שיחה לפר' שמות - צאר פפושקא
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי... וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: (שמות: פרק ג'- י'-י"א. פרק ד'- א', י', י"ג-י"ד)
הקב"ה נגלה למשה רבנו בסנה ומבקש לשלוח אותו לשליחות, אך הוא מסרב. הקב"ה מסביר לו כמה זה חשוב ואז ה' מביא לו את האותות. שוב הקב"ה מדבר אליו והוא אומר "שלח נא ביד תשלח". הקב"ה לא מקבל את סירובו של משה, וכועס על סירובו ללכת להוציא את בני ישראל ממצרים.
'וַיִּחַר אַף'- ר' יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון. אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי, שנאמר "ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי" (דברי הימים א' כ"ג, כ"ד). (רש"י שמות ד', י"ד)
התכנית הייתה שמשה רבנו יהיה הכהן הגדול. בסירוב של משה רבנו לצאת לשליחות משה רבנו מפסיד את הכהונה לטובת אחיו.
אמר רב שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים, הה"ד "גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך"- הרי ששה, ובשביעי אמר לו "שלח נא ביד תשלח". אמר לו הקב"ה: משה, אתה אומר "שלח נא ביד תשלח"- חייך, שאני צוררה לך בכנפיך.
אימתי פרע לו? רבי ברכיה אמר ר' לוי ור' חלבו; ר' לוי אמר: כל ז' ימי אדר, היה משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס לא"י, ובשביעי אמר לו "כי לא תעבור את הירדן הזה".
ר' חלבו אמר: כל ז' ימי המילואים, היה משה משמש בכהונה גדולה, וכסבור שלו היא. בז' אמר לו: "לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא", הה"ד "ויהי ביום השמיני". (ויקרא רבה פרשת שמיני פרשה יא)
אנו יודעים שמשה לא נכנס לארץ מפני שהיכה על הסלע, אך המדרש אומר שמשה רבנו לא נכנס לארץ כי הוא סירב בסנה לקבל את השליחות ואמר "שלח נא ביד תשלח".
מכאן שהסירוב בסנה גורם שמשה רבנו מפסיד את הכניסה לארץ, וגורם שמשה מפסיד את המשרה להיות כהן גדול. ואנחנו כמובן צריכים להסביר שני דברים:
א. מה הקשר? למה דווקא את זה הוא מפסיד? מלשון המדרש "אני צוררה לך בכנפיך" רואים שזה לא עונש אלא תוצאה ישירה - אז מה הקשר בין הגורם לתוצאה? מה הקשר בין דבר לדבר?
ב. שנית, יש לשאול מה פרשה זו מלמדת אותנו לעבודת ד' ולהתפתחות האישית?
אני מבקש להסביר את הדברים על סמך המהר"ל הידוע. למה באמת הקב"ה בוחר במשה רבנו שהוא כבד פה וכבד לשון? למה משה רבנו נהיה כבד פה וכבד לשון? האם זה מתאים למנהיגים של ישראל שיהיה כבדי פה וכבדי לשון? ואיך משה מפרש את הדברים? אומר המהר"ל בגבורות: הפה של האדם מחבר את הנשמה אל החומר. מה זה דיבור? בדיבור האדם מתייחד משאר בעלי החיים, אין את זה לבהמות, זה החיבור בין הכוח הפנימי הרוחני של האדם. חיבור בין חומר לרוח- זה הדיבור. הוא לוקח את הפנים, את הרוחניות, את הנשמה, הרגשות של האדם, את הדברים הפנימיים, והוא מבטא אותם החוצה.
"וכן תרגם אונקלוס את הפסוק "וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"- 'והוות באדם לרוח ממללא'. כי האדם, צורתו, חיבור הנשמה והגוף ביחד. ודבר זה, הוא עצמו כוח המדבר, שהוא נשמה עם גוף. וכוח המדבר, הוא גמר צורתו.
