שיחה לפר' שמות: לכה ואשלחך אל פרעה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור "לכה ואשלחך אל פרעה"
כותב הגרי"ד סולובייצ'יק:
"ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" (שמות ג, י). אמת שלימה נתגלתה בפסוק זה: ריבון העולמים, שהוא טמיר ונעלם, אדון הכל, אין סוף, אל חי העולמים, ממנה לשליחו בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר. אלא מאי, הרי שלוחו של אדם כמותו (ברכות ה, ה) והאיך יוכל להבל דמה להיות שלוחו של ריבון העולמים? אמנם אין תשובה מלאה לקושיה זו, אולם אין עוררין על העובדה, כי משה רבנו היה לשלוחו של האל..... סודו של עניין "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז) מטיל על האדם לקבל על עצמו שליחות מאת בורא העולמים וכן לעצב ביניהם יחסים של שולח ושלוח. "שלוחו של האדם כמותו" - שלוחו של הקב"ה נברא בצלמו. אם אפשרי היה הדבר לגבי משה להיבחר לשלוחו של הקב"ה, הרי אפשרי הדבר לגבי כל יהודי. האדם נברא בתור שליח. עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות..... את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט-היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא זה בכוחו של האדם למלא את שליחותו. בורא העולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא יתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו" (הגרי"ד סולובייצ'יק)
מסביר הגרי"ד סולובייצ'יק, שלמרות שה' יכול היה לגאול את בני ישראל בעצמו, הוא רצה שמשה רבינו יהיה השליח שלו בגדר "שלוחו של אדם כמותו", כי כל יהודי יש לו תפקיד של שליח.
כולנו אמורים להיות שליחים, כמו משה רבנו. הקב"ה רוצה להפוך את האדם לשותפו. העובדה שמישהו חי בזמן מסוים בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, יתקבל על הדעת רק אם נקבל את עצם הרעיון שתפקיד האדם להיות שליח ה' דווקא בזמנו בתקופתו ובמקומו.
הרב קוק בעולת ראיה כותב על התפילה: "אלקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי" (מתוך תפילת רבא)
"כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי.כי אם הייתי חסר בשביל איזה תכלית והשלמה הייתי נוצר, מכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא עוד, שלא להברות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן" (הראי"ה קוק-עולת ראיה)
לפני שאדם פלוני נוצר, העולם לא היה צריך לשליחותו, וכשנברא, נברא בשביל למלא את שליחותו בעולם, ולכן הוא נולד בזמן ובמקום מסוימים ולא נברא קודם כי אז העולם לא היה צריך אותו. אם וכאשר הנברא איננו עושה את שליחותו בעולם, אזי זה כאילו הוא לא נברא. האדם נברא במשפחה מסוימת בחברה מסוימת עם תכונות מסוימות כדי שימלא את שליחותו בעולם.
ולכן האדם לא צריך לשנות את עצמו כדי למלא את שליחותו אלא למצות את הפוטנציאל שבו ולפעול בצורה המקסימאלית מבחינה רוחנית ותורנית. האדם צריך עם כל כוחותיו ותכונותיו הטבעיים למלא את שליחותו בעולם. חשוב מאד שהאדם ישאל את עצמו מהם כוחותיו העיקרים וכן מהי הסביבה הטובה ביותר בה הוא יכול ליישם את שליחותו בעולם.
