוצים להסיר שלטון מדינת ישראל מעל איזה שטח מן הארץ בין מירושלים ובין מיהודה או שומרון ולפי מה שנתבאר למעלה הי' נ"ל דאיכא מצוה וחובה ללחום למרות איבוד נפשות ישראל הכרוכים בעריכת מלחמה שכזו..".