יש להקשות, משה שהיו לו כל המעלות, ואף שלמות הגוף היה לו, כמ"ש חז"ל על קומתו- איך היה זה, שלא היה איש דברים?דע, כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כוח בלתי נבדל מן החומרי (-הקשור לחומר), כמו הפה והלשון. ולכך לא היה למשה כוח הדיבור, שהוא גשמי. וכאשר משה היה נבדל (-רוחני) במעלתו, לא היה נוטה אל הגשמי, כי אם אל מעלה הנבדלת, על כן והיה חסר גמר פטיש זה.
(המהר"ל ב' גבורות' פכ"ח)
למלל, לדבר. זה הנפש, זה הקשר בין הנפש חיה, זה איך הקב"ה לקח עפר חיבר את זה לנשמה ויצא דיבור. למה משה היה כבד פה וכבד לשון? כי משה היה כולו רוחני. לא היה אצלו את החיבור בין נשמה לגוף. הוא בכלל לא נטה אל הגוף, לא היו בו תאוות. ומכיוון שהוא לא נטה אל הגוף, הוא היה כבד פה וכבד לשון.
ומכוח זה הוא חושב שהוא לא מתאים להיות שליח, כי הוא חושב שהשליח צריך להיות אדם שיודע לחבר בין גוף לנשמה, וזה מה שהוא אומר לקב"ה: אני כבד פה וכבד לשון, אבל מנהיג צריך להיות מישהו שיודע לחבר את הדברים. הקב"ה לעומת זאת בחר במשה בגלל היותו כה רוחני ולכן הוא ובזכותו יגאלו בני ישראל ממצרים. העובדה שמשה כה מדגיש שאינו יודע לחבר בין חומר לרוח ולאור זאת מסרב לשליחות, גורמת לכך שהוא מפסיד את הכניסה לארץ והוא מפסיד להיות כהן גדול, כי המיוחד בארץ ישראל זה קידוש החומר. המיוחד בארץ ישראל זה העובדה שיש פה הרבה קדושה והיא יכולה להתחבר אל החומר, ואפשר לקחת את החומר ולהפוך אותו להיות חלק מהקדושה ולחיות חיים שכולם קדושה, כי פה גם החומר נהפך לקדושה. בחוץ לארץ זה הרבה יותר קשה, כי יש פחות קדושה.
בחור שיעשה עלייה לארץ, בין היתר ירוויח גם את זה שיהיה לו הרבה יותר קל לקדש את החומר, יהיה לו הרבה יותר קל לחיות פה חיים רוחניים, כשמטרת החומר היא עבודת ה'. בחוץ לארץ זה הרבה יותר קשה.
שבוע שעבר נפגשתי בלוס אנג'לס עם 20 בוגרי הישיבה שלמדו פה לאורך השנים. היה מפגש נהדר, הרגשתי צימאון אדיר של תורה. לאחר מכן לא מעט בוגרים ביקשו לפגוש אותי לשיחה אישית במלון שבו שהיתי. השאלה המרכזית שכל אחד מהם דן איתי בנפרד בלי לדעת שזה גם מה שהציק לשאר המשתתפים, היא איך לקדש את החומר. הם הרגישו שבלוס אנג'לס החומר הופך להיות מטרה בפני עצמה, אז היה להם קשה לקדש את החומר, ולכן באו להתייעץ.
בארץ ישראל זה הרבה יותר קל- הכל פה מלא קדושה. ולכן משה רבנו, שלא מחבר בין הקודש לחול בגלל שאין לו גוף, לא נכנס לארץ ישראל. ממילא הוא גם לא כהן, כי כל הרעיון של כהן זה לקחת קרבן ולהשתמש בו לעבודת ה'. החטאים שנגרמים לאדם זה מכוח התאוות, זה מכוח זה שהוא לא מחבר בין חומר לנפש. זה שהוא לא מקדש את החומר והחטאים האלה גורמים לו לחטוא, ולכן הוא בא לבית המקדש- המקום בו מחברים בין חומר לרוח.