ר' הירש לוינסון שהיה החתן של החפץ חיים, מספר שפעם אחת הם עמלו ולמדו סוגיה במסכת שבת עם הראשונים האחרונים והפוסקים ועמלו על ניסוח המסקנה ההלכתית 72 שעות רצופות בלי הפסקה כדי לכותבה ב"משנה ברורה", וכתבו את המסקנה ההלכתית בשתי שורות. לאחר מכן ר' הירש לוינסון שאל את החפץ חיים, האם לדעתו יהודי שיקרא את שתי שורות אלו יהרהר לרגע כמה יגיעה הם השקיעו וידע שזה תוצאה של 72 שעות של לימוד? החפץ חיים סיפר לו שבצעירותו היה פעם במקומות מרוחקים ברוסיה, ושם יש אנשים שנידונים למאסר עולם בעבודת פרך. יום אחד, מספר החפץ חיים, שהוא עבר שם וראה אב ובן גויים מגושמים סוללים כבישים. פתאום הבן שאל את אבא שלו שאלה דומה: האם מישהו מעשרות אלפי הנוסעים שיסע בכביש שנסלל על ידינו יחשוב לרגע אחד כמה עשרות אלפי אנשים עבדו בתנאי פרך כדי לסלול את הכביש שהוא נוסע בו? אביו ענה לבנו בשתי מילים "צאר פפושקא". צאר- זה הצאר רוסי, פפושקא ברוסית, זה אבא שלנו. כלומר, אביו ענה לבנו שהם לא עובדים בשביל שהנוסעים בכבישים יכירו להם טובה, אלא בשביל הצאר שהוא אבא שלנו. אמר החפץ חיים לר' הירש: אצלנו, ריבונו של עולם הוא 'פפושקא', זה מה שהקב"ה ציווה, השליחות שלי לכתוב את ה"משנה ברורה" בצורה הלכתית מדויקת, ולכן כלל לא מטריד אותי אם אנשים ידעו כמה שעות עבדתי על שתי השורות הללו, העיקר שאמלא את שליחותי בעולם.
תפקידנו למצוא את שליחותנו ולעשות אותה על הצד הטוב ביותר.
כותב רבי שמחה זיסל מקלם:
"בראשית הספור של מראה הסנה, הקדימה התורה תולדות משה רבינו ע"ה פרשה שלמה. "ויגדל משה" ופירש"י לגדולה שמינהו פרעה על ביתו. והיה לו מדרך הטבע להיות קשור לפרעה, ועם כל זה "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" ופירש"י נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, פירושו התבונן תמיד ע"י ראיה חושית, כי החוש יעשה רושם יותר משמיעה, ועי"ז היה מתבונן תמיד להיות נושא בעול עמהם כאילו הוא בעצמו נושא בעול עמהם בפועל ממש ... ואח"כ ספרה התורה שלא לבד לצרת הרבים נשא בעול, אבל גם ליחיד - "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", דייקה התורה כי היה לו להט אהבת אחים. ואח"כ ספרה לנו התורה שלא לבד כשאיש מצרי מכה עברי הציל עשוק מיד עושקו, אבל גם - "והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך", גם העשוק מיד עברי נשא בעול עמו ורצה להצילו מיד עושקו. ואח"כ ספרה התורה, שלא לבד במדינתו ארץ מולדתו.... אלא אף גם בארץ אחרת במדין והוא גר בארץ אחרת, בורח מפרעה ממות, הלא הוא מתנודד וטרוד בצערו, ועם כל זה כשראה שם מה שעשו הרועים לבנות מדין ויגרשום שלא כדין, ויקם משה ויושיען" (ר' שמחה זיסל מקלם - אור רש"ז שמות מאמר קצ"א)
ה' דואג שמשה רבנו יגדל בבית פרעה. מדוע מנהיג עתידי של עם ישראל צריך לגדול בבית מלוכה של מלך גוי? כי אם משה היה גדל כעבד אז הוא היה שפל ולא היה לו כוח להנהגה. ה' רצה שמשה יראה את בית פרעה עם מלכות ומצד שני יראה את עם ישראל בחולשתם ואז יפעיל את מידת הרגישות, וזוהי דרך להנהיג את בני ישראל בעתיד. לכן ה' "דואג" שמשה יראה מצרי מכה יהודי. משה חי בבית מלכות אבל גם חש "עמו אנוכי בצרה"- "ויצא אל אחיו". זה מה שכותב רש"י: ''נתן ליבו ועיניו להיות מיצר עליהם''
מצוה זו להיות שליח ה' ולהשפיע ולרומם את כלל ישראל מופיעה בתורה במצוה "קדושים תהיו". וכך כותב ר' שמעון שקופ זצ"ל בהקדמתו לספרו שערי יושר:
"לכן נראה לעניות דעתי, שבמצוה זו (קדושים תהיו) כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתינו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל. שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בה איזה ענין לטובת זולתנו....כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש ש"אני" שלו הוא מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכניס לה"אני" שלו בני ביתו ומשפחתו. והאיש ההולך עפ"י דרכי התורה, ה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית...וכן ראוי להתבונן על כל מתנות שמים מטל שמים ומשמני הארץ שהם נתונים לכלל ישראל כולו, והתחלקותם להיחידים הוא רק בתור גזברות, ע"י שיחלקם לנצרכים, לכל אחד כחלק הראוי לו, וליטול לעצמו כפי חלקו הראוי לו . ועפ"י דבר זה יובן סגולת הצדקה שמעשרת את בעליה, כמו שדרשו חז"ל על הכתוב (דברים כב) עשר תעשר-עשר בשביל שתתעשר (תענית ט), שכמו שהממונה על אוצרות הממשלה באוצר קטן, אם ישמור תפקידו כראוי, אז יתמנה להיות גזבר על אוצר גדול מזה, אף אם לא יצטיין במעלות אחרות. ולהיפך, אם יתגלה חסרון במשמרתו, לא יועילו לו כל מעלות שימצאו בו, ויורידוהו למשרה קטנה מזה. כמו כן באוצרות שמים הניתנים לאדם. אם מעשר כראוי, ממלא תפקיד הגזברות ש לו כראוי ליטול לעצמו כפי דרכי התורה, ומחלק למי שראוי כמו כן ע"פ הוראת התורה, אז יתעשר ויתמנה לגזברות על אוצר גזול מזה, וכן הלאה למעלה למעלה, למען יתקיים רצון העליון בהטבת הכלל ע"י שמירת האוצר, ובזה איש נאמן רוח עושה רצון קונו יתברך" (ר' שמעון שקופ-הקדמה לספרו שערי יושר)
הנתינה וההשפעה על כלל ישראל היא המעניקה קדושה לאדם כי הקדושה נמצאת בכלל, וכאשר אדם נותן לכלל ישראל הוא מתחבר אל הכלל וסופג את הקדושה הטמונה בכלל.
אדם חייב להרגיש שה"אני" שלו לא מתייחס רק לעצמו ואפילו לא רק למשפחתו וקהילתו, אלא ה"אני" שלו מתייחס לכלל ישראל.
כל מתנות שמים שהאדם מקבל מהבורא אינם אישית עבורו אלא הם ניתנות לו כ"גזבר" לשימוש והשפעה על הכלל. ולכן מי שנותן צדקה לעניים מבין את שליחותו וה' ידאג שיקבל יותר כסף למטרת הצדקה. ואילו מי שלא נותן צדקה לעניים הוא אינו מבין את שליחותו ותפקידו כ"גזבר" ולכן ה' דואג שיקבל פחות כסף כי הוא אינו מתפקד כשליח ואינו משמש כ"גזבר" ה'.
כתוב בפרשתנו:
"וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות פרק ג פסוק י)
ועל זה כותב אור החיים הקדוש:
"גם הקדים ההליכה קודם הזכרת השליחות, לומר כי לא הליכה זו לבד היא השליחות, אלא אחר ההליכה תהיה התמדת השליחות, כמו שכן היה, שאחר שהלך הוא, שהיה שולחו פעם אחר פעם להוציא וגו'..... עוד ירצה על דרך אומרם (מכות י ב) בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, לזה אמר אליו 'לכה' פירוש אם אתה חפץ במצוה זו ללכת אז אני אשלים חפצך ואשלחך, ומזה אתה למד שאם הוא ימאס מהלוך לא ישלחנו. ואולי כי לזה היה משה משיב בטענות... כי יש לו טענות מונעות, והיה ה' משיבו על כל טענה וטענה כדי שילך מדעתו ורצונו" (אור החיים שמות פרק ג פסוק י)
הקב"ה לא כופה את השליחות עלינו, הקב"ה רוצה שהשליחות תבוא מצידנו. לכן המילה שכתוב היא "לכה" – ברצונך. משה רבנו מברר עם ה' בסנה שבעה ימים את טיב השליחות וכיצד והאם הוא יכול לבצעה על הצד הטוב ביותר.