בוודאי כשעמדו על הר סיני היו כמו בלי גוף, ותיקון הגוף ניתן לבנ"י ב' אלו הדברים תורה הקדושה שמלמדת לאדם דעת איך לצאת מחומר הגוף והגשמיות. וא"י ובהמ"ק היא לקרב הגשמיות וחומר הגוף ג"כ אל הקדושה להיות חיבור הנשמה והגוף ביחד. כמ"ש כי תבואו ונטעתם וזה תיקון הגוף היה חסר להם קודם ביאת הארץ. וכן עתה בגלות שהשאיר לנו הקב"ה התורה הקדושה. ובהמ"ק אין לנו. לכן א"א להתקיים בקדושה רק כפי ביטול הגוף לצאת מהגשמיות ע"י הדעת מהתורה ותיקון.
(שפת אמת, פרשת כי-תבוא, שנת תרל"ד)
התפקיד שלנו הוא לחבר את השמיים ואת הארץ. התורה לוקחת את החומר ומקשרת אותו לשמים. ב"י ובביהמ"ק, עושים הפוך- לוקחים את השמים אל הארץ, כמו שכתוב "כי תבואו אל הארץ ונטעתם". קל פה יותר לחיות חיבור בין רוח לגשם. השפ"א שמדבר מהגלות שיש בה את התורה בלבד אבל לא את בית המקדש- תבטל הגוף לצאת מגשמיות. בחו"ל האדם חייב להיות עני, כי אם האדם יהיה עשיר בחוץ לארץ הוא ימשך לגשמיות. רק בא"י יוכל להיות עשיר, כי בארץ יוכל לחבר ביניהם.
בעניין המרגלים. כי הם היו הדור שקיבלו התורה מהר סיני. וכניסת ארץ ישראל היה תיקון הבריאה כעניין שאמרו חז"ל מ"ט פתח בבראשית 'כוח מעשיו הגיד לעמו'. והראיה שהרי היו מוכנים לקבלת התורה ברצון שלם שהקדימו נעשה לנשמע ולבחינת א"י היה קשה להם לבוא. ולכן נראה כי לא השיגו המרגלים לראות טוב הארץ כי בוודאי אמרו המרגלים אמת כי בהיותם היה טוב להם ונראה להם שח"ו יהיה ירידה בכניסתם לארץ. וזהו שסמך הכתוב מצוות חלה לנחמם שלא יקבלו תרעומת המרגלים כי בהיות שבמדבר היה להם לחם מן השמיים ובארץ היה להם לחם הארץ עכ"ז כתיב והיה באכלכם וכו' תרימו וכו'. וזה חלק שחל עליו דם שמיים מרים כל הלחם והוא חשיב לפניו יתברך.
(שפת אמת, פרשת שלח, שנת תרמ"ה)
השפת אמת מסביר בפרשת שלח, שבנ"י אמרו "נעשה ונשמע", אז איך זה שהם לא רוצים לבוא לארץ? הם לא מבינים שהמטרה העיקרית היא שהנסים מפסיקים ואתה בונה ואתה נוטע עץ אבל אתה עושה אותו בקדושה. ולכן בסוף פרשת מרגלים יש פרשת חלה- כי פרשת חלה מלמדת אותי שברגע שלוקחים את החלה והופכים את זה ללחם מן השמים אז גם לחם מן הארץ נהפך להיות ללחם מן השמים.
שאלנו מה לומדים מהפרשה הזאת לחיים שלנו. זה מה שלומדים, רבותיי. אנחנו חייבים לחיות חיים של הרמוניה- בית מדרש והפנימייה- הכל אחד. כמה חשוב להבין שחומר ורוח הם אחד, אחרת האדם חי בסתירה, ואם הוא חי בסתירה אז אין לו שלימות והוא לא יכול להתקדם בעבודת ה'. זה ייחודה של ארץ ישראל, זה ייחודו של בית המקדש, זה ייחודה של ישיבה- לחנך את האדם לקידוש החומר.
כמובן, זה גם יוצר פרופורציות לכמה חומר יש עליי. כשהייתי באותו מלון שאלו אותי בוגרי הישיבה כמה כסף אדם צריך להרוויח. האם רק לשלם את החשבונות וההוצאות, או מעבר לכך? ודיברתי על זה שעשיית כסף היא חלק מעבודת ה', היא לא דבר שעומד בפני עצמו, ואם אתה מרגיש שבגלל זה אתה מפסיד מעגלים אחרים בעבודת ה', גורם לך לא לקבוע עיתים לתורה, אתה לא עם הילדים, אתה לא עם האישה- אז הפסדת את כל המטרה. כי גם זה עבודת ה'. קידוש החומר.