הסבר נוסף מביא "אור החיים" לכך שכתוב "לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ" ולא רק "וְאֶשְׁלָחֲךָ" הוא, שהשליחות היא משימה וייעוד לכל החיים. השליחות משתנה במשך חייו של האדם אך הוא תמיד נשאר שליח. אדם שפועל בשליחות הוא אדם שמח, הוא חי בשביל משימה ועושה אותה בלהט וחייו מקבלים משמעות וייעוד.
כותב המהר"ל:
"יש להקשות, משה שהיו לו כל המעלות, ואף שלמות הגוף היה לו, כמ"ש חז"ל על קומתו- איך היה זה, שלא היה איש דברים?דע, כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כוח בלתי נבדל מן החומרי (-הקשור לחומר), כמו הפה והלשון. ולכך לא היה למשה כוח הדיבור, שהוא גשמי. וכאשר משה היה נבדל (-רוחני) במעלתו, לא היה נוטה אל הגשמי, כי אם אל מעלה הנבדלת, על כן והיה חסר גמר פטיש זה. וכן תרגם אונקלוס את הפסוק "וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"- 'והוות באדם לרוח ממללא'. כי האדם, צורתו, חיבור הנשמה והגוף ביחד. ודבר זה, הוא עצמו כוח המדבר, שהוא נשמה עם גוף. וכוח המדבר, הוא גמר צורתו" (מהר"ל ב' גבורות פרק כ"ח)
המהר"ל מסביר את כוונת התורה שמשה היה "כבד פה וכבד לשון". תפקיד הדיבור לקחת את מחשבות ופנימיות האדם ולשתף אותם עם בני אדם אחרים. הדיבור הוא בעצם מחבר בין הגוף ובין הנפש. משה רבנו היה מלא ברוחניות, לא היה מחובר אל החומר, ולכן למשה רבנו היה חסר העניין של חיבור החומר והרוח.
כתוב במדרש:
"אמר רב שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים.... אמר לו הקב"ה: משה, אתה אומר "שלח נא ביד תשלח"- חייך, שאני צוררה לך בכנפיך. אימתי פרע לו? רבי ברכיה אמר ר' לוי ור' חלבו; ר' לוי אמר: כל ז' ימי אדר, היה משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס לא"י, ובשביעי אמר לו "כי לא תעבור את הירדן הזה". ר' חלבו אמר: כל ז' ימי המילואים, היה משה משמש בכהונה גדולה, וכסבור שלו היא. בז' אמר לו: "לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא", הה"ד "ויהי ביום השמיני" (ויקרא רבה, שמיני פרשה יא)
משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל, ולא שימש ככהן גדול. מדוע דווקא דברים אלו? אלא כי ארץ ישראל וכהונה הם מסמלים את החיבור הגדול ביותר של החומר והרוח, ולאור זה שלמשה אין את החיבור של החומר והרוח, אז ממילא הוא לא ראוי להיכנס לארץ ולא לשמש ככהן גדול.
ארץ ישראל שהיא ארמונו של מלך מלאה קדושה ולכן ניתן בה לקדש את החומר, וכן כהן גדול לוקח את הקורבנות ומקדש אותם.
המרגלים לא הבינו את החשיבות של קידוש החומר ולכן חשבו שעדיף לעם ישראל להישאר במדבר, ולכן פרשת חלה שמהותה קידוש החומר נמצאת מיד לאחר פרשת חטא המרגלים.
תפקידנו כחלק משליחות חיינו לחיות חיים רחבים של תורה ולקדש את החומר "בכל דרכיך דעהו".
יה"ר שנהיה שליחי ה' כל חיינו ונבין שכל תקופה יש לה את השליחות שלה, ונבצעה בצורה הטובה ביותר. השליחות כאן בישיבה לעמול בתורה ולקנות אותה כך שאנחנו והתורה נהיה אחד, ובכך נקרין את שמחתה של התורה לכלל ישראל. אמן כן יהי רצון.