תראו את המדרש הבא: 'הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר'- היה משה מהרהר בלבו ואומר, מה חטאו ישראל, שנשתעבדו מכל האומות?
כיוון ששמע דבריו, אמר, לשון-הרע יש בניהם, היאך יהיו ראויים לגאולה. לכן אמר, 'אכן נודע הדבר', מה זה נודע הדבר? עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים. (שמות רבה פרשה א, ל)
עכשיו הבנתי למה בני ישראל נמצאים בגלות, אין להם דיבור טהור. מי שאין לו דיבור טהור לא יכול לחבר בין חומר לרוח, אז הוא מפסיד את ארץ ישראל, כמו שמשה רבנו מפסיד את ארץ ישראל כי הוא לא יכול לחבר בין חומר לרוח.
אני חושב שאחד הדברים שצריך לחזק בישיבה זה את הלימוד של שמירת הלשון- ההקפדה על הדיבור. כי מי שאין לו דיבור נקי, יש לו פגם בדיבור- לא יכול לחבר בין שמים לבין ארץ, כי זה כוח הדיבור, זה מה שמחבר. וזה הכוונה "אכן נודע הדבר"- כעת אני מבין את סיבת הגלות.
דיברנו על החפץ חיים. אני רוצה לשתף אתכם בדבר שקראתי אותו בטיסה הארוכה וגרם לי הרבה לחשוב. ישנו ספר שנקרא "הסוד", כל הספר עוסק ברב אלישיב שהיה תלמיד חכם, פוסק וגדול הדור, בזכות עמל התורה – עוד ועוד ועוד, שקידה. ספר שלם שזה המטרה שלו, מדבר על עמל התורה של הרב אלישיב ורק בזכות זה הוא נהיה מה שנהיה. קראתי שהוא היה קם בשעה 2 וחצי לפנות בוקר כדי ללמוד, 3 דקות ראשונות לקפה, ומ2:33 הוא היה לומד עד תפילת ותיקין, כמובן גם אחר כך. פעם אחת הובא בפניו שאלה של פיקוח נפש בזמן הקבוע שלו לקפה, ולאחר שענה על השאלה סירב לשתות את הקפה כי הזמן הקבוע שלו לקפה נגמר והגיע זמן הלימוד.
ר' הירש לווינסון שהיה החתן של החפץ חיים, מספר שפעם אחת הם עמלו על איזו שהיא שאלה הלכתית בהלכות שבת, והם ישבו ולמדו על הלכות שבת שלוש יממות רצופות, 72 שעות בלי הפסקה. סיכמו את הסוגיה אחרי 72 שעות, ניסחו מה לכתוב במשנה ברורה, וכתבו את זה בשתי שורות. לאחר מכן הוא שאל את החפץ חיים האם לדעתו יהודי שיקרא את שתי השורות שהם כתבו, יחשוב לרגע כמה יגיעה הם השקיעו בו וידע שזה תוצאה של 72 שעות של לימוד? החפץ חיים סיפר לו שבצעירותו היה פעם במקומות מרוחקים ברוסיה, ושם יש אנשים שנידונים למאסר עולם בעבודת פרך. יום אחד, מספר החפץ חיים, שהוא עבר שם וראה אב ובנו, שני גויים מגושמים, סוללים כבישים. פתאום הבן שאל את אבא שלו שאלה דומה: האם מישהו מעשרות אלפי הנוסעים שיסע בכביש שייבנה על ידינו, יחשוב לרגע אחד כמה עשרות אלפי אנשים עבדו בתנאי פרך כדי לסלול את הכביש שהוא נוסע בו? אביו ענה לבנו בשתי מילים "צאר פפושקא". צאר- זה הצאר רוסי, פפושקא ברוסית, זה אבא שלנו. כלומר, אביו ענה לבנו שהם לא עובדים בשביל שהנוסעים בכבישים יכירו להם טובה, אלא בשביל הצאר שהוא אבא שלנו. אמר החפץ חיים לר' הערשל: אצלנו, הריבונו של עולם הוא 'פפושקא'. לא כדי להרשים אף אחד, עמל התורה כי זה המצווה, זה מה שהקב"ה ציווה, זו סיסמת החיים שלנו. בכלל לא מטריד אותי אם אנשים ידעו כמה שעות עבדתי על שתי השורות הללו או שלא.
תראו רבותי, זה התפקיד שלנו. מי שלא מקדש בין חומר לרוח לא חי את מה שהקב"ה רוצה, לא מגיע לאותה שלמות. לכן אני מבקש בשיחה הזאת לקרוא להקפיד על שמירת הלשון. שאותם צרכים גופניים שיש לאדם, יהפכו להיות כלי שרת לחבר בין חומר לרוח.
יש דבר אחרון שאני מבקש לדבר עליו, שוב קשור לעמל התורה. באותו ספר מופיע שהייתה תקופה של צנע בארץ, לא היה שום אוכל. פתאום בשטיבל במאה שערים נתלתה מודעה על סיום מסכת עם סעודה שתכלול עופות ודגים וכו'. כל מאה שערים הגיעה לסיום הזה, שהרי הם לא ראו עופות ודגים למשך חודשים, היו בטוחים שהוא בטח גומר את כל הש"ס. הגיעו לסיום, והוא הוציא את מסכת מועד קטן ומסיים את המסכת של מועד קטן, וכולם מתלחששים שמסכת כזו הוא עושה סיום כזה ועל זה עושה כזה סעודה ועוד בצנע. ואז הוא נעמד, הוא מראה את המספר שלו מאושוויץ ואומר דבר כזה: אחד היהודים באושוויץ' דיבר לעצמו. ולא סתם דיבר, הוא היה נראה שקוע עמוק בדיבוריו, כאילו הוא חי בעולם של עצמו, מנותק מכל הסובב אותו. רבים מיושבי המחנה חשבו שהוא השתגע. לילה אחד אני נמצא על הדרגש, הוא מעיר אותי ב-2 בלילה והוא מבקש סליחה שהוא מעיר אותי. הוא בוכה כולו ואומר לי את הדבר הבא: דע לך שכשהתחילה המלחמה האיומה ידעתי שזו גזירת שמים נוראה לעם ישראל, ואולי זו זכות נוראה, למות על קידוש ה'. והחלטתי להקדיש את עצמי לקרבן עולה כליל לה', להתמסר כליל תורה כמו ר' עקיבא בשעת השמד. אני כל הזמן ממלל רק תורה ורק ש"ס. אני שקוע בעולמם של אביי ורבא, בעולמם של רש"י ותוספות. כל דקה, אני מנסה לחטוף עוד חיי נצח, עוד חיי קדושה, עוד חיי התעלות. גמרתי כאן באושוויץ את הש"ס כמה פעמים. עכשיו אני ברגעיי האחרונים. איך אעלה לשמים ויש בידיי רק חצי מסכת? אני מתחנן לפניך, ולכן הערתי אותך ב-2 בלילה, לבקש ממך שתמשיך אות הלימוד שלי מדף ט' עד סוף המסכת, תעשה סיום גדול ובזה תשלח לי מתנה לעולם האמת, ורק אם תבטיח לי זאת אוכל למות בשלווה.
אתם שומעים חבר'ה על מה מדובר? מה מטריד אדם כמה דקות לפני שהוא מת? שהוא לא מצליח לגמור את מועד קטן, הוא מעיר בן אדם ב-2 בלילה באפיסת כוחות שהוא יגמור בשבילו. כמה עוד יש לנו ללכת בשלמות, בעמילות התורה. שלא יהיה דקה של בטלה. עמילות אמתית, שלא יהיה ח"ו שום רמז אפילו ללשון הרע, שום רמז של לראות דברים שאסור לראות, שניקח את החומר ונקדש אותו, ונזכה אז בעזרת ה' לארץ ישראל השלמה ולבניין בית המקדש.
